שיר השירים-פרק-4

ביאורים

• הִנָּךְְְ יָפָה, רַעְְְיָתִי, הִנָּךְְְ יָפָה, עֵינַיִךְְְ תואמות, חינניות ומשרות רוגע כזוג יוֹנִים, והן מציצות מִבַּעַד לְְצַמָּתֵךְְְ, תסרוקתך או קווצת השער המונחת בחלקה על פנייך. ובמסגרת שירו של ה' לכנסת ישראל, למהותם של ישראל, התפרש הביטוי עֵינַיךְִ יוֹנִים כרמז לתכונת היונה שמקבלת עול, אינה מתריסה והולכת לכל מקום שהיא נקראת אליו. שַׂעְְְרֵךְְְ כְְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְְשׁוּ, החליקו מֵהַר גִּלְְְעָד – מקום גידול צאן. העזים היו כמעט תמיד שחורות לגמרי, והן קופצניות ומפוזרות יותר מן הכבשים. זהו תיאור של שער שחור גולש ומתולתל.

• שִׁנַּיִךְְְ כְְּעֵדֶר הכבשות הַקְְּצוּבוֹת, המסודרות שֶׁעָלוּ מִן־הָרַחְְְצָה, שהן לבנות ביותר ונקיות. כאשר הכבשים יוצאים מן המים בבת אחת, אפשר לראות עדר שלם שמופיע בהתאמה. כך שִׁנייך – שֶׁכֻּלָּם מַתְְְאִימוֹת וְְשַׁכֻּלָה, בודדת, או: חסרה אֵין בָּהֶם.

• כְְּחוּט הַשָּׁנִי, הצבוע בצבע אדום בוהק שִׂפְְְתוֹתַיִךְְְ. לעתים יש שפתיים נאות מאוד, שברגע שהן נפתחות ומתחילות לדבר מתקלקל כל הרושם, ואילו אצלך מִדְְְבָּרֵךְְְ, דיבורך נָאוֶה, נאה. נוי דיבורך משלים את יופייך הפיזי. כְְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְְְ, צד המצח שליד האוזן, המתגלה מִבַּעַד לְְצַמָּתֵךְְְ.חכמים דרשו את המילה ‘רקתך' מלשון ריקים ופוחזים, שאפילו הם מעולים כמו פלח הרימון המלא בגרעינים עסיסיים.

• כְְּמִגְְְדַּל דָּוִיד, שאינו המגדל המכונה כך כעת, אלא מגדל גבוה וישר אחר שהיה בירושלים, ולו מדומה צַוָּארֵךְְְ הארוך והזקוף, ו בָנוּי לְְתַלְְְפִּיּוֹת, כבניין מפואר. זה שבח לעמידתה של הכלה, כנסת ישראל, ולקומתה הזקופה. וחזל דרשו זאת על בית המקדש, תל שכל פיות (המתפללים) פונים בו. אֶלֶף הַמָּגֵן, אוסף המגִנים הרבים תָּלוּי עָלָיו – על המגדל, כֹּל שִׁלְְְטֵי, מגִני הַגִּבֹּרִים. הגיבורים שבמבצר היו תולים על המגדל את מגִניהם להתרברבות והפגנת כוח. המגדל שתלויים עליו אלף מגִנים משמש דימוי לצוואר הזקוף המעוטר בתכשיטים רבים.

• שְְׁנֵי שָׁדַיִךְְְ כִּשְְְׁנֵי עֳֳפָרִים, וולדות תְְּאוֹמֵי צְְבִיָּה. תאומים אינם מצויים אצל הצביים והאיילים בתדירות גבוהה. כאשר עופרים תאומים עומדים יחד, הם בולטים לעין בחוטמם השחור, בסביבתם, ובמיוחד כשהם – הָרֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים. רקע השושנים מוסיף ליופיים. כך נוצרת תבנית מושלמת.

• עַד שֶׁיָּפוּחַ, יזרח, או: ינשוב רוח הַיּוֹם החמה, עד הצהריים וְְנָסוּ הַצְְּלָלִים, אֵלֶךְְְ לִי אֶל־הַר שבו צומח הַמּוֹר וְְאֶל־גִּבְְְעַת הַלְְּבוֹנָה, שבהם האוויר מבושם ונעים. הדוד, הרועה בשושנים ומשוטט בהרים, אומר לרעיה שהוא יוצא לזמן קצר וישוב הביתה כשהאור והחום יהיו בתוקפם. והוא מסכם מעין הפתיחה:

• כֻּלָּךְְְ יָפָה, רַעְְְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְְְ. את מושלמת. בזמן אהבה – בין שזו אהבה אנושית ובין שזו אהבה אלוקית – לא נראים חסרונות באהובה. גם אם נגלים פה ושם פגמים ותקלות, אין הם אלא כתמים זמניים וצללים חולפים, והמראה הכללי נראה שלם.

• אִתִּי מהר ה לְְּבָנוֹן, כַּלָּה,אִתִּי מִלְְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. נטייל יחד בלבנון ונשוב. אולי הדוד בא מצפון הארץ. תָּשׁוּרִי, תביטי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְְׂנִיר וְְחֶרְְְמוֹן. שניר הוא אחד השמות הנרדפים לחרמון, וייתכן שהוא מתייחס לצד אחר של ההר. מִמְְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְְרֵי נְְמֵרִים. מקומות מיוערים אלו היו בעיקרם אדמת בר שבה חיו אריות ונמרים. ארץ הפרא של הלבנון על חיות הטרף השוכנות בה, משמשת רקע ניגודי לכלה המעודנת, כנסת ישראל או הנפש הקדושה.

• לִבַּבְְְתִּנִי, משכת את לבי ועוררת אותו, אֲחֹתִי, אהובתי כַלָּה.לִבַּבְְְתִּנִי אפילו כשאני צופה בְְּאַחַת מֵעֵינַיִךְְְ בלבד, ואפילו בְְּאַחַד עֲנָק, תכשיט או מחרוזת אחת מִצַּוְְּרֹנָיִךְְְ, מתכשיטי צווארך. גם כאשר אני מסתכל בך רק מזווית צרה, אני נרגש מאוד.

• מַה־יָּפוּ דֹדַיִךְְְ, תענוגות אהבתך, או: רטיבות פיך, אֲחֹתִי כַלָּה, בין בדמיון בין במציאות. מַה־טֹּבוּ דֹדַיִךְְְ יותר מִיַּיִן, וְְרֵיחַ שְְׁמָנַיִךְְְ, אפילו הפשוטים שבהם, טוב יותר מִכָָּל־בְְּשָׂמִים.

• נֹפֶת, מתק, צוף דבש תִּטֹּפְְְנָה שִׂפְְְתוֹתַיִךְְְ, כַּלָּה. דְְּבַשׁ וְְחָלָב תַּחַת לְְשׁוֹנֵךְְְ, טעמך מתוק ונעים, וְְרֵיחַ שַׂלְְְמֹתַיִךְְְ, שמלותייך כְְּרֵיחַ לְְבָנוֹן, שהוא אזור גשום, דשן ומיוער.

• גַּן נָעוּל את, אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל, מקור מים נָעוּל, מַעְְְיָן חָתוּם, סגור. אף על פי שיופייך מרהיב, הוא אינו נחלת הכלל. היא מיועדת לאיש אחד בלבד.

• שְְׁלָחַיִךְְ, ענפייך המסתעפים, מראך החיצוני, בגדייך וכיסוייך דומים לענפי פַּרְְְדֵּס רִמּוֹנִים שמראהו נאה, עִם פְְּרִי מְְגָדִים, מבורך וטעים, והם ריחניים כמו כְְּפָרִים עִם־נְְרָדִים, מיני בושם. את מקרינה יופי, ערבות ונעימות מכל צד –

• נֵרְְְדְְְּ וְְכַרְְְכֹּם, קָנֶה, קנה הבושם, וְְקִנָּמוֹן עִם כָָּל־עֲצֵי לְְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת, עצי בושם עִם כָָּל־רָאשֵׁי בְְשָׂמִים, הבשמים מהשורה הראשונה. מבין אחד – עשר סממני הקטורת שבבית המקדש, שרק ארבעה מהם פורטו בשמותיהם בתורה, רובם ככולם לקוחים מהרשימה הזו. המסתורין שבכלה לא יישאר סגור לחלוטין תמיד; הוא שמור ומחכה לאחד.

• מַעְְְיַן שאף שהוא חתום בפני רבים, הוא משמש להשקות גַּנִּים, כ בְְּאֵר מַיִם חַיִּים ומחיים וְְנֹזְְלִים מִן־לְְבָנוֹן. אין זה פלג קטן אלא מעיין שמקורו בראשי ההרים הפוריים הרחוקים.

• עוּרִי, רוח צָפוֹן, וּבוֹאִי, רוח תֵימָן הדרומית, הָפִיחִי, הפיצי ריח גַנִּי – הוא כלתי. יִזְְּלוּ, יתפשטו, או: ייזל השרף של עצי בְְשָׂמָיו.שלא כבמקומות רבים בתנך שבהם מדובר על הברית שבין ה' לישראל ועל המחויבות כלפיה, כאן מבוטא הצד הרומנטי. שיר האהבה והשבח המובא כאן מזכיר את ביטויי אהבת הכלולות של ישראל במדבר בפי ירמיהו. ואכן גם השיר הזה הובן כמשל לישראל בצאתם ממצרים. בנקודת ההתחלה הזו היו הבטחה לעתיד, תום ואמונה שהכול יהיה טוב. החתן מתפעל מיופיה המושלם של הכלה ומנאמנותה, והוא ממתין שריחה הטוב יצא למרחקים. אחרי כל שבחי הדוד, הכלה מקצרת במלותיה הצנועות והמזמינות: יָבֹא דוֹדִי לְְגַנּוֹ וְְיֹאכַל פְְּרִי מְְגָדָיו. בפניך אין הגן נעול; המעיין פתוח לקראתך.