שיר השירים-פרק-5

ביאורים

• בָּאתִי לְְגַנִּי המלא בכל טוב – הוא אֲחֹתִי כַלָּה; אָרִיתִי, ליקטתי את מוֹרִי עִם־בְְּשָׂמִי; אָכַלְְְתִּי יַעְְְרִי, חלת הדבש שלי עִם־דִּבְְְשִׁי; שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי.– אִכְְְלוּ רֵעִים, שְְׁתוּ וְְשִׁכְְְרוּ דּוֹדִים. התעלסו באהבים. כעת הרעיה מספרת על חוויותיה שלה. היא פותחת בסיפור – שאולי אינו אלא סיוט לילי – על החמצתה. היא החמיצה את הפגישה עם האהוב בשל היסוסיה לפתוח את דלתה, ועתה היא מתייסרת, בודדה ומתגעגעת.

• אֲנִי הייתי יְְשֵׁנָה באחד הלילות וְְלִבִּי היה עֵר. בתודעתי המעורפלת משהו בתוכי שמע את קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. מכוחו של הקשר הפנימי עם האהוב, למרות השינה הייתי דרוכה וערנית. הדוד הדופק קרא אלי מבחוץ: פִּתְְְחִי־לִי אֲחֹתִי, אהובתי, רַעְְְיָתִי, חברתי הקרובה, יוֹנָתִי תַמָּתִי, יפתי השלמה, המושלמת. לביטויי החיבה הללו יש צליל של קרבת נפש רגועה ומשפחתית. הכניסי אותי מפני שֶׁרֹּאשִׁי נִמְְְלָא־טָל מהשהייה בחוץ בשעת לילה, קְְוֻצּוֹתַי, תלתלי מלאים רְְסִיסֵי לָיְְְלָה, טיפות טל. אני רטוב מעט, לא נוח לי בחוץ ואני מבקש מחסה. לא ברור אם הרעיה מתארת כאן התרחשות מציאותית או מספרת על חלום ארוך. בין כך ובין כך היא אמרה לעצמה:

• פָּשַׁטְְְתִּי אֶת־כֻּתָָּנְְְתִּי – אֵיכָכָה אֶלְְְבָּשֶׁנָּה?! רָחַצְְְתִּי אֶת־רַגְְְלַי כדי להיכנס למיטה – אֵיכָכָה אֲטַנְְּפֵם בלכתי על הרצפה לפתוח את הדלת?! היא איננה נענית לקריאה.

• דּוֹדִי שָׁלַח, הושיט את יָדוֹ מִן הַחוֹר שבדלת. כאשר הוא הושיט את ידו, אהבתי התגברה וּמֵעַי הָמוּ, קרבַי התהפכו מהתרגשות עָלָיו.

• קַמְְְתִּי אֲנִי לִפְְְתֹּחַ לְְדוֹדִי, וְְיָדַי המבושמות נָטְְפוּ־מוֹר, המופיע כאן בצורת נוזל. וְְאֶצְְְבְְּעֹתַי נטפו מוֹר ש עֹבֵר עַל כַּפּוֹת, ידיות הַמַּנְְְעוּל. ריחו של המור הנוזלי הורגש גם בחוץ.

• פָּתַחְְְתִּי אֲנִי לְְדוֹדִי ובינתיים, עד שהתלבטתי, התלבשתי, מצאתי את נעלי והתבשמתי דוֹדִי חָמַק עָבָר, הסתלק ונעלם. נַפְְְשִׁי יָצְְאָה בְְדַבְְּרוֹ. כשפנה אלי קודם, כלתה נפשי מתוך אהבה וגעגועים, ואחרי שפתחתי את הדלת, והנה הוא נעלם, בִּקַּשְְְׁתִּיהוּ וְְלֹא מְְצָאתִיהוּ, קְְרָאתִיו וְְלֹא עָנָנִי.כאמור, ייתכן שהרעיה קמה בפועל ממיטתה וייתכן שזהו תיאור חלום ביעותים של אהובה; הדוד לא הופיע באמת באמצע הלילה – שאיננו זמן מקובל לביקורי נימוסין, אבל לבה הער של האוהבת חולם בלהות על החמצה. בסיפור הגדול של הנמשל הדוד הדופק הוא התרחשות ממשית. בין אם מדברים על הנפש הפרטית או על העם, יש זמנים שבהם רוח ישראל או נשמת האדם רדומים, ואז מופיעה קריאה לגאולה, לישועה, ליציאה מהגבולות. קול הדוד קורא: פתחי לי, עכשיו נוכל להיפגש. אולם למרות הרצון הפנימי מתעוררים מכשולים שונים, הקשורים בלבושים חיצוניים, הרגלי נוחות וכדומה, והם מונעים את המפגש, וההזדמנות עוברת. לאחר שחיפשתי את הדוד ליד הבית והוא לא נמצא, יצאתי לרחובות.

• מְְצָאֻנִי הַשֹּׁמְְרִים הַסֹּבְְבִים בָּעִיר, ובראותם אותי מתרוצצת לבד בלילה, אולי לא לבושה לגמרי, הִכּוּנִי פְְצָעוּנִי, כנראה ראו בי משוטטת שיש להענישה. נָשְְׂאוּ, סילקו אֶת־רְְדִידִי, הבגד המכסה את הראש ואולי גם את הגוף מֵעָלַי שֹׁמְְרֵי הַחֹמוֹת.שומרי החומות אינם אויבים בהכרח. הם מופקדים על הסדר הציבורי ומענישים את הרעיה על התנהגותה הבלתי הולמת. ההתעוררות המאוחרת של הנפש הפרטית או של העם כולו דוחפת לעשייה שלא בזמנה ושלא במקומה. מכוח החוויה החזקה אנשים יוצאים מגדרם ומנסים לפעול, אך מעשיהם נתפסים כמוזרים וחריגים. התשוקה אמנם גדולה, ולגעגועים אין פתרון, שכן הדוד היה קרוב מאוד, אלא ששומרי החומות אינם מתחשבים בכל אלה, והם מונעים את שבירת הסדר כמצופה מהם. ייתכן שרק כאן מגיע החלום לסיומו, ומכאן היא פונה לחברותיה.

• הִשְְְׁבַּעְְְתִּי אֶתְְְכֶם, בְְּנוֹת יְְרוּשָׁלִָם, והפעם כדי להיחלץ לעזרתי: אִם וכאשר תִּמְְְצְְאוּ אֶת־דּוֹדִי, מַה־תַּגִּידוּ לוֹ? – אמרו לו שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. אם קודם לכן הן הושבעו להניח לאהבה להתעורר מאליה, כאן בעקבות דפיקותיו – הממשיות או המדומות – והיעלמותו המאכזבת מתפרצת בה תשוקה רבה. כבר אין בכוחה להסתיר דבר ולהמשיך לשחק את המשחק והיא מבקשת שיספרו לו על אהבתה העזה. הבנות שואלות אותה:

• מַה־דּוֹדֵךְְְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? מיהו אהובך? מה סימן ההיכר שלו? מַה־דּוֹדֵךְְְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְְְׁבַּעְְְתָּנוּ? חלק מעניינו של השיר בכל רבדיו הוא שהדוד איננו מוכר. הוא מופיע מדי פעם ונעלם, איש אינו מזהה אותו ואינו יודע מהו מקומו, וברקע מרחפת השאלה עד כמה הוא מציאותי. אין לו כעת קשר פורמלי עם הרעיה. הם נפגשים לעתים רחוקות ובשלב זה של הסיפור אינם מתראים בפומבי. הרעיה עונה להן:

• דּוֹדִי צַח, נקי ולבן וְְאָדוֹם, סמוק, לחייו אדמומיות כאיש צעיר ויפה. הוא דָּגוּל, מורם כדגל, נבחר מתוך רְְבָבָה, רבים מאוד. דודי הוא אחד ויחיד.

• רֹאשׁוֹ בנוי ומרשים כמו יצירת כֶּתֶם פָּז, זהב מובחר, נדיר ויקר. קְְוֻצּוֹתָיו, שערותיו תַּלְְְתַּלִּים שְְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. בדורות ראשונים היה צבע שערותיהם של ישראל שחור בדרך כלל, ולכן השתבח הגבר הצעיר בכך ששער ראשו שחור לגמרי.

• עֵינָיו מקרינות יופי, תום ורוגע כְְּיוֹנִים העומדות עַל־אֲפִיקֵי, זרמי מָיִם. דימוי למראה פסטורלי של יונים חינניות ושלוות ליד מים שוטפים. שתיית היונים גם מאופיינת בשאיבה, ומקורן משמש להן כקש שתייה הישר אל הוושט, ולא באיסוף מים בפה והשלכתם פנימה בהנעת הראש. זוג יונים שותה נראה תואם באשר אינו משנה את עמידתו ותנועתו. אולי גם מראה זה מפנה את תשומת לבו של הרואה אליהן. עיניו רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, דימוי לעיניים הכהות על רקע העור הלבן , יֹשְְׁבוֹת עַל־מִלֵּאת, כאבני חן משובצות במילואן, שאינן בולטות ואינן שוקעות.

• לְְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְְְדְְּלוֹת, הלחיים הן מקומות גידול מֶרְְְקָחִים, בשמים. בחור מישראל באותם זמנים בוודאי לא התגלח, וכיוון שהוא צעיר – זקנו קצר כצמחי הבושם הקטנים בערוגותיה ם. שִׂפְְְתוֹתָיו בצבע שׁוֹשַׁנִּים, או: רכות, קטיפתיות, ריחניות ונאות כעלי השושן הצחור, נֹטְְפוֹת מוֹר עֹבֵר, מדיף ריח .

• יָדָיו בנויות כ גְְלִילֵי זָהָב מְְמֻלָּאִים בַּתַּרְְְשִׁישׁ, כמו יצירת זהב שמשובצת בה אבן יקרה. מֵעָיו, בטנו מוצקה ונראית כ עֶשֶׁת שֵׁן, גוש שנהב, מְְעֻלֶּפֶת, מכוסה ב סַפִּירִים, אבני ספיר.

• שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, שיש, מְְיֻסָּדִים, שנבנו עַל־אַדְְְנֵי־פָז, אדנים מזהב. זו אינה דמות ממשית אלא מעין יצירת פאר. מַרְְְאֵהוּ הכללי כַּלְְּבָנוֹן, שטח מיוער שהכול צומח בו ושוקק חיים, בָּחוּר כָּאֲרָזִים הגדולים והמרשימים הגדלים בלבנון.

• חִכּוֹ, פיו מַמְְְתַקִּים, וְְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים. זֶה דוֹדִי וְְזֶה רֵעִי, בְְּנוֹת יְְרוּשָׁלִָם.באהבתה מתארת הכלה – הרעיה את הדוד כשלמות של יופי. בעיניה כל פרט בו נהדר ומושלם. תיאוריה המהללים לא יספקו לזולת נתונים על דמותו הממשית של האהוב כדי לסייע לה למצאו, אבל יש בהם כדי ללמד על יחסה לדוד. תיאור זה זכה בכמה וכמה הסברים אלגוריים. בסופו של דבר, השאלה ‘מה דודך מדוד' הופנתה לכנסת ישראל כבר למעלה מאלפיים שנה, ותשובתה היא: אתם אינכם רואים אותו – אולי תכירו אותו כשיתגלה, אבל אנחנו רואים כיצד הוא מושלם ואיננו יכולים שלא לרדוף אחריו ולחפש אותו בכל מקום.