שיר השירים-פרק-7

ביאורים

• שׁוּבִי שׁוּבִי, חזרי אלינו לריקוד, או: הסתובבי, הַשּׁוּלַמִּית, המושלמת, מסתבר שאין זה שם פרטי. שׁוּבִי שׁוּבִי, וְְנֶחֱזֶה־בָּךְְְ.והתשובה: מַה, למה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְְְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם, במחול קבוצות הרוקדות?! מצד אחד, השולמית מופיעה עם כולן; ומצד שני, היא יוצאת דופן. בין שהכוונה לכנסת ישראל ביחס לאומות או שזו הנשמה הקדושה שמתעלה למעלה, פונים אליה מתוך הערצה גדולה. כעת מתואר יופיה בפרוטרוט, והפעם מכף רגל ועד ראש:

• מַה־יָּפוּ פְְעָמַיִךְְְ, פסיעותייך או רגלייך בַּנְְּעָלִים, בַּת־נָדִיב, בת אצילים. חַמּוּקֵי, עיגולי יְְרֵכַיִךְְְ הם כְְּמוֹ חֲלָאִים, תכשיטים מַעֲשֵׂה יְְדֵי אָָמָּן. מבנה ירכייך מושלם כמו יצירת אמנות.

• שָָׁרְְְרֵךְְְ, טבורך הוא כמו אַגַּן, קערה, ספל הַסַּהַר, הירח במילואו. וכיוון שהוא נראה כמו כלי, אַל־יֶחְְְסַר בו הַמָּזֶג. ראוי למלא אותו במשקה. יש לשער שבזמן שבנות רוקדות יחד הן עשויות להיות לא לגמרי לבושות. בִּטְְְנֵךְְְ בכללה מעוגלת, חלקה וסימטרית כ עֲרֵמַת חִטִּים בגורן. סוּגָה, גדורה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, ביטוי המרמז על שימור ועל יופי כאחד.

• שְְׁנֵי שָׁדַיִךְְְ הם כִּשְְְׁנֵי עֳֳפָרִים תָָּאֳֳמֵי צְְבִיָּה. הדימוי בנוי הן על החיבה והן על המראה והמבנה של שני עופרים תאומים.

• צַוָּארֵךְְְ זקוף, לבן ונאה כְְּמִגְְְדַּל הַשֵּׁן, שנהב . עֵינַיִךְְְ כמו בְְּרֵכוֹת בְְּחֶשְְְׁבּוֹן – עיר עתיקה בעבר הירדן, שהייתה בירה עוד לפני שנכנסו ישראל לארץ. ייתכן שהיו בה שתי ברכות גדולות עַל־שַׁעַר בַּת־רַבִּים. אולי הברכות התאומות הללו היו במקום ציבורי. מכל מקום זהו דימוי לעיניים גדולות, עמוקות ושלוות. אַפֵּךְְְ, יש שפירשו: מצחך, ישר כְְּמִגְְְדַּל הַלְְּבָנוֹן ש צוֹפֶה, משקיף על פְְּנֵי דַמָּשֶׂק, ניכר למרחוק.

• רֹאשֵׁךְְְ עומד עָלַיִךְְ והוא הדוּר ואולי גם מתולתל כַּכַּרְְְמֶל, הר המלא בצמחייה, וְְדַלַּת, קווצת השער שעל רֹאשֵׁךְְְ, תלתלייך מסודרים בקפידה ועומדים באופן מרשים וברכּות כּלשונות של אַרְְְגָּמָן, שבשל ערכן הגבוה ונדירותן הן נשמרות בצורה מסודרת ומפוארת. מֶלֶךְְְ, הראש אָסוּר, קשור בָּרְְהָטִים, סרטים ושרשרות בתכלית היופי והשלמות. אחרי תיאור הכלה, שהוא אינטימי הרבה יותר מקודמיו, מובאים מכאן ואילך ביטויי האהבה ההדדיים של הדוד והרעיה:

• מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְְְתְְְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים. כמה יופי ונעימות יש בתחושת האהבה בתענוגים. באהבה יש עליות וירידות, והיא עשויה לכלול חלומות, שאיפות ומועקות. אבל אהבה בתענוגים היא אהבה המגיעה לידי הגשמה. שיר הקִּרבה של הדוד:

• זֹאת קוֹמָתֵךְְְ דָּמְְתָה לְְתָמָר, שהוא עץ יפה ותמיר, וְְשָׁדַיִךְְְ דומים לְְאַשְְְׁכֹּלוֹת תמרים. מכבדות התמר הנושאות פרות צומחות סמוך לצמרת העץ, ומכאן הדימוי לשדיים.

• אָמַרְְְתִּי בלבי : אֶעֱלֶה בְְתָמָר, אֹחֲזָה בְְּסַנְְְסִנָּיו, ענפיו, בסיס הענפים הנשארים על העץ, או: מכבדות. וְְיִהְְְיוּ־נָא שָׁדַיִךְְְ כְְּאֶשְְְׁכְְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְְרֵיחַ אַפֵּךְְְ נעים כַּתַּפּוּחִים,

• וְְחִכֵּךְְְ, טעם נשיקותייך כְְּיֵין הַטּוֹב ש הוֹלֵךְְְ לְְדוֹדִי, לתענוגי האהבה שלי, או: לפי לְְמֵישָׁרִים, בנועם , ו דּוֹבֵב, מעורר לדבר שִׂפְְְתֵי יְְשֵׁנִים. דימויים אלו מבטאים את הרצון להתקרב ולהתאחד. הרעיה עונה לדודה ולמשאלותיו:

• אֲנִי משתוקקת, או: נתונה לְְדוֹדִי, וְְעָלַי תְְּשׁוּקָתוֹ. והיא ממשיכה בחלום שלה:

• לְְכָה, דוֹדִי, נֵצֵא שנינו לבד אל הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְְּפָרִים. אין זו בהכרח משאלה שמנסים להגשים. דיבורי האהבה הללו בכל דרגותיהם נועדו לבטא את עומק הרגש והתשוקה .

• נַשְְְׁכִּימָה לַכְְּרָמִים, נִרְְְאֶה אִם כבר פָּרְְחָה הַגֶּפֶן, אם פִּתַּח, נפתח, התחיל הַסְְּמָדַר. פריחת הגפן איננה מרשימה, אך היא ניכרת לעין, ואחריה מתחיל להתפתח הסמדר – פרי הגפן הקטנטן בתחילת התפתחותו. נראה א ם הֵנֵצוּ, הוציאו ניצן, הָרִמּוֹנִים. מדובר בתקופת האביב, הזמן שבו מתחילים הרימונים להוציא את פרחיהם, שהם ללא ספק פרחים מרשימים ביופיים. שָׁם – בתוך השלווה והיופי של הכרם אֶתֵּן אֶת־דֹּדַי, אהָבַי לָךְְְ.תיאורי האביב שבשיר רומזים גם ליציאת מצרים, שכן חג הפסח חל בעונה זו. יש חובה מיוחדת לזכור שהיציאה ממצרים – שהיא האביב של ישראל כעם – אירעה בחודש שבו הטבע כולו פורח ומבטיח הבטחות לעתיד.

• הַדּוּדָאִים נָתְְנוּ־רֵיחַ. אם אלה הדודאים המזוהים בשם זה כיום, הם אינם נותנים את ריחם הנעים בעונת האביב. הם מגיעים להבשלה בערך חודש וחצי לאחר מכן, בזמן קציר החיטים. מכאן שהאמור כאן מתייחס לזמן ניכר לאחר ההזמנה. וְְעַל־פְְּתָחֵינוּ ניחוחות כָָּל־מְְגָדִים, יבול טוב ומתוק, חֲדָשִׁים, שצמחו עכשיו, גַּם־יְְשָׁנִים. את כל המתק, החדש עם הישן, דּוֹדִי, צָפַנְְְתִּי לָךְְְ.כאן למעשה מגיע לסיומו מהלך שהתפתח בסיפור כולו. האהבה מתגלית כאן בשיאה, כאשר הדוד מתאר את אהובתו שכולה יפה וחיננית, והיא עונה לעומתו שהמציאות כולה בשלה ומוכנה למימוש אהבתם, והכול מחכה רק לו.