שיר השירים-פרק-8

ביאורים

• מִי יִתֶּנְְְךָ, הלוואי שהיית כְְּאָח לִי, יוֹנֵק שְְׁדֵי אִמִּי, כי אז אֶמְְְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְְךָ, גַּם לֹא־יָבֻזוּ לִי, שהרי נישוק אח קטן לעיני כול אינו נתפס כמעשה בלתי מכובד. הלוואי שיכולתי לגלות את אהבתי אליך באופן טבעי גם בחוץ.

• אֶנְְְהָגְְךָ, הייתי מובילה אותך ו אֲבִיאֲךָ אֶל־בֵּית אִמִּי תְְּלַמְְּדֵנִי, המלמדת אותי. שם אַשְְְׁקְְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, יין מבושם, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. עוד אני חולמת:

• שְְׂמֹאלוֹ נמצאת תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְְּחַבְְּקֵנִי מתוך קרבה גדולה ואהבה.

• הִשְְְׁבַּעְְְתִּי אֶתְְְכֶם, בְְּנוֹת יְְרוּשָׁלִָם, מַה, אם תָּעִירוּ וּמַה, ואם תְְּעֹרְְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְְְפָּץ. אל תאיצו את התהליך. הניחו לאהבה להתפתח מעצמה. גם בקטע הבא, הנפתח מפיו של צד שלישי כביכול, מודגש הקשר מהיבט מוסדר יותר:

• מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְְְבָּר כשהיא מִתְְְרַפֶּקֶת, צמודה ונשענת עַל־דּוֹדָהּ? הלוא זוהי הרעיה, האומרת לו: תַּחַת עץ הַתַּפּוּחַ פגשתי אותך ו עוֹרַרְְְתִּיךָ כשישנת, או: עוררתי את אהבתך בי. שָׁמָּה חִבְְּלַתְְְךָ, הרתה אותך, או: נתקפה חבלי לידה אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְְּלָה יְְלָדַתְְְךָ, מי שילדה אותך. צל התפוח הוא מוצאו של הדוד, ושם נקודת המפגש שלו עם רעייתו. קודם ביקשה הבת להביא את אהובה מן החוץ אל בית אמה, ואילו כעת היא הבאה מן המדבר, המקום שאינו מוגדר, ומתרפקת על מקום יצירתו של דודהּ. היא מגיעה למקום הוריו ומזכירה את משפחתו, גם אם אין היא נפגשת עם הוריו בפועל. בחוויית אהבת הנפש כלפי הבורא, זהו הרצון להגיע לקרבה גדולה יותר, להתעלות ממופעים חיצוניים ומן המזדמן אל המקור, אל הבסיס הפנימי והמהותי. ושוב היא מביעה משאלה:

• שִׂימֵנִי כַחוֹתָם, חותמת, אביזר אישי שבעיקר השתמשו בו גברים שהיה צמוד בטבעת או נתלה על הצוואר עַל־לִבֶּךָ, כיוצא בזה – כַּחוֹתָם עַל־זְְרוֹעֶךָ. תן אותי כחותמך, שהוא חפץ אישי שאינו מועבר. כלומר, אני רוצה קשר קבוע ועמוק. זהו ביטוי נוסף לחיזוק היחסים ומיסודם. אם קודם לכן עמדו בני – הזוג זה מול זה, כשזה מחזר אחרי זה ולעתים נעלם אחד מהם, נחבא או העדיף להישאר עם עצמו – כעת הרעיה מוסרת את כל כולה לאהובה. היא מוותרת על קיומה העצמי הנפרד ומבקשת להיצמד לאהובה כטבעת. אולם גם צד שני למטבע – כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה. באהבה יש עוצמה יתרה והעזה. בצד הנעימות והעונג שבאהבה שבוטאו שוב ושוב קודם, יש באהבה גם צד אפל, שאותו מדגיש הדימוי למוות. כשם שהמוות בולע הכול ואי – אפשר לדחותו, כך אי – אפשר להיחלץ מרגש האהבה; וכמו המוות אף הוא טוטלי ובלתי הפיך. קָשָׁה כִשְְְׁאוֹל קִנְְְאָה. אין מדובר כאן בקנאה שהיא כאב בהצלחתו של האחר, אלא בקנאה שהיא תביעת בלעדיות על מושא האהבה. זוהי קנאה שכרוכה באהבה שאין מושאה יכול להיות משותף לרבים. היא מתעוררת כאשר אדם איננו מסכים לחלוק את מושא אהבתו עם אחרים. קנאה כזו היא רגש עמוק שקשה לשאת אותו. את הקנאה הכרוכה באהבת ה' התובעת מסירות, שהרי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, אומות העולם מתקשות להבין. בעיני ישראל הקשר עם ה' אינו רק הקשר החשוב ביותר, אלא הוא הדבר היחידי שיש לו חשיבות. רגש זה קשה כשאול משום שהוא מוחלט וחסר פשרות. רְְשָׁפֶיהָ, הניצוצות של האהבה הם רִשְְְׁפֵּי אֵשׁ, והם מסוגלים להכאיב ואף לכַלות. היא שַׁלְְְהֶבֶתְְְיָה, שלהבת אדירה.

• מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְְלוּ לְְכַבּוֹת אֶת אש הָאַהֲבָה, וּנְְְהָרוֹת לֹא יִשְְְׁטְְפוּהָ. גם אִם־יִתֵּן אִישׁ אֶת־כָָּל־הוֹן בֵּיתוֹ בּשביל לרכוש אַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. באמצעות מחוות, מתנות והפגנת רגש אפשר לרכוש ידידות וקרבה מסוימת, אבל לא רגש של אהבה. אמנם הידידים והמכרים ידעו על האהבה בין הדוד והרעיה, אבל מהות הקשר ביניהם עדיין אינה ברורה לאיש. עכשיו הגיעה השעה לדון במיסוד היחסים. תחילה מדברים אחיה של הבת:

• אָחוֹת לָנוּ קְְטַנָּה, צעירה מדי, וְְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. אין היא מפותחת מספיק. ובכן, מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְְּדֻבַּר־בָּהּ בענייני שידוכים ונישואין? כיוון שעדיין אינה בשלה לנישואין, כיצד נפעל לנוכח הצעת נישואין שתבוא? כמה זמן נוכל לדחות אותה? כעת עולה גם שאלת אופיה של האחות. כל זמן שהיא ילדה קטנה המתרוצצת בחוץ, שרה ורוקדת, האחים אינם מודעים למעשיה; עכשיו, שבאים לדבר בה נכבדות, מן הראוי לברר זאת.

• אִם־חוֹמָה, שמורה, צנועה וכשרה הִיא – נִבְְְנֶה עָלֶיהָ טִירַת, מצודת כָּסֶף, נקשט אותה בתכשיטים בולטים. וְְאִם־דֶּלֶת הִיא, שנפתחת לפעמים – נָצוּר עָלֶיהָ, נקבע בה לוּחַ אָרֶז, שיחזיק את הדלת שלא תיפתח על ידי כל אחד, שהרי כבר אין היא קטנה מאוד. עונה להם הבת:

• אֲנִי חוֹמָה ולא דלת, וְְשנית, שָׁדַי כַּמִּגְְְדָּלוֹת. יש לי שדיים, אלא שאתם לא שמתם לב כמה גדלתי. אָז – במצב זה הָיִיתִי בְְעֵינָיו – בעיני האהוב, שאולי נמצא כרגע בחדר השני, כְְּמוֹצְְאֵת שָׁלוֹם. אהובי כבר יודע שמצאתי את שלומי בבחירתי בו. אל לכם להתלבט לגבי. אני כבר בשלה מוסרית, גופנית ונפשית להיכנס למסגרת נישואין, ואף מצאתי את שלמותי ואושרי. וכדברי רקע להמשך דברי הבת –

• כֶּרֶם הָיָה לִשְְְׁלֹמֹה המלך בְְּבַעַל הָמוֹן, שם מקום. נָתַן שלמה אֶת־הַכֶּרֶם לַנֹּטְְרִים, לשומרים שיטפלו בו. כל אִישׁ מהם יָבִא בְְּפִרְְְיוֹ, יכניס מיבולו של הכרם הכנסה יפה – אֶלֶף כָּסֶף.בקטע סמלי זה הכרם הוא דימוי לאשה, וכאן הכוונה לאחות הקטנה. שלמה הוא מעין אפוטרופוס על הבת. הוא הדמות הקרובה ביותר לאב, הנעלם מכל הספר, והוא שמטיל את אחריות הכרם, הבת הקטנה, על האחים. הם מקבלים שכרם בעין יפה באמצעות עבודות שונות שהם מטילים על הילדה. בנמשל, אפשר לראות את עם ישראל ככרם שבזמן שהוא ממלא את הייעוד שהציב לו בעליו, רווחיו מתחלקים בין האומות, אם אמנם אלו יֵדעו להעריך את הכרם ולגלות אחריות כלפיו. עכשיו הבת שכבר רואה עצמה גדולה, ומחליטה בעצמה על אודות כרמה:

• כַּרְְְמִי שֶׁלִּי לְְפָנָי, ובכוונתי להביאו לאהובי, כלומר להי נשא לו. במסגרת העסקה יחולקו רווחי הכרם – הָאֶלֶף לְְךָ, שְְׁלֹמֹה ה'אפוטרופוס', וּמָאתַיִם יינתנו לְְנֹטְְרִים אֶת־פִּרְְְיוֹ.מתחילתו עסק השיר כולו באהבה, בגעגועים ובחיפושים הדדיים. עכשיו, כשבני – הזוג מעוניינים לבנות קשר קבוע יותר, נוצרים גדרים לאהבה. הכלה כאן היא הנפש הפרטית או כנסת ישראל המתגעגעת והמבקשת להתחתן. בהקשר זה כבר דרשו חכמים: 'ביום חתונתו' – זו מתן תורה, ו'ביום שמחת לבו' – זה בניין בית המקדש. אהבה בין הקדוש ברוך הוא וישראל הייתה גם קודם לכן, אבל הקשר לא היה יציב. מתן תורה היה החתונה משום שבו נוצר קשר יציב מחייב; ושמחת הלב באה כאשר לבני – הזוג נמצא מקום להיות בו יחדיו, כשה' שוכן בתוך ישראל או בתוך הנפש. גם בתחומי הנפש וגם בדרכה של האומה נשאלות אותן שאלות, אמנם בסגנון אחר, שעולות כאן לפני שידוך: מיהי הכלה? האם היא ראויה? האם היא בשלה לנישואין או שעליה להמתין עוד כמה שנים? האם היא נאמנה ואמינה? יתרה מזו, כל זמן שמדובר בקשר אהבה ספונטני, אין בו תשלומים, ואולם קשר קבוע כרוך בהסכמים, מחיר והתחייבויות. מסתבר ששלמה המלך הגדול איננו זקוק לתשלומים אלו, אבל על מנת שההסכם ייגמר, הגיעה השעה שבה צריכה הכלה לוותר על חלק מנחלתה ולתת את כרמה שלה כנדוניה. בכל הדיבורים הללו האהוב לא נכח. עתה, משהחליטה הבת על נישואיה, פונה אליה החתן המיועד: אַת,

• הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, ש חֲבֵרִים מַקְְְשִׁיבִים לְְקוֹלֵךְְְ, כפי שהוכחת בדיבורייך אל האחים – הַשְְְׁמִיעִנִי. ברצוני להיפגש אתך ולשמוע את קולך הערב. והיא עונה: אמנם מימוש הקשר קרוב מתמיד, אבל טרם הגיע הזמן.

• בְְּרַח, דּוֹדִי, וּדְְְמֵה־לְְךָ לִצְְְבִי אוֹ לְְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְְשָׂמִים. אהבתי מובטחת לך. כולי נתונה לך. מעתה אתה יכול לקפץ על ההרים ולהתבשם מניחוחם. אני יודעת שתשוב.