שמות-פרק-23

ביאורים

• לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, אל תקבל עדות שקר או עדות שנמסרת לרעת אדם שאין בה כל תועלת. אַל תָּשֶׁת, תשים יָדְךָ, תשתתף עִם רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס. אל תתחבר עם עד רשע להעיד, גם אם תדע שהעדות אמתית, ואל תשתתף עם אחר בעדות שקר, גם אם העדות תתקיים בלעדיך. גם בסיסו של עניין זה הופיע בין הדיברות: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

• לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת. אל תיגרר אחר מעשיהם ודבריהם של הרבים, אם אינך מאמין בהם. אמירה זו תקפה תמיד, אך היא נחוצה ביתר שאת לדיין, שכן ההכרעה על פי הצדק מונחת על כתפיו. בשום אופן אסור לו להסתמך על דעת הרוב ולהצטרף אליה בניגוד להכרתו. וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב, בעניינו של ריב אל תצטרף לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים, בזמן שיש בכך לְהַטֹּת את הדין לפי דעתך.

• וְדָל, ועני לֹא תֶהְדַּר, תכבד, תעדיף בְּרִיבוֹ, במשפטו. דין זה, הפונה אל הדיין, מתמודד עם הנטייה לחוס על בעל הדין החלש. יש להוציא את משפט הצדק לאור, גם אם ייפגע מי שמעורר רחמים.

• כִּי תִפְגַּע, תיתקל, תפגוש שׁוֹר של אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ, והוא תֹּעֶה, אובד בדרך — הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. אסור לך לפגוע בבהמה זו כדי להזיק לאויבך, ולא זו בלבד אלא שעליך לפעול למען החזרתה לבעליה.

• כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, שכן הטעינו עליו משא כבד מדי, והוא מתעקש שלא לקום, עד שיפרקו חלק מן המשא, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב, האם תימנע מלעזור לוֹ, לבעל החמור?! – אל תעשה כן, אלא עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. עליך לעזור לו ולפרוק ממנו את הנטל המכביד.

• לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, העני מעמך בְּרִיבוֹ. לעומת האיסור הנזכר על הידור הדל, הפונה אל רגשותיהם הנאצלים של הדיינים, שכיח לא פחות שהדיין יעדיף את בעל הדין האמיד, שהרי כוח המחאה של בעל הדין הדל מצומצם יותר.

• מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. מן ההקשר נראה שאף הנחיה זו פונה אל הדיין, ומדריכה אותו שכאשר הוא חש שאחד הצדדים משמיע טענות שקר, עליו לסמוך על תחושתו, גם אם לא יוכל להוכיחה, ולדחות אותן. וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, אם אתה, הדיין, חושש שאדם נקי וצדיק חויב בדין בעקבות עדות שקר, אל לך לחייבו, וכמובן עליך למנוע את הוצאתו להורג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע, ההורג נקי וצדיק.

• וְשֹׁחַד, מתנה או טובת הנאה מאחד מבעלי הדין לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר את האנשים ה פִּקְחִים, שהיה ראוי להם לראות ולהבחין באמת, וִיסַלֵּף, יעוות את דִּבְרֵי ה צַדִּיקִים.

• וְגֵר לֹא תִלְחָץ, תייסר. אל תפגע בו, אל תפלה אותו, אל תעמיד בפניו דקדוקי פרטים שאין ביכלתו לקיימם, משום שהוא זר במקום וחסר הגנה. והרי אַתֶּם, ישראל, יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. הדין הבא יתאים לישראל כשייכנסו לארצם.

• וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, תעבוד אותה, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ,

• וְאת השנה הַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה, תניח מידך, וּנְטַשְׁתָּהּ, ותעזוב אותה. תפסיק לעסוק בה בעבודת השדה, והשדה לא ייחשב אז שלך — וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ. אם תפקיר את יבול האדמה, באופן טבעי הוא ייאכל על ידי אביוני עמך. וְיִתְרָם, ואת מה שהאביונים יותירו ולא יאכלו תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ. ציווי זה אינו מתייחס לתבואה בלבד, אלא חל על כל גידולי הקרקע.

• שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה את מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת אתה, לְמַעַן יָנוּחַ גם שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ, וישקוט. השביתה תחול לא רק על העבד והאמה עצמם, אלא גם על בֶּן אֲמָתְךָ, אף אם הוא צעיר ועל כן אינו מתייגע בעבודתו, וְהַגֵּר העובד כשכיר.

• וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ. ציווי כללי זה בא לקראת סופה של סדרת המשפטים המתייחסת למגוון תחומים רב. המחשבה כאילו אפשר לצאת ידי חובת התורה בשמירת רוב ההוראות או מקצתן אינה נכונה. אין אלו המלצות טובות; זוהי מערכת חוקים שלמה שכולה מחייבת. וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ. זוהי הרחקה יתרה, מעבר לאיסור על פולחן מעשי של עבודה זרה.

• שָׁלֹשׁ רְגָלִים, פעמים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:

• אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, כלומר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ ביציאת מצרים. זהו המאפיין הבולט של ימי הפסח שלאחר ליל הסדר. חג זה ייעשה לְמוֹעֵד, בתקופת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. את הכבוד שאתם רוחשים אלי ואל מקום משכני תבטאו בהבאת קרבנות.

• וְחַג הַקָּצִיר, חג השבועות שחל בזמן קציר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, ראשית יבולך אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה. בתקופה זו מתחיל קציר החיטה. וְחַג הָאָסִף, חג הסוכות בְּצֵאת, בסיומה של הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ, כאשר התבואה ורוב פֵּרות הקיץ כבר נקטפו מִן הַשָּׂדֶה.

• שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה — בפסח, שבועות וסוכות — יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, הזכרים שבעם ישראל אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'. במועדים המרכזיים הללו, שיש להם היבטים חקלאיים, הגברים צריכים להיראות במקדש, כנתינים אצל אדונם.

• לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ את דַּם זִבְחִי. מעבר לאיסור הכללי שיימצא בפסח חמץ, גם סמוך להקרבת קרבן הפסח יש לבער את החמץ. אפשר שמלבד הקרבת קרבן פסח על החמץ, הכתוב בא להזהיר ביתר שאת על הימצאות חמץ סמוך לזביחת קרבנות אחרים בימי הפסח או בביתו של המקריב. וְלֹא יָלִין חֵלֶב, השומן הנשרף על המזבח, של קרבן חַגִּי עַד בֹּקֶר. את הקרבתם של קרבן הפסח הקרב ביד בניסן, ושל קרבן החגיגה הבאה בחג, יש לסיים ביומם, ואסור להשהותם עד למחרת.

• רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ הפֵּרות הראשונים, או: המובחרים שבפֵּרות תָּבִיא אל בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. מצווה זו לא התקיימה בחג מסוים אלא בתקופה שבין הקציר לאסיף, כלומר בין חג השבועות לחג הסוכות. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שכן בישולו של גדי בחלב שממנו הוא היה אמור להיזון נתפס כעיוות. דין זה הורחב, על פי קבלת החכמים ומדרש הכתובים, לאיסור בישול ואכילה של כל בשר בחלב. ייתכן שיסוד הדבר הוא בכך שאין אדם יכול לדעת בוודאות, כאשר שהוא קונה בשר וחלב מן השוק, שאין להם כל זיקה זה לזה. מכל מקום מבחינה הלכתית גם כשידוע שהחלב לא בא מאמו של הגדי, אסור לאכלם ביחד. הבטחה ודרישההקשורות לישיבה בארץ ולדרך אליהפרק כג פס' כ–לגמן המשפטים העל־זמניים, עובר הכתוב אל דברים הנטועים בנסיבות. הוא מתייחס אל מסעם של ישראל במדבר בהווה ובעתיד הקרוב. ה' מבטיח להם שמירה מפני סכנות הדרך ומפני העימותים שנכונו להם עם כניסתם לארץ, ובמקביל מזהיר אותם מפני הסכנות הרוחניות שצופנת להם הישיבה בשכנות לעמי כנען. האיסור הכללי על עבודה זרה, שהופיע בעשרת הדיברות ונשנה בסדרת המשפטים הקודמת, נפרט כאן לראשונה לאזהרה נסיבתית מסוימת, שעליה יחזור משה פעמים רבות בהמשך התורה — בני ישראל יגיעו לארץ נושבת והם עלולים להתפתות להיטמע בקרבה. עליהם להיזהר מפני השפעותיה של תרבות כנען.

• הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, שליח לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ, וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. מלאך ה' מבטא את שכינתו ואת נוכחותו בתוך ישראל.

• הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו, וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ — אַל תַּמֵּר בּוֹ, תמרה את פיו, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, ימחל לעבירותיכם. רק ה' עצמו הוא המוחל, ואילו שליחו אינו יכול למחול באופן עצמאי. עם זאת, עליכם לציית לו כִּי שְׁמִי, התגלותי והשראתי בְּקִרְבּוֹ.

• כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר באמצעותו — וְאָיַבְתִּי, אני עצמי, ה', אֶת אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ, אשנא את שונאיך.

• כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי — וְהִכְחַדְתִּיו, אשמיד כל אחד ואחד מן הגויים הללו מפניכם. כאן מופיעה גם אזהרה מעשית:

• לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם בכל דרך, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם בעניינים הפולחניים, כִּי, אלא הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. עליך לבער את מקומות פולחניהם באופן פעיל.

• וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

• לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה, אשה ששכלה את ילדיה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ. אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. תזכה לאריכות ימים. כאשר תגיעו אל הארץ, לא תצטרכו להישען על כוחכם הצבאי בלבד.

• אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי, אני אהמם, אבלבל ואערער אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם למלחמה. ומתוך המהומה — וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. הם יברחו מפניך.

• וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ. תצטרף לכך גם מתקפת צרעות, וְגֵרְשָׁה הצרעה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.

• לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מכת הצרעה תביא להתפנוּת אטית ומדורגת של התושבים מארצם, לעומת מכות קטלניות, שהיו מכלות מיד את האוכלוסיה כולה. אילו נִגפו הכנענים בדֶּבר, למשל, הארץ היתה מתרוקנת בבת אחת, וקשה יותר היה ליישב את שממותיה.

• מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, תתרבה, וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ בכל מרחביה.

• וְשַׁתִּי, ואשים אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים, הים התיכון, שלאורך חלק גדול מדרומו ישבו פלשתים. וּמִמִּדְבָּר, המדבר הערבי התוחם את ארץ ישראל ממזרח, עַד הַנָּהָר, נהר פרת. כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ, ותגרש אותם מִפָּנֶיךָ, ואז תנחלו את הארץ כולה.

• לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית.

• לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי. עליך לבער אותם ולגרשם, משום שאתה עלול לחקות אותם ולהיות מושפע מתרבותם, כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ, למכשול. לא תצליח להתעלם מנוכחותם השורשית במקום. הבידוד מהשפעות הסביבה חשוב לפיתוחו ולעיצובו של עולמך החדש.