שמות-פרק-33

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ עֲלֵה, צא מהמקום ה זֶּה, אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. ישראל אמנם חטאו, וחטאם זה ייזכר להם לעתיד, אך לפי שעה יש להמשיך במסע לעבר הארץ המובטחת.

• וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ, וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי, הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי,

• אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כִּי אני עצמי לֹא אֶעֱלֶה, אופיע בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ, אכלֶה אותך בַּדָּרֶךְ. יש סיכוי ששוב תחטאו, ואם החטא יתרחש בנוכחותי, הדבר יהיה חמור יותר, ועל כן העונש יהיה כבד יותר.

• וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, שה' אינו מעוניין להישאר עמם בקשר ישיר וייחודי זה, וַיִּתְאַבָּלוּ. וְלֹא שָׁתוּ, שמו אִישׁ עֶדְיוֹ, תכשיטו עָלָיו. נראה כי ישראל התקשטו לקראת מתן תורה, ועתה עם נפילתם מן הדרגה ההיא, היו מישראל שהסירו את תכשיטיהם.

• : וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף. רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ — וְכִלִּיתִיךָ. וְעַתָּה, הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ. וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. נראה מה יקרה הלאה.

• וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם. לאור ההוראה הישירה הסירו כולם את התכשיטים שהיו להם מֵהַר חוֹרֵב.

• וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל שלו וְנָטָה, ופרשׂ לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. כיוון שה' הודיע שהוא לא ישרה בתוך מחנה ישראל, אף משה עשה כך בהוצאת אוהלו שלו אל מחוץ למחנה. וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, אוהל שבו נועדים, נפגשים. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. קודם לכן שכן משה במרכז המחנה, כפי שנראה מאוחר יותר בתיאור סדרי המחנות. אין ביציאתו ההפגנתית של משה אל מחוץ למחנה, שבה הצהיר שאין הוא חלק מן המחנה, כדי לבטא הינתקות מהעם. מי שמעוניין ללמוד ממנו את תורת ה' יוכל להיוועד עמו באוהל המרוחק.

• וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל. נראה שמשה עדיין ישן באוהלו המשפחתי שבתוך המחנה, וממנו היה יוצא כל יום אל אוהל מועד שמחוץ למחנה. בעברו מאוהלו דרך המחנה — יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ, נעמדו אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ, וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.

• וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, כאשר הגיע אל אוהל מועד, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, שביטא את כבוד ה', וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל, וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה, ושאר האנשים לא שמעוהו.

• וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל, וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. משה נמצא ולא נמצא במחנה, וכבוד ה' נמצא עם משה אך אינו שרוי בקרבם.

• וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, בקרבה ובידידות. שלא כנביאים אחרים, שהנבואה שורה עליהם מתוך אימה ואיבוד עשתונות, עם משה ה' מדבר מקרוב. משה גם יכול היה לפנות אל ה' בשאלה. וְשָׁב אֶל אוהלו הפרטי שבתוך הַמַּחֲנֶה, לאחר שה' דיבר עמו. וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן, בֶּן נוּן נַעַר, משרת, לאו דווקא צעיר לֹא יָמִישׁ, יזוז מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. שלא כמשה, שהיה שב לאוהל משפחתו, יהושע נשאר באוהל מועד. לאחר שתואר מה שהשתלשל מגזרתו של אלוקים שלא ישכון בקרב המחנה, ממשיך הכתוב בתיאור השיחה בין משה לה':

• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': רְאֵה, אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי. אמרת שתשלח מלאך, אך לא פירטת כיצד הדבר יקרה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, חיבבתי אותך במיוחד, וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. הביטוי 'ידיעה בשם' לא הופיע במפורש קודם לכן, אך הבחירה המיוחדת במשה וחנו בעיני ה' עולים בבירור מתוך ביטויים שונים שהוזכרו.

• וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ — הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, כשם שאתה ידעתני מקרוב, אף אני מבקש לדעת את דרכיך, וְאז אֵדָעֲךָ מתוך הכרה וביתר שאת, כנבחר שלך. לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ משה ביקש קשר פנימי ועמוק יותר מן הקשר שהיה לו עד כה עם ה'. עד עתה קיבל בעיקר הוראות, וכעת הוא רוצה לדעת את הסוד הנסתר, שבאמצעותו יוכל להתאחד עם ה'. כפי הידיעה שידע את ה', כך תהיה קרבתו אליו. וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הוא הַגּוֹי הַזֶּה.

• וַיֹּאמַר: לא מלאך אחר ילך, אלא פָּנַי יֵלֵכוּ. פנימיותי תלך אתכם, ובכך — וַהֲנִחֹתִי לָךְ, תהיה לך מנוחה. בקשתו של משה התקבלה — במקום לשלוח מלאך פני ה' ילכו בקרב העם.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו משה: אכן אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אילו לא היית הולך עמנו — אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה, לא היה טעם ולא היתה תכלית למסענו.

• וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ — הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ אתה בעצמך עִמָּנוּ. אין ערך בכך שננחל את הארץ אם לא תהיה עמנו. ונוסף לכך — וְנִפְלִינוּ, נובדל, נובחן אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם, העמים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, בהיותנו העם המיוחד לך.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ — להיות אתה ועמך מופלים, אֶעֱשֶׂה, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם, אני מכבד אותך ומעריך את ייחודך. שמך חקוק לפני. ההתגלות בנקרת הצורוחידוש הברית פרק לג פס' יח — פרק לד פס' כזה' נאות לבקשתו של משה ללכת בקרב מחנה ישראל, וללוות את ישראל במסעם במישרין, שלא בתיווכו של מלאך. משה מבקש קרבה יתרה עם ה'. ואכן הוא זוכה בהתגלות אישית ששום בן תמותה לא זכה בה. בהתגלות זו יש ממד חזותי מסוים בצד ממד מילולי — משה שומע מאלוקים את דרכיו. לאחריה ה' חוזר ומשמיע באוזניו מצוות שברובן נאמרו לו קודם לכן. אפשר שהתגלותו של ה' למשה בנקרת הצור שבחורב היא מעין חזרה צנועה על מעמד הר סיני שאירע לפני זמן לא רב באותו מקום. אז ראו כל העם את הקולות, ואחרי ארבעים יום היו אמורים לקבל את הלוחות הראשונים במעמד פומבי. עתה, לאחר שנתכפר חטאם, ניתנים הלוחות השניים במעמד אינטימי שבו עובר ה' רק על פני משה, המושם בתוך נקרה. ייתכן שגילוי זה קשור להודעתו של ה' שהוא עצמו ילך עם העם. כדי שהעם לא ייפגע במידת הדין המתוחה, יש צורך שה' יתגלה במידות הרחמים העליונות. כך לא יביא הקשר הקרוב שלו עם ישראל לכילויו , אם יפר העם את הברית.

• וַיֹּאמַר משה : הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. קודם ביקש שה' יודיע לו את דרכיו, כלומר את סוד הנהגותיו הנסתרות. עכשיו משה מבקש בקשה נוספת, מרחיקת לכת — לראות את כבוד ה', לדעת אותו כפי שהוא. כלומר הוא רוצה להגיע להכרה פנימית ומהותית של ה', מעבר לנבואה ולשליחות.

• וַיֹּאמֶר: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ. יתר על כן — וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה', שם ההוויה לְפָנֶיךָ. אתה תשמע ותקלוט דרגה גבוהה יותר של הוויתי , ומכוחה — וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. כך תכיר לא רק את הצד החיצוני של הנהגתי — צד החוק והדין, אלא גם את צדה הפנימי — צד החסד והחנינה, שמעבר לגבול ולמידה.

• וַיֹּאמֶר ה' לו עוד : לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, את מהותי, כפי שביקשת. כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם — וָחָי. אי אפשר לראות את פני ולהישאר בחיים. רק בעת היציאה מן העולם הזה יוכל אדם לפגוש בי במישרין.

• וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי. אעשה לך מקום שממנו תראה ככל שאתה מסוגל לראות בלי שתתאיין. וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר, הסלע,

• וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, כאשר כבודי יתגלה, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, אעביר אותך ממקומך שעל הצור אל תוך החור, הנקבה שבתוכו. וְשַׂכֹּתִי, אסוכך ואגן ב כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי, עד שאעבור. אמנם לא תראה את פני ה', אך תעמוד כה קרוב, שתזדקק לחסות ולהסתרה מיוחדים, כדי שתישאר חי.

• וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, ותהיה התגלות כלשהי — וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, צדדַי החיצוניים יותר, ואולם פָנַי, פנימיותי, מציאותי כפי שהיא, לֹא יֵרָאוּ. ההתגלות הקרובה ביותר שאדם יוכל לעמוד בה, ורק משה הגיע אליה, היא ראיית כבוד ה' מאחור, שאולי היא השגת העולם הפועל בעקבות הרצון האלוקי ומסתעף ממנו. מעבר לה האדם מתמזג עם הקדושה והופך לאין. על כן נזקק משה להגנה.