שמות-פרק-34

ביאורים

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, בתבנית של הלוחות הראשונים שקיבלת, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. הלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים. עתה משה מצֻווה להכין את הלוחות, ועליהם יכתוב ה' עצמו את דיברותיו.

• וֶהְיֵה נָכוֹן, מוכן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ, עמוד הכן לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר.

• וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא, ייראה בְּכָל הָהָר. גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. בדומה למתן תורה, אף בפגישה זו, אל לאדם ולבהמה לנכוח במעמד; משה לבדו יעלה אל ההר.

• וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, באותה הצורה. וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ את שְׁנֵי לֻחֹת ה אֲבָנִים שעשה.

• וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא ה' בְשֵׁם ה'. אלוקים לימדוֹ כיצד לקרוא לו.

• וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו. משהו מן הכבוד האלוקי התגלה בפני משה, ובכך ענה לבקשתו הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. וַיִּקְרָא ה' : ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלני וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת,

• נֹצֵר, שומר חֶסֶד לָאֲלָפִים, לאלפי דורות, נֹשֵׂא מוחל, מרים את משאם של עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה. ומצד שני — וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה את העוון. אף על פי שה' מעביר את העוון, העוון אינו מתנקה לחלוטין. פֹּקֵד, זוכר וגומל עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. מאחר שה' רב חסד, אין הוא מעניש על עוונותיו של אב את כל צאצאיו לדורותיהם, אלא עד הדור הרביעי בלבד. אם אין הצאצאים מזכירים את העוון על ידי חטאים נוספים, הוא נמחק ונעלם לחלוטין.

• וַיְמַהֵר מֹשֶׁה, מיד כששמע את הקריאה שהתלוותה אל ההתגלות, וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, מחמת המראה והמלים הללו.

• וַיֹּאמֶר משה : אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי — יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ. עתה, לאחר ששמעתי את מידות רחמיך, אני חוזר ומבקש שתלך בקרבנו. לאחר שמשה הכיר את מידות הרחמים הוא לא התיירא מפגיעתה של מידת הדין הקשה. מעניין שהנימוק לבקשתו של משה זהה לנימוק שבו השתמש ה' להסביר מדוע לא ילך עם ישראל: כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, ויש סיכוי שהם יחטאו עוד, אך מכיוון שאתה חנון ורחום ונושא עוון ופשע — וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ, וּנְחַלְתָּנוּ, הֱיה מעין נחלה וחלק בעבורנו, כדי שנצליח להתקיים. עם קשה עורף יוכל לעמוד בדין מול אל רחום וחנון, ולא מול מלאך הנצמד למידת הדין.

• וַיֹּאמֶר לו ה' : הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית. נֶגֶד, מול כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה בעתיד, בזמן שתכבשו את ארץ כנען נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם. וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא, מעורר יראה הוּא, המעשה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ. מכיוון שבקרוב ימשיכו ישראל במסעם, ה' חוזר על הציווי ביחס לעמים היושבים בכנען:

• שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. מצד אחד, אני מבטיח לכם ש הִנְנִי גֹרֵשׁ, מגרש מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

• הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ, פֶּן יִהְיֶה יושב הארץ לְמוֹקֵשׁ, למכשול בְּקִרְבֶּךָ. הוא עלול להשחית את התנהגותך.

• כִּי, אלא אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן, תנפצו, וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן, וְאֶת אֲשֵׁרָיו, עצי האשֵרה שלו תִּכְרֹתוּן. עליכם להשמיד לחלוטין את כל העבודה הזרה, אביזריה וסמליה.

• כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא. אין הוא סובלני כלפי אמונה באלים אחרים, אפילו לצדו. אין זו קנאה של צרות עין, אלא קנאות אהבה — קשר בלעדי שאינו מאפשר שותפות במושאה.

• פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, וְזָנוּ, יושבי הארץ ימשיכו לנהות אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וכאשר ישכנו יחסי ידידות ביניכם — וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. הם יזמינו אותך להשתתף בשמחתם ובעבודתם הדתית, ואתה, מן הסתם, תיענה.

• וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ. גם אם ידך תהיה על העליונה, עלולים להיווצר קשרי נישואין, ובעקבותיהם — וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן, וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ ויגרמו להם ללכת אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן. כעת מובאות בקצרה מצוות אחדות שנצטוו בהן קודם מתן תורה ולאחריה, ונשנו כאן בהקשר של חידוש הברית. חלקן מתקשרות ליציאת מצרים:

• אֱלֹהֵי מַסֵּכָה, דמות יצוקה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ.

• אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, כלומר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ עליהן, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, חודש ניסן, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. לא רק התאריך חשוב, אלא גם זמנו בשנה — בתקופת האביב.

• כָּל פֶּטֶר רֶחֶם, כל היוצא ראשון מן הרחם שייך לִי. וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר, מכל המקנֶה שלך תוציא את הזכרים שהם פֶּטֶר, בכור שׁוֹר וָשֶׂה, ותעלה אותם לקרבן, כפי שנצטווית ביציאת מצרים.

• וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה אותו בְשֶׂה, כפי שכבר נאמר, וְאִם לֹא תִפְדֶּה — וַעֲרַפְתּוֹ. נוסף על בכורות הבהמה הטהורה ופטר החמור, גם כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. למקדש אין לבוא בידיים ריקות.

• שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. אין לעשות אפילו עבודות נחוצות, שאפשר היה לטעון שהן דרושות לצורך חיי נפש.

• וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שהוא בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, בעת הבכרת החיטים, וְאת חַג הָאָסִיף תעשה ב תְּקוּפַת הַשָּׁנָה, כאשר השנה מקיפה, מסתיימת ומתחילה מחדש, בעונת הסתיו.

• שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה — בחג המצות, בחג השבועות ובחג האסיף — חג הסוכות, יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, כל הזכרים צריכים להיראות, כמין מסדר, אֶת פְּנֵי, לפני הָאָדֹן, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וכאן באה הערה מרגיעה לגבי העלייה לרגל הנזכרת:

• כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, ואף — וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ — וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

• לֹא תִשְׁחַט עַל, עם חָמֵץ את דַּם זִבְחִי, במיוחד זבח הפסח, וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח. קרבן הפסח צריך להיאכל באותו לילה.

• רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי, הפֵּרות הראשונים הגדלים ב אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. שתי המצוות הללו הופיעו כלשונן לעיל. כתיבת דברי הבריתוהורדתם לארץפרק לד פס' כז–להבהיות משה על הר סיני נכתבו שני סוגים של 'דברי ברית': משה נצטווה לכתוב את המצוות שהופיעו בעניין הקודם, שבעיקרן הן קשורות לכינון אופיים של ישראל ביושבם על אדמתם, וה' כתב בשנית את עשרת הדיברות, והפעם — על הלוחות שפסל משה. תגובת העם למשה היורד בשנית אל העם, והלוחות בידו — הפוכה מהראשונה. בירידתו הקודמת של משה הוא פגש את העם המרקד סביב עגל זהב מוחשי, ואילו הפעם הוא פוגש בעם זהיר וירא. ישראל מתייראים אפילו מן המפגש הישיר עם פניו הקורנות של משה, עד כדי כך שמשה נזקק לכסותם. ייתכן שהקרבה היתרה שבה זכה משה כלפי ה' בנקרת הצור, כרוכה בריחוק מסוים בינו לבין העם.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה — את ספר הברית הקטן הזה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. המצוות המסוימות שבעניין הקודם הן תבנית יסוד לחיי העם. זהו ההסכם הראשוני בינינו.

• וַיְהִי משה שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, מעבר לימים הראשונים, לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה. וַיִּכְתֹּב ה' עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית שאינם דברי הברית שבפסוק הקודם, אלא הם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, הדיברות.

• וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר, וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן, זרח עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ, כתוצאה מדיבור ה' אתו פנים אל פנים.

• וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה מרחוק, וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו, מפני קרינה זו. הוא נראה כדמות אלוקית שבוקע ממנה אור.

• וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה, ורק לקול קריאתו — וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה, נשיאי העדה, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם את דברי הברית.

• וְאַחֲרֵי כֵן, לאחר זמן, כשראו ישראל שמשה מדבר עם הנשיאים ולכולם שלום. ואולי לאחר תהליך ניקוי כלשהו שעברו, נִגְּשׁוּ אליו כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי.

• וַיְכַל, חדל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם, וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה, כיסוי, מסכה. משה לא ראה לנכון להתהלך בכל עסקיו ופניו קורנות. אולי חשב שזוהי מתנה נכבדה שקיבל מעם ה' שאין לחשוף אותה בכל עת,

• וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ, כדי שלא לחצוץ בין פניו לבין נוכחות כבוד ה'. אולם בצאתו לא נתן את המסווה על פניו מיד — וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.

• וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה בצאתו מאוהל מועד כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה. משה עדיין לא כיסה את פניו כשמסר לבני ישראל את דברי ה', כדי שההרוממות האלוקית שעל פניו תלווה את דברי התורה שהוא מוסר לבני ישראל. לעומת זאת, בזמנים אחרים — וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו, עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ — עם ה', משום שלא ראוי שקירון פניו המיירא ייראה לחינם.