דברים-פרק-12

ביאורים

• אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, לעולם:

• אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל, מכל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם. לשם כך עליכם לחפש את העבודה הזרה בכל מקום: עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. אין אלו עצים שעבדו להם, אך הם נבחרו להיות מקומות פולחן. מכיוון שבדרך כלל לא היו כורתים או חותכים אותם, הם ניכרו בצורתם.

• וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם של אותם גויים, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, ואת אֲשֵׁרֵיהֶם, עצי הפולחן שלהם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, תחתכו ותשמידו. מעבר לכך – וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, מהמקומות שנקראו על שם פולחן אלילי. למקומות כאלה עליהם להחליף את השם, לשבשו או להימנע בכלל מקריאתם בשם.

• לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן – לאבד ולנתוץ מזבח ומקום מקודש. או: להקריב בכל מקום לַה' אֱלֹהֵיכֶם.

• כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם – ואין הוא מפרש היכן ומתי – מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם, לשים אֶת שְׁמוֹ שָׁם – לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, חַזרו אחר מקום שכינתו וּבָאתָ שָׁמָּה, ובו יתקיימו הטקסים הציבוריים.

• וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, אל בית המקדש שייבנה בו, את עֹלֹתֵיכֶם, הקרבנות העולים כליל על המזבח וְאת זִבְחֵיכֶם הנאכלים וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, מעשר בהמה, בקר וצאן וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם שחייבתם את עצמכם להקדיש דבר למקדש וְנִדְבֹתֵיכֶם, מתנות מסוימות שהפרשתם למקדש וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם – את כל מתנותיכם.

• וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם את הקרבנות שיובאו כמתנות, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, בדברים שאדם רוכש לו בעבודתו אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם, משפחותיכם, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

• לֹא תַעֲשׂוּן, אל תמשיכו לעשות בארצכם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם – אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. חוקים רבים עדיין לא נכנסו לתוקפם במדבר, ובמיוחד פרטי הדינים של הבאת הקרבנות לבית המקדש ואכילתם שם, יקבלו את תוקפם רק כשישראל ייכנסו לארץ. במדבר, אדם שלא חטא לא היה חייב להביא קרבנות, ואף מי שהביא קרבן בנדבה, אכל אותו בכל מקום שרצה. לאחר שה' יבחר מקום לשכנו, ייאסר לאכול קרבן בכל מקום אחר, וקרבנות היחיד, כגון מעשרות, בכורות וחגיגת הרגל יהיו בגדר חובה.

• כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, ועדיין אין מקום קבוע להביא אליו קרבנות, שהרי המשכן נע ונד ממקום למקום.

• וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם, וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח, לאחר מלחמת הכיבוש.

• וְהָיָה הַמָּקוֹם המסוים אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. משה איננו יודע איזה מקום ייבחר, אך הוא יודע שיהיה מקום אחד שייבחר על ידי ההנהגה שתהיה באותם הימים.

• וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם, שפחותיכם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם – כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. מכיוון שללוי אין אדמה משלו, הוא ייזון מן המעשרות.

• הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. שלא כמו בזמנים שבהם אין למקדש מקום קבוע, והקרבת קרבנות מותרת בכל מקום – כאשר ייקבע מקדש, תהיה אסורה הקרבת קרבנות בכל מקום אחר.

• כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ – שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. במדבר לא נֶאכל בשר שלא עלה תחילה על המזבח. עם ההתנחלות בארץ ופיזור השבטים ישתנה המצב –

• רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ, תאוותך תִּזְבַּח, תוכל לשחוט וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, במקום שבו אתה נמצא. בשר זה הוא מאכל חוּלין ואין בו שום צד של קדושה. על כן אפשר שהאדם הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ יחד, שלא כקודשים הנאכלים על ידי אנשים טהורים בלבד, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל, חיות הציד המצויות שמותרות באכילה ואינן קרבות על המזבח, והן מייצגות כאן אכילת חולין.

• רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, מלבד הטעם שנאמר במקום אחר, הדם היה קשור לפולחן, ולפיכך גם לעבודה זרה, ומכאן חשיבות האיסור החוזר שלא לאכלו בשום פנים – לא בקרבנות ולא בבשר חולין – אלא עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

• לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, בכל מקום את מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כשם שהקרבת קרבנות לא תהיה אלא במקום מסוים, כך אין לאכול מעשרות וקרבנות שיש בהם קדושה בכל מקום,

• כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וכשתביא אותם למקדש, לא תגיע לבדך – אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, הנלווה אל משפחתך. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

• הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ. מכיוון שנשללה מהלויים הזכות לחיות חיים רגילים, הם תלויים בכם. על כן מופיעה כאן אזהרה חמורה לדאוג ללויים, משרתי ה'. כאן יורחבו הדברים שנכתבו קודם:

• כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ, כאשר תתעשר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, ומתוך רווחתך – וְאָמַרְתָּ: אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר – בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.

• כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם, לשים את שְׁמוֹ שָׁם. במדבר המרחק בין כל מחנות ישראל לבין המשכן לא היה רב, ועל כן מי שרצו לאכול בשר היו מקריבים קרבנות שלמים, והיו אוכלים את רובם, ומעט מהם היו משאירים לכהנים, אך עם ההתנחלות בארץ המרחק יהיה רב מדי. על כן – וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, בכל עריך בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.

• אַךְ כַּאֲשֶׁר, כמו ש יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל, באופן חופשי, כפי שאוכלים בעלי חיים ניצודים – כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ, בלא מגבלות טהרה החלות על קודשים.

• רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ. וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. למרות שהדם מגיע יחד עם הבשר אסור לאכלו.

• לֹא תֹּאכְלֶנּוּ; עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

• לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

• רַק את קָדָשֶׁיךָ, קרבנותיך אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ ואת נְדָרֶיךָ, קודשיך האישיים שחייבת את עצמך בהם – תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'.

• וְעָשִׂיתָ במקדש שיעמוד שם את עֹלֹתֶיךָ – הַבָּשָׂר וְהַדָּם, עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְאף דַם זְבָחֶיךָ הנאכלים לא ייאכל על ידי אדם ולא יגיע לידי שימוש כלשהו, אלא יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, וְרק את הַבָּשָׂר תֹּאכֵל. שוב חוזר ונזכר הציווי הכללי:

• שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

• כִּי, כאשר יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם, אבל הדבר לא יקרה בשלמות מיד. לכאורה, נוכח כיבושם של ישראל בשם ה' אפשר היה לשער שייבטל מיד כוחם של כל אלילי העמים, שלא הועילו לעובדיהם כלל, ועל כן היה צפוי כלפיהם יחס של בוז מוחלט. בכל זאת, בשל כוחן הרב של השפעות סביבתיות התורה חוזרת ומזהירה:

• הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ, תיכשל אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ. וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם, תגלה בהם עניין מעשי לֵאמֹר: אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם – וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. כאן לא נאסרת רק עבודה זרה ממשית, אלא גם חיקוי דרכה של עבודה זרה.

• לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ הגויים הללו לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי, למשל, גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם, ואין להם הסתייגות טבעית מן המעשה הרע הזה.