דברים-פרק-15
ספר
מקבץ
ביאורים
-
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.
-
וְזֶה דְּבַר, עניין הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט, יניח, יעזוב כָּל בַּעַל מַשֵּׁה, נושה את יָדוֹ, תביעתו אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, בחברו. כשתגיע השנה הזאת, לֹא יִגֹּשׂ, יתבע, ידחוק אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו לשלם לו חוב שעברה עליו שנת השבע, כִּי כבר קָרָא, הכריז, או: עבר המועד הקבוע של שְׁמִטָּה לַה', והחובות בטלו.
-
אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, ואולם, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת, מ אָחִיךָ – תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.
-
אֶפֶס, אבל, אנחנו באמת מצפים כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, עני, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.
-
רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, הן המצוות שדובר בהן קודם לכן והן אלה שיופיעו בהמשך.
-
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְהַעֲבַטְתָּ, תַּלווה כסף ל גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, תִּלווה. וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ. וכך לא יצטרכו לשמיטת החובות בשנת השמיטה. בפועל המציאות הנשאפת הזו אינה מתממשת.
-
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, באחד ממקומות מושבותיך בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תְאַמֵּץ, תחַזק אֶת לְבָבְךָ להיאטם לבקשתו, וְלֹא תִקְפֹּץ, תקמוץ, תסגור אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ, בפני אחיך הָאֶבְיוֹן שלא לתת לו אפילו נדבות קטנות.
-
כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, הלווה לו במשכון דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ, ככל שיזדקק.
-
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן, שמא יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, יעלה רעיון מרושע בלבך לֵאמֹר: קָרְבָה, עוד מעט מגיעה שְׁנַת הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְלכן רָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ הלוואות גדולות, העלולות להסב לך הפסד מרובה. וְקָרָא אם האביון יתלונן עָלֶיךָ אֶל ה' – וְהָיָה בְךָ חֵטְא. אמנם אין התורה מחייבת להלוות כסף לעניים כאשר הדבר כרוך בהפסדו של המלווה, מעבר לחובה הכללית לעשות טוב ולנהוג בהגינות. עם זאת, אם אדם מסרב להלוות לעני בגלל מצוות ה' שנועדה להקל על העניים – הוא חוטא.
-
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ את ההלוואה, למרות שאתה יודע שיש אפשרות שהיא לא תוחזר לאחר השמיטה, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ. נתינת הצדקה או הסיוע לזולת אינם מעשים חיצוניים בלבד, אלא הם קשורים גם במצב הנפש של העושה. אין לתת מתוך חוסר רצון ותחושה מרירה, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה – נתינתך הנדיבה בסבר פנים יפות יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
-
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. הרי בפועל תמיד יישארו אביונים. אף על פי שהובעה לעיל המשאלה שלא כך יהיה בעולם האידיאלי. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. שחרור עבדים – אף על פי שדיני עבד עברי ודיני אמה עברייה אינם נחשבים מצוות התלויות בארץ במישרין, אלא הם נוהגים – כאשר ישראל יושבים על אדמתם – גם בחוצה לארץ, הם מופיעים כאן ונסמכים לדיני שמיטת החובות בשל כמה קווי דמיון: החובות משתחררים ובטלים בשנת השבע הקולקטיבית, ואילו העבד העברי משתחרר בשנה השביעית למכירתו; בשני המקרים מגיעה העת שאדם יוותר על מה שנחשב עד כה שלו; התורה דורשת נדיבות לב הן מן המַלווה סמוך לשנת השבע הן ממשחרר עבדו ואמתו, והיא מבטיחה שבשני המקרים אם יעשו כן – יתברכו. בהמשך מתואר גם דינו של עבד המסרב לצאת לחופשי.
-
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, שנקלעו לחובות מסיבות שונות – וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, שכן זה היה אמצעי התשלום האחרון שלו – עבדות לתקופה קצובה. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.
-
וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ – לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם, בידיים ריקות.
-
הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, מכל אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ מתנה ניכרת כשישתחרר.
-
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – וַיִּפְדְּךָ, הציל אותך ה' אֱלֹהֶיךָ. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.בדרך כלל העבד העברי יצא לחופשי לאחר שש שנים, אבל קיימת גם אפשרות אחרת:
-
וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ: לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ בשנה השביעית, כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בני בֵּיתֶךָ, כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. אולי הוא חושש לקבל על עצמו את האחריות וההתחייבויות המוטלות על אדם חופשי –
-
וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ, כלי אומנות של רצען המשמש לנקיבת חורים. עשוי מחוד מתכתי הנעוץ בקת או בעצם, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת. עליך להצמיד את אוזנו של העבד ליד הדלת, ולנקב באוזן באמצעות המרצע נקב שיגיע עד הדלת, ועל ידי מעשה זה – וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם, ולא ישתחרר בשנה השביעית. וְאַף לַאֲמָתְךָ, לשפחתך תַּעֲשֶׂה כֵּן.
-
לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, שלא כעבדים שאינם עבריים, שבהם אתה מחזיק לעולם, כִּי מִשְׁנֶה, פי שניים מ שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים, שכן חוזה שכיר סתמי נהג למשך שלוש שנים. לקחת אפוא אדם שיעבוד כפליים מזמנו של שכיר, וכנראה עולה פחות. על כל פנים, הוא אחד מאחיך בני ישראל, ועליך להתחשב בו ולהעניק לו מצב נוח המאפשר פתיחת דרך חדשה. וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. בכור בהמה – כאן מופיע הציווי להקדיש לה' את בכור הצאן והבקר, שהבאתו למקום המקדש בחגיגה המשפחתית הוזכרה לעיל. כאן נוספים פרטים אחדים על האמור שם.
-
כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר – תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז, תגזוז את הצמר שעל בְּכוֹר צֹאנֶךָ.
-
לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה, בכל שנה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' – אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
-
וְכִי יִהְיֶה בוֹ – בבכור מוּם, למשל שהוא יהיה פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר או שיהיה בו כֹּל מוּם רָע – לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ.
-
בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ, את בשרו מותר לך לאכול בכל מקום ומקום – הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל – כפי המזדמן, כמו שאוכלים את הצבי ואת האייל, שאינם ראויים לקרבן, ואין להם דיני קדושה מיוחדים.
-
רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.
פסוקים
-
מקץ שבע־שנים תעשה שמטה
-
וזה דבר השמטה שמוט כל־בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא־יגש את־רעהו ואת־אחיו כי־קרא שמטה ליהוה
-
את־הנכרי תגש ואשר יהיה לך את־אחיך תשמט ידך
-
אפס כי לא יהיה־בך אביון כי־ברך יברכך יהוה בארץ אשר יהוה אלהיך נתן־לך נחלה לרשתה
-
רק אם־שמוע תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את־כל־המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום
-
כי־יהוה אלהיך ברכך כאשר דבר־לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו
-
כי־יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר־יהוה אלהיך נתן לך לא תאמץ את־לבבך ולא תקפץ את־ידך מאחיך האביון
-
כי־פתח תפתח את־ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו
-
השמר לך פן־יהיה דבר עם־לבבך בליעל לאמר קרבה שנת־השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל־יהוה והיה בך חטא
-
נתון תתן לו ולא־ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך יהוה אלהיך בכל־מעשך ובכל משלח ידך
-
כי לא־יחדל אביון מקרב הארץ על־כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את־ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך
-
כי־ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך
-
וכי־תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם
-
העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך יהוה אלהיך תתן־לו
-
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך יהוה אלהיך על־כן אנכי מצוך את־הדבר הזה היום
-
והיה כי־יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת־ביתך כי־טוב לו עמך
-
ולקחת את־המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה־כן
-
לא־יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך יהוה אלהיך בכל אשר תעשה
-
כל־הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש ליהוה אלהיך לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך
-
לפני יהוה אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר־יבחר יהוה אתה וביתך
-
וכי־יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו ליהוה אלהיך
-
בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל
-
רק את־דמו לא תאכל על־הארץ תשפכנו כמים
פסוקים מנוקד
-
מִקֵּץ שֶׁבַע־שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה׃
-
וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה׃
-
אֶת־הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת־אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ׃
-
אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה־בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי־בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן־לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ׃
-
רַק אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם׃
-
כִּי־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ׃
-
כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן׃
-
כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ׃
-
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא׃
-
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ׃
-
כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ׃
-
כִּי־יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ׃
-
וְכִי־תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם׃
-
הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן־לוֹ׃
-
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם׃
-
וְהָיָה כִּי־יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת־בֵּיתֶךָ כִּי־טוֹב לוֹ עִמָּךְ׃
-
וְלָקַחְתָּ אֶת־הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה־כֵּן׃
-
לֹא־יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה׃
-
כָּל־הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ׃
-
לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃
-
וְכִי־יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
-
בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל׃
-
רַק אֶת־דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם׃