דברים-פרק-17

ביאורים

• לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, בקר או צאן אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, כ פי שכבר הוגדר, וגם בקר או צאן שיש בו כֹּל דָּבָר רָע, פגמים אחרים שאינם מוגדרים כמומים אך מכערים את הבהמה או הופכים אותה לבלתי ראויה, למשל סימנים בולטים לגיל מופלג, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא. המום עצמו אינו התועבה. המעשה של הקרבת בהמה כזו לפני ה' הוא הנתעב שכן ראוי שמתנת האדם לאלוקיו תהיה מכובדת ככל האפשר. דין עובד עבודה זרה פרק יז פס' ב – ז העבודה הזרה היא חטא חמור כלפי אלוקים. כדי למגרה נמסר הטיפול במי שבוגד בברית עם אלוקים בידי בית הדין.

• כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, מקומות היישוב שלך אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ –

• וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם. עבודה זרה אינה עברה על אחת ממצוות התורה בלבד, אלא היא הפרת הברית היסודית עם אלוקים. אולי זהו פשר פועל ההליכה, המצורף תמיד לעובדי עבודה זרה בישראל, כאומר פנה והתרחק מיהדותו. ומבחינה זו אין הבדל בין טיבם של האלוהים האחרים שהוא בוחר לעבוד, אם לַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, ציוויתי שלא לעבדם או לכבדם. או: לא מיניתי אותם על הנהגת העולם כפי שסבורים אותם שעובדים להם.

• וְהֻגַּד לְךָ הדבר, וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ, ביררת הֵיטֵב. כמו בשאר עניינים המגיעים אל בית הדין, אל לך, הדיין, להסתפק בשמועה. מוטל עליך לבחון היטב את העובדות ולהוכיח את פרטיהן כדי לבסס את התביעה. וְהִנֵּה התברר ש אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל.

• וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה, היחידים העובדים עבודה זרה, וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ.כאן מופיעה הערה הנוגעת לא רק לדין הזה:

• עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת. במשפט שבו דנים דיני נפשות הכרחי שהעדות תינתן לפחות על פי שני עדים. לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד. גם אם עד יחיד יכול לסייע לגרסה שסופרה על פלוני, אין די בו לחרוץ גורלו של אדם למיתה. שני עדים מעניקים לאירוע אופי אובייקטיבי, שכן אובייקטיביות כוללת יציאה מתחומו של פרט אחד, ידיעתו, תחושתו או חווייתו, אל מקומם של שניים, שהוא מהימן יותר. כמובן, כל אחד מן העדים הללו נחקר בפני עצמו ודבריו מאומתים עם דברי חברו. מעבר לחקירתם של העדים, נזכר כאן דין שיש בו גם איום מוסרי מרומז כלפיהם.

• יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל הָעָם – בָּאַחֲרֹנָה. למרות שהעדים אינם מביאים את עונש המוות לידי גמר, הם שמתחילים בביצוע פסק הדין. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.בית הדין המרכזי פרק יז פס' ח – יג לאחר שתוארה עברה חמורה שעניינה בורַר ושהחוטא בה בא על עונשו, מתוארת כאן מציאות שבה אין הכרע בערכאה המקומית. כאן גם הבסיס לכוחם של חכמי ישראל להכריע בכל השאלות ההלכתיות שיתעוררו במהלך הדורות, ולחובת הציות לסמכותם. למעשה זוהי התשתית לתורה שבעל פה. התורה פונה אל הדיין המקומי:

• כִּי יִפָּלֵא, ייעלם מִמְּךָ, דָבָר לַמִּשְׁפָּט. אם לא תדע להכריע בעניין משפטי, בין שזה יהיה קושי להבדיל בֵּין דָּם לְדָם, בין דמו של אדם זכאי בדיני נפשות לאדם חייב, בֵּין דִּין לְדִין בדיני ממונות, לא תדע לאיזה דין יש להשוות את המקרה שלפניך, ואם לא תדע להבחין בֵין נֶגַע לָנֶגַע בנגעי הצרעת; כאשר יהיו חלוקות דעותיהם של שני דיינים או יותר, ויקשה עליהם להגיע לידי הכרעה, עלול הדבר להגיע לידי דִּבְרֵי רִיבֹת, ויכוח לבירור האמת בִּשְׁעָרֶיךָ, בשערים שבהם המשפט – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, שבו ישכנו יודעי התורה המומחים ביותר.

• וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, האמורים להתמיד בלימוד התורה ובהוראתה וְאֶל הַשֹּׁפֵט הגבוה ביותר, נשיא בית הדין הגדול אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ, וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. שופטים אלו אמורים להיות יודעי התורה לאמתה, אך מעבר לכך, להם ניתנת הסמכות העליונה להחליט, והם שיכריעו במקרה הנדון.

• וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ דייני בית הדין הגדול.

• עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר אותם דיינים יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ – תַּעֲשֶׂה. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. נוכח דברי הריבות והמחלוקת ראוי להדגיש שהערעור על פסק הדין הזה חמור ביותר.

• וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הכהן הגדול אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט העומד בראש בית המשפט – וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא. וּבִעַרְתָּ הָרָע שבערעור סמכותו של מרכז המערכת המשפטית מִיִּשְׂרָאֵל.

• וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ שהוא הוצא להורג משום שהמרה את פי בית הדין המרכזי, וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן, ירֵעו עוֹד. המלך פרק יז פס' יד – כ בפשטות, אין התורה מציבה צורת שלטון מחייבת אחת, אך אם ישראל יבקשו שלטון מרכזי – אלו הם תנאיה של התורה להקמת שלטון מלוכה.

• כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ, תבקש : אָשִׂימָה, אמנה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.

• שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ על ידי נביא. אולי נרמז כאן שאין הוא נבחר על ידי עמו. מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.

• רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים. איסור זה בא כנגד רצונו הטבעי של מלך להקים לעצמו חיל פרשים בצבאו. בדורות הראשונים שימשו סוסים בעיקר למלחמות, ואילו שאר בהמות שימשו לעבודה.וְלֹא יָשִׁיב המלך אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַהרי ה' אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. עד שקמה ממלכת החתים, מקום גידולם של סוסי המלחמה היה מצרים. מלך שירבה לו סוסים יצטרך לעמוד בקשרים קרובים עם מצרים, ואלה אינם רצויים.

• וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים. התורה ממתנת את הנטייה הידועה של מלכים לשאת נשים רבות, לעתים לשם התפארות. וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ כתוצאה מריבוי הנשים ומהתעסקותו בהן. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. אף שכל מלך זקוק לכסף לניהול ממלכתו, ועליו לגבות מסים לשם כך, אל לו להיכנס לענייני הכספים יותר מדי, ייתכן שהסיבה לכך היא שכמות גדולה של אוצרות כסף וזהב עלולה להרוס את כלכלת המדינה, שכן היא עלולה לחבל בכוח הייצור של האזרחים, ומכאן נשקפת סכנת הרס למדינה מעבר להשפעות המוסריות של המצב על המלך עצמו, יורשיו ומקורביו. מעבר לאיסורים המוטלים על המלך, מופנה אליו גם ציווי חיובי:

• וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ – וְכָתַב לוֹ בעצמו או באמצעות סופר שיכתוב לשם המלך ובשליחותו אֶת מִשְׁנֵה, עותק הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, שהם המחזיקים את הטפסים המקוריים של ספר התורה.

• וְהָיְתָה התורה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ – בספר התורה כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.

• לְבִלְתִּי רוּם, שלא יגביה את לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, שמתוכם צמח, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול. ההגבלות והמצוות החיוביות החלות על המלך אמורות לסלק גורמים שיטו אותו מדרך המצוות ולכוונו אל רצון ה'. המלך זקוק למרכבות מלחמה, לכסף וזהב לצורכי הממלכה ולנשים, אך בכל הצרכים הללו עליו לנהוג במתינות. ספר התורה המצוי לידו יזכיר לו תמיד שכוח שלטונו נשאב מן התורה, ושהוא עצמו כפוף לחוק. שכרו של המלך הנוהג כך – לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. המלוכה תעבור בירושה לצאצאיו.