דברים-פרק-19

מקבץ

ביאורים

  • כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם, וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם, אחרי כיבוש הארץ והתייצבות היישוב בה,

  • שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

  • תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ. עליך לדאוג שהדרכים אליהן יהיו ברורות וסלולות, וששלטים יכוונו אליהן. וְשִׁלַּשְׁתָּ, חַלֵּק לחלקים שווים אֶת גְּבוּל, שטח אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, כך שהמרחק מהגבול לכל אחת משלוש ערי המקלט ומעיר אחת לחברתה יהיה דומה, וְהָיָה לָנוּס, לברוח שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ. קיומן של ערי המקלט אינו מבטל את העונש על רצח אלא מגביל אותו:

  • וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי, הרוצח שעיר המקלט תועיל לו הוא רק זה אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, שלא מתוך כוונה ומחשבה תחילה, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, אלא הדבר אירע כתאונה בלבד. במקרים רבים אם הרג אדם את שנוא נפשו, גם אם לא אירע הדבר בכוונה, אפשר להניח שההריגה לא הייתה שגגה גמורה.

  • ודוגמא לתאונה כזו: אֲשֶׁר יָבֹא אֶת, עם רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן, ידו תישמט מן הגרזן בבואו לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל, יישמט הַבַּרְזֶל מִן קת הָעֵץ, או: כתוצאה ממכת הגרזן יינתז חלק מן העץ הנכרת, וּמָצָא החפץ שהתעופף באוויר אֶת רֵעֵהוּ, והוא נפגע וָמֵת הוּא – מי שגרם לכך יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וָחָי. מן הדוגמא עולה הגדרה כללית של מי שייקלט בעיר המקלט. לא כל מי שגרם למוות בשגגה נכלל בדין זה, שהרי במקרה של תאונה שנגרמה באונס גמור או קרוב לזה אין מקום לספקות כלל. כאן מדובר רק במקרים הנמצאים על גבול הרשלנות הפושעת, שאמנם העושה אותם אינו רוצח, אך התנהגותו מצדיקה עונש.

  • פֶּן, שמא יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם, שהוא בדרך כלל קרוב משפחה של הנרצח אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי יֵחַם לְבָבוֹ, מתוך להט נקמת הדם. וְהִשִּׂיגוֹ, כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ. אם הדרך תהיה ארוכה מדי, והרוצח לא יספיק לברוח אל עיר המקלט שנקבעה, גואל הדם המשולהב ישיג אותו וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ, יהרוג אותו. ובמקרה זה, לוֹ – לרוצח אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת, אין להטיל עליו עונש מוות על הריגה זו, כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא – ההורג בשגגה לוֹ – לנרצח מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, מסיבה קודמת.

  • עַל כֵּן, כדי למנוע מצב כזה אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בפיזור מתאים ובהכוונה בולטת. גם הרוצחים וגם גואלי הדם צריכים להיות מודעים לקיומן של ערים אלה. גואל הדם צריך לדעת שכאשר הרוצח בערי המקלט, אסור לו לפגוע בו, והרוצח צריך להכיר ערים אלו משום שבהן הוא מוגן משנאתו של גואל הדם, ועם זאת, בבריחתו אל העיר אין הוא יוצא נקי מן המעשה, אלא נכנס למסגרת החוק והמשפט ונידון להיענש במֵעין סגר.

  • וְאִם, אמנם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, מעבר לארץ כנען במשמעותה שהוגדרה בספר במדבר, וְנָתַן לְךָ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ, שזו נחלה גדולה הרבה יותר מגבולות יוצאי מצרים. והיא משתרעת מנחל מצרים – הנילוס או נחל אחר – עד נהר פרת, וכוללת חלק ניכר מן הסהרון הפורה.

  • כִּי, אם וכאשר תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים, בעקבות זאת הארץ תגדל, וצריך יהיה להגדיל את החסות לרוצחים – וְיָסַפְתָּ, תוסיף לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים בשטחים החדשים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה, שבעבר המערבי של הירדן, וגם על שלוש הערים שבעברו המזרחי.

  • וְכך לֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם של נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, ואם הוא יישפך – וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים. האחריות לו תרבוץ על כלל העם. שפיכות דמים מטמאה את הארץ, ועל כן יש לפעול למניעתה הן מן הרוצחים הפוטנציאליים והן מן הנוקמים.

  • וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ, וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ, וָמֵת וְנָס הרוצח הזה שעשה במזיד, אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל, האלה, ערי המקלט. בהן הוא יקבל חסות זמנית מטעם החוק עד להעמדתו לדין.

  • וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם למשפט – וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם, הוא יעמוד מול הקרוב התובע את דינו של הנרצח וָמֵת לאחר חריצת הדין.

  • לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, אל תחון את הרוצח, וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל, וְטוֹב לָךְ.איסור הסגת גבול פרק יט פס' יד ייתכן שאיסור הסגת גבול סמוך לדין ערי המקלט משום שבהן הוזכרו גבולות הארץ. היו שקישרו בין דין הרוצח בזדון לבין איסור הסגת גבול בקשר סיבתי: שמירת קווי הגבול והתחומים בין נחלתו של אדם לשכנו יכולה למנוע סכסוכים העלולים להקצין עד כדי רצח.

  • לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אל תזיז את הגבול שבין נחלתך לנחלת זולתך אל תוך תחומו כדי להרחיב את נחלתך, אֲשֶׁר, שכן את תחומי הנחלות גָּבְלוּ, קבעו רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. מצוות הקשורות לעדים פרק יט פס' טו – כא לאחר שבמצוות הקודמות הובהר כי ההכרעה הבלעדית להטלת עונשים, לקביעת האסור והמותר, החובות והזכויות, מסורה בידי הרשות השופטת, יפורש דין הראיות שעל פיהן אותה רשות דנה – העדות.

  • לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת, בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא, שכן תמיד עולה האפשרות שעדותו של היחיד נובעת מראייתו הסובייקטיבית. על כן, עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. גם אם עדות של שני עדים או יותר אינה הוכחה גמורה, ואף היא דורשת עיון וחקירה, אבל יש בה כדי לציין את הוצאת העניין מן החוויה הפרטית אל התחום האובייקטיבי שבו יש מקום לבדיקה ולהשוואה. למרות שעדויותיהם של שני עדים נחשבת מהימנה, יש לחשוש גם למקרה הבא:

  • כִּי יָקוּם עֵד חָמָס, שקר, עוול ושחיתות בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, להאשימו בעלילת שווא.

  • וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב, שני בעלי הדין – כאשר מדובר בריב בין שניים, או: שני העדים לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם.

  • וְדָרְשׁוּ, יחקרו הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב את העדים כדי לחשוף את השגגות, את השקרים ואת עלילות השווא. אם בעקבות חקירתם הם מגלים – וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. ואולם שקר כזה אינו עניין של מה בכך; זוהי עדות מאשימה, שאילו התקבלה היה חף מפשע נענש בגופו, בממונו או אפילו בחייו.

  • וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר, כמו ש זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו. במקרה זו יואשם העד בניסיון להזיק לרעהו. האשמה כזו איננה מצויה בחוק התורה הכללי, העוסק בדרך כלל בנזקים שהוזקו בפועל. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

  • וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. הידיעה שעד שקר נענש בחומרה על ניסיונו לפגוע בזולתו תטיל אימה על הכול. כך יבינו שיש להתייחס אל מתן עדות בזהירות, בדייקנות ובכובד ראש.

  • ובאשר לעונשי העד הזומם, למרות שלכאורה לא הזיק בפועל, לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ, שהרי תכנן להזיק נזק ממשי. אם רצה בעדותו לגרום להריגת נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, ישלם בנפשו. עַיִן בְּעַיִן. אם העיד על אדם שעיוור את חברו – יוטלו על העד תשלומי חבלת עין שזמם לחייב בהם את אחיו; שֵׁן בְּשֵׁן; יָד בְּיָד; רֶגֶל בְּרָגֶל. כל מזימת פגיעה תשולם כגמולה הראוי לה.

פסוקים

  1. כי־יכרית יהוה אלהיך את־הגוים אשר יהוה אלהיך נתן לך את־ארצם וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם
  2. שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה
  3. תכין לך הדרך ושלשת את־גבול ארצך אשר ינחילך יהוה אלהיך והיה לנוס שמה כל־רצח
  4. וזה דבר הרצח אשר־ינוס שמה וחי אשר יכה את־רעהו בבלי־דעת והוא לא־שנא לו מתמל שלשם
  5. ואשר יבא את־רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן־העץ ומצא את־רעהו ומת הוא ינוס אל־אחת הערים־האלה וחי
  6. פן־ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי־יחם לבבו והשיגו כי־ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט־מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום
  7. על־כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך
  8. ואם־ירחיב יהוה אלהיך את־גבלך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את־כל־הארץ אשר דבר לתת לאבתיך
  9. כי־תשמר את־כל־המצוה הזאת לעשתה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את־יהוה אלהיך וללכת בדרכיו כל־הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה
  10. ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים
  11. וכי־יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל־אחת הערים האל
  12. ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם ונתנו אתו ביד גאל הדם ומת
  13. לא־תחוס עינך עליו ובערת דם־הנקי מישראל וטוב לך
  14. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה
  15. לא־יקום עד אחד באיש לכל־עון ולכל־חטאת בכל־חטא אשר יחטא על־פי שני עדים או על־פי שלשה־עדים יקום דבר
  16. כי־יקום עד־חמס באיש לענות בו סרה
  17. ועמדו שני־האנשים אשר־להם הריב לפני יהוה לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם
  18. ודרשו השפטים היטב והנה עד־שקר העד שקר ענה באחיו
  19. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך
  20. והנשארים ישמעו ויראו ולא־יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך
  21. ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל

פסוקים מנוקד

  1. כִּי־יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת־אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם׃
  2. שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ׃
  3. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת־גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל־רֹצֵחַ׃
  4. וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר־יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת וְהוּא לֹא־שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם׃
  5. וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת־רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן־הָעֵץ וּמָצָא אֶת־רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל־אַחַת הֶעָרִים־הָאֵלֶּה וָחָי׃
  6. פֶּן־יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי־יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי־יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט־מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
  7. עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ׃
  8. וְאִם־יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ׃
  9. כִּי־תִשְׁמֹר אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל־הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה׃
  10. וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים׃
  11. וְכִי־יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל־אַחַת הֶעָרִים הָאֵל׃
  12. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת׃
  13. לֹא־תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם־הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ׃
  14. לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ׃
  15. לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֺן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־עֵדִים יָקוּם דָּבָר׃
  16. כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה׃
  17. וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם׃
  18. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו׃
  19. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃
  20. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא־יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ׃
  21. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל׃