דברים-פרק-32

מקבץ

ביאורים

  • הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. משה פונה אל השמים והארץ להקשיב ולהיות עדים לדבריו. אין זו הפעם הראשונה שמשה בוחר בהם כעדים שכן הם קיימים בכל מקום ובכל זמן. מעמדו הרם מאפשר לו להורות להם להקשיב לו.

  • יַעֲרֹף, ייזל, ייטוף כַּמָּטָר לִקְחִי, ובהקבלה – תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. הלקח קשור לדיבורים קשים ומייסרים יותר, שיוטחו בעם כגשמי זעף, ואילו האמרה נינוחה ולוחשת כמו טל. כִּשְׂעִירִם, גשמים, אולי גשמי סערה, עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים, טיפות עֲלֵי עֵשֶׂב. אני עומד לקרוא בשם ה' ולדבר עליו.

  • כִּי, כאשר שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ, תנו אתם גֹדֶל, כבוד לֵאלֹהֵינוּ. קריאתי בשם ה' מחייבת אתכם, השומעים, לחלוק לו כבוד ושבח. לגופם של דברים:

  • הַצּוּר, כינוי לאלוקים המסמל חוזק או גם מקור – תָּמִים פָּעֳלוֹ, מעשהו שלם, כִּי כָל דְּרָכָיו, הנהגותיו מִשְׁפָּט, הגינות ויושר. הוא אֵל אֱמוּנָה, נאמן וְאֵין עמו עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. מלבד חוזקו, אדירותו ושלמות מעשיו, כל דרכיו מושתתות על נאמנות וצדק, גם אם בעיני אנוש לא כל המאורעות נראים כך.

  • שִׁחֵת, ההשחתה לוֹ לֹא, איננה שלו או בשבילו, אלא בָּנָיו מוּמָם, היא המום של בניו. התופעות השליליות בעולם אינן נובעות מכך שה' עושה רעות, אלא משום שילדיו הם דּוֹר עִקֵּשׁ, לא ישר וּפְתַלְתֹּל, מעוקל, מתפתל ומתחזק כדי להצדיק את עיקשותו.

  • הֲאם לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת במעשיכם הרעים, עַם נָבָל, שפל וגס וְלֹא חָכָם?! הלוא אינכם פוגעים אלא בעצמכם. ההשחתה בעולם אינה אלא תגובה על מעשיהם של בני אדם. הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, קונך, שפדה אותך ממצרים, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ, ביסס אותך. משה מזכיר לישראל את חסדי ה' מאז עשהו לעם :

  • זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, ימי קדם, בִּינוּ, התבוננו במאורעות שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, הדורות הראשונים. שְׁאַל את אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, את זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. משה יאמר עתה דברים הידועים לשומעיו, אבל השירה הזו לא נועדה רק לזמנם אלא לדורות רבים. בעוד זמן רב, כאשר לא כל הדברים ייזכרו, יהא עליכם לשאול את ההורים ואת הזקנים שיספרו לכם:

  • בְּהַנְחֵל, כשהנחיל עֶלְיוֹן, אלוקים את הארצות והתכונות ל גּוֹיִם, עמים, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, בזמן שהפריד את האנושות לשבטים ולאומות, יַצֵּב, הציב גְּבֻלֹת עַמִּים, וסך כל העמים הללו הוא לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. על פי הרשימה המפורטת בספר בראשית, מספר העמים בעולם הוא שבעים, וזה גם מספר הנפשות שהיו במשפחת יעקב בבואם למצרים.

  • כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב הוא חֶבֶל, חלק נַחֲלָתוֹ, העם המיוחד לו.

  • יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר. אמנם ה' הוא שהוליך את העם למדבר, אבל במדבר הוא גם מצא אותו כחלקו ונחלתו, וּבְתֹהוּ, במקום ריק שאין בו אלא יְלֵל יְשִׁמֹן, יללת השממה. יְסֹבְבֶנְהוּ, הגן על עמו מסביב, יְבוֹנְנֵהוּ, לימד אותו בינה, ו יִצְּרֶנְהוּ, שמר אותו וחס עליו כְּמי ששומר על אִישׁוֹן עֵינוֹ, החלק הרואה שבעין. זהו דימוי לשמירה החשובה, הצמודה, הטבעית והמשמעותית ביותר.

  • כְּנֶשֶׁר יָעִיר, המעורר את קִנּוֹ, אפרוחיו, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף. מפני גודלו אין הוא נוחת על גוזליו ורובץ עליהם, אלא מעופף סביבם, וכשהוא מגיע אל הקן הוא נמצא לידם ומעליהם. הוא נמנע מלשבת בתוך הקן במלוא כובדו. יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ – את קנו, כלומר את גוזליו, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ, כנפו. כך נשא אלוקים את ישראל במדבר.

  • ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ. הוא מנהיג את ישראל כשהם לבדם, בבטחה ובלא הזדקקות לאחרים. או: הוא לבדו נוטלם ומובילם בדרכם, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

  • יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי, מרומי אָרֶץ, וַיֹּאכַל ישראל תְּנוּבֹת שָׂדָי, 'תנובות השדה' שבמדבר היו המן, המים והשליו. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ, מיני מתיקה מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן שהוא מוציא כביכול מֵחַלְמִישׁ צוּר, אבן קשה.

  • חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם, נוסף ל חֵלֶב, שומן של כָּרִים, כבשים גדולים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן, מקום דשן שמגדל בעלי חיים וצמחים משובחים, וְעַתּוּדִים, תיישים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה, חיטים גדולות ומובחרות, שגרגריהן מזכירים כליות בגלל החריץ החוצה אותן, וְדַם עֵנָב, ויין, שראשיתו במיץ הענבים, אשר תִּשְׁתֶּה אותו כ חָמֶר, משקה משכר.

  • וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן, ישראל וַיִּבְעָט, מאס, דחה וזלזל באלוקיו. שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, התכסית בשכבת חֵלב נוספת, וַיִּטֹּשׁ, ישורון עזב את ה אֱלוֹהַּ ש עָשָׂהוּ, יְצרוֹ, וַיְנַבֵּל, ביזה, התייחס כאל דבר שנבל, שפג תוקפו, אל צוּר, סלע, תעצומות יְשֻׁעָתוֹ.

  • ישראל יַקְנִאֻהוּ, יכעיסו את צורם ויגרמו לו לקנא להם בְּעבודת אלוהים זָרִים, בְּתוֹעֵבֹת, בדברים מאוסים יַכְעִיסֻהוּ.

  • יִזְבְּחוּ אפילו לַשֵּׁדִים, שגם לדעת הזובחים להם לֹא אֱלֹהַּ הם, ובכל זאת עובדים להם מתוך רצון למצוא חן בעיניהם. הם יעבדו בהשפעת הגויים שסביבם ל אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, שלא הכירו, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם, לא עסקו בהם, לא יָראו, או: לא עלה על לב אֲבֹתֵיכֶם.

  • ה צוּר ש יְלָדְךָ תֶּשִׁי, נשיתָ, שכחת, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ, שחולל ויצר אותך.

  • וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ, קצף מִכַּעַס שגרמו בָּנָיו וּבְנֹתָיו בפולחנם לזרים.

  • וַיֹּאמֶר ה' : אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם. לא אתגלה להם. אעמוד מנגד ואסלק מהם את השגחתי הקרובה. אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם. מכיוון שה' יודע את הצפוי להם, אין זו אלא אמירה רטורית, שמשמעה הוא: הרי ברור שבלא השגחתי והתערבותי הם לא יתקיימו. כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת, הפכפך הֵמָּה, בָּנִים לֹא, שאין אֵמֻן בָּם.

  • הֵם קִנְאוּנִי, הכעיסו אותי, עוררו את קנאתי בהליכה אחרי לֹא אֵל, דבר שאין בו ממש, ולא בעבודה בעלת משקל וערך, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם. העבודה הזרה קשורה באמונות תפלות, בסגולות ובמזלות. ובאותו אופן אֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, באויב שאינו עם ממש, בְּגוֹי נָבָל, בתערובות של עמים שפלים אַכְעִיסֵם.

  • כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, ביטוי ציורי לכעס גדול, וַתִּיקַד, והאש תבער עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית, מַעמקי התהום, וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי, יסודות ה הָרִים. אש זעמי תזעזע את העולם כולו.

  • אַסְפֶּה, אוסיף עָלֵימוֹ, עליהם רָעוֹת מלבד אלה שכבר נאמרו. חִצַּי, כלי הענישה אֲכַלֶּה בָּם. הם ייָּרו בחצים רבים כל כך, עד שהחצים יכלו.

  • מְזֵי, מצוצים וסחוטים מ רָעָב, וּלְחֻמֵי, אכולי רֶשֶׁף, מזיקים, וְקֶטֶב מְרִירִי, רוח רעה, או: מגפה קשה ורעה, וגם שֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת, זעמם של זֹחֲלֵי עָפָר. הם ייפגעו לא רק מהכשת נחשים, אלא אפילו מנשיכת בהמות הבית. לכאורה זה נראה עונש קל יותר, אבל דווקא פגיעות כאלה עלולות לגרום להם לאבד תקווה משום שיחושו שהם ניזוקים מכל כיוון.

  • מִחוּץ לבתים תְּשַׁכֶּל, תשמיד, תעשה את קרובי המשפחה שכולים, חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, ומהמקומות הנסתרים תבוא אֵימָה, גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. הכול ייענשו ויסבלו.

  • אָמַרְתִּי: אַפְאֵיהֶם, אפקירם, אפזרם לקצוות כמו פאה, או: אדקור אותם. אַשְׁבִּיתָה, אכלה מֵאֱנוֹשׁ, מבין אנשים את זִכְרָם.

  • לוּלֵי, אילו לא מ כַּעַס ה אוֹיֵב אָגוּר, הייתי חושש, או: אילו לא היה כעסו כָּנוּס, או: אילו האויב שאני רוצה להתגרות בו ולהילחם בו לא היה כועס, הייתי נוהג אחרת. אולם כיוון שהאויב וכעסו קיימים, אני חושש פֶּן יְנַכְּרוּ, יתנכרו צָרֵימוֹ, אויביו של ישראל לכך שאני הוא הפועל. פֶּן יֹאמְרוּ: יָדֵנוּ רָמָה, תקיפה, וכוחנו הוא שהביא על ישראל את הפורענויות, וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת.

  • כִּי אותו אויב, גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, חסר דעת הֵמָּה – אנשיו, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה, לדעת שלא עלו לגדולה בזכות עצמם אלא משום שישראל היו מעורבים במאורעות.

  • לוּ חָכְמוּ אותם אויבים, והיו מתבוננים מראש במצב – יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, היו מבינים את סופם של המאורעות, או של עצמם, שכן היו נוכחים לדעת שניצחונותיהם באים שלא בדרך הטבע,

  • אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד משלנו אֶלֶף מישראל, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה?! איך ישראל נופלים תשושים וחסרי יכולת מול כוחות מעטים משלנו, אִם לֹא כִּי צוּרָם, סלע מבטחם, אלוהיהם הוא ש מְכָרָם, מסרם, וַה' הִסְגִּירָם בידינו. הניצחון לא בא מכוחנו אלא משום שה' מעניש את עמו.

  • כִּי לאמתו של דבר, ישראל, לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם. הרי צורם של האויבים אינו חזק כצורנו, ואף על פי כן – וְאֹיְבֵינוּ הם פְּלִילִים, השופטים והמענישים אותנו.

  • כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם המושחתת גַּפְנָם של אויבינו, והרוחניות שלהם צומחת מִשַּׁדְמֹת, משדות העיר עֲמֹרָה. מקור מחשבותיהם ומעשיהם בערים הרעות והחטאות סדום ועמורה. עֲנָבֵמוֹ, ענבי הגפנים הללו הם עִנְּבֵי רוֹשׁ, רעל, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, ארסיים לָמוֹ, להם.

  • חֲמַת, ארס תַּנִּינִם, נחשים הוא יֵינָם, וְרֹאשׁ, רעל, או: גולגולת פְּתָנִים, נחש אַכְזָר. את עצמת האכזריות ואת כמויות הארס שיחווה עם ישראל במשך כל שנות גלותו אין לבטא אפילו במלים הקשות של השירה הזו.

  • הֲלֹא הוּא כָּמֻס, חבוי ושמור עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי. הגויים שינהגו באכזריות לא יראו זאת, ואף ישראל המיוסרים לא יהיו פקוחים מספיק לראות ולהבין. כך יישאר הדבר כסוד נסתר.

  • לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, התשלום. אותם אוציא אל הפועל לְעֵת תָּמוּט, תזדעזע רַגְלָם של הגויים, כאשר תגיע השעה שהרוע שלהם ימוטט אותם , כִּי אז יהיה קָרוֹב יוֹם אֵידָם, מפלתם, וְחָשׁ, וימהרו ה עֲתִדֹת לָמוֹ, אליהם .

  • כִּי, כאשר יָדִין ה' את עַמּוֹ, לאחר שיסתיר פניו מהם, וְעַל הנעשה ב עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, יתחרט, כביכול. ההכאות שספגו עקב ההתנכרות והעזיבה יגדשו את הסאה, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, הלך כוחם, וְאֶפֶס, אין עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט וְעָזוּב, מי שמחוזק.

  • וְאָמַר ה', ואולי גם ישראל עצמו : אֵי, היכן אֱלֹהֵימוֹ, האלים שהאמינו בהם, צוּר חָסָיוּ בוֹ, המשגב שבו הם בטחו ?!

  • אֲשֶׁר את חֵלֶב, שומן זְבָחֵימוֹ, זבחיהם יֹאכֵלוּ, וש יִשְׁתּוּ את יֵין נְסִיכָם, היין שהם מנסכים לאלוהיהם – עכשיו יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי, יהיו עֲלֵיכֶם סִתְרָה, מחסה.

  • רְאוּ עַתָּה, בזמן הגאולה, לאחר שייווכחו הכול כי אין ממשות בכל אלה שחסו בצלם, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי זה ש אָמִית וַאֲחַיֶּה לפי רצוני, מָחַצְתִּי, אכה וארוצץ וַאֲנִי גם אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. הכול נתון בידי.

  • כִּי, כאשר אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי בשבועה וְאָמַרְתִּי: חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. כשבני אדם נשבעים, הם אומרים: 'חי ה", ואילו ה' נשבע בעצמו, כביכול.

  • אִם, כאשר שַׁנּוֹתִי, אשנן את בְּרַק חַרְבִּי, כשתצא מנדנה, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט, בעשיית הדין יָדִי, אז אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. הנקם והשילם ישובו על אויבי ישראל משום שהם צרַי ושונאַי. אכן, עם ישראל נענש על חטאיו, אבל שונאיו אינם רודפים אותו בגללם, אלא להיפך, דווקא הקשר של ישראל אל ה' ודווקא רצונם לקרוא בשמו ולייצגו בעולם הם שמביאים את האויבים להתנכל לישראל. האויבים פוגעים אפוא בישראל משום שהם שונאים את אלוקי ישראל.

  • אַשְׁכִּיר, אהפוך לשיכורים, כביכול, את חִצַּי מִבליעת דָּם, המדומה ליין, וְאז חַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר, חצי יהיו שיכורים מִדַּם חָלָל, הרוגים וְשִׁבְיָה, שבויים, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת, מהומות האוֹיֵב.

  • הַרְנִינוּ, רננו, שירו, גוֹיִם, ל עַמּוֹ, מפני שאז יתברר שגם כאשר ישראל סבלו מאוד, ה' מעולם לא עזב אותם, אלא הסתיר פניו מהם, כלומר רק נדמה להם כאילו אינו עמם, כִּי כשה' יתגלה, את דַם עֲבָדָיו השפוך הוא יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר, יטהר בכך את אַדְמָתוֹ ואת עַמּוֹ. פירושים נוספים: אדמתו שתספוג דמם של הצרים תכפר על עמו; עמו יטהר את אדמתו על ידי הריגתם של שופכי הדם.

  • וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ, כך שמו המקורי לפני שמשה שינה את שמו ליהושע בִּן נוּן. שניהם אמרו את השירה, בעיקר כדי לחלוק כבוד ליהושע. כך קיבל הושע בן נון, כאיש מן השורה, את הסמכות ממשה.

  • וַיְכַל, סיים מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

  • וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם פעם נוספת : שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, הקפידו אתם עליהם, וגם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בעתיד. רשימות של מצוות, איסורים, ברכות, קללות ועונשים כבר נאמרו בהרחבה; השירה אינה מתייחסת לפרטים ולפרטי הפרטים שכל הספר מלא מהם, אלא לעיקרון הכללי של הנאמנות לה' ולשמירת תורתו.

  • כִּי לֹא דָבָר רֵק, חסר ערך הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם. חייכם תלויים בשמירת התורה, כתלותו של אדם התלוי על פי תהום בחבל שבו הוא אחוז, וכתלותו של השוהה במדבר במנת המים האחרונה. וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. – תמה שירתו של משה, ועמה עומדת להסתיים שירת חייו. עתה משה מצטווה לממש את הגזרה האלוהית שנאמרה לו משכבר כמעט באותה לשון. פטירתו של מֹשֶׁה עֶבֶד ה' תתואר כאן כמצווה שהרב מצווה את עבדו, ב'עשה' ו'לא תעשה' – וּמֻת בָּהָר, וְשָׁמָה לֹא תָבוֹא.

  • וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – באותו יום שאמר את השירה, יומו האחרון של משה בעולם הזה, לֵאמֹר:

  • עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, המתנשא לגובה וגלוי מכל עבריו, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, מול יְרֵחוֹ. מיקומו המדויק באזור זה איננו ידוע. וּרְאֵה מההר אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, כפי שהבטחתי לך לראות את הארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, לנחלה.

  • וּמֻת – לשון ציווי – בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. נפשך תחזור אל מקורה. ביטוי זה מאפיין רק את הסתלקותם של צדיקים. כַּאֲשֶׁר, כמו ש מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

  • עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם, בגדתם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ ב מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. היה עליכם לקדש את ה' ולא עשיתם זאת, כמו שמבואר בסיפור מי מריבה. לא נענשתם על כך בעצם המיתה. אתם מתים באשר השלמתם את תפקידכם, אבל עונשכם הוא שלאחר עמלכם הרב בהנהגת ישראל ממצרים ולאורך תלאות המדבר, לא תזכו בנחת של ירושת הארץ.

  • כִּי מִנֶּגֶד, ממול תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

פסוקים

  1. האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי־פי
  2. יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי־דשא וכרביבים עלי־עשב
  3. כי שם יהוה אקרא הבו גדל לאלהינו
  4. הצור תמים פעלו כי כל־דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא
  5. שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל
  6. ה־ליהוה תגמלו־זאת עם נבל ולא חכם הלוא־הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך
  7. זכר ימות עולם בינו שנות דור־ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך
  8. בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל
  9. כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו
  10. ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו
  11. כנשר יעיר קנו על־גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על־אברתו
  12. יהוה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר
  13. ירכבהו על־במותי [במתי] ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור
  14. חמאת בקר וחלב צאן עם־חלב כרים ואילים בני־בשן ועתודים עם־חלב כליות חטה ודם־ענב תשתה־חמר
  15. וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו
  16. יקנאהו בזרים בתועבת יכעיסהו
  17. יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום חדשים מקרב באו לא שערום אבתיכם
  18. צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך
  19. וירא יהוה וינאץ מכעס בניו ובנתיו
  20. ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפכת המה בנים לא־אמן בם
  21. הם קנאוני בלא־אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא־עם בגוי נבל אכעיסם
  22. כי־אש קדחה באפי ותיקד עד־שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים
  23. אספה עלימו רעות חצי אכלה־בם
  24. מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן־בהמות אשלח־בם עם־חמת זחלי עפר
  25. מחוץ תשכל־חרב ומחדרים אימה גם־בחור גם־בתולה יונק עם־איש שיבה
  26. אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם
  27. לולי כעס אויב אגור פן־ינכרו צרימו פן־יאמרו ידינו רמה ולא יהוה פעל כל־זאת
  28. כי־גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה
  29. לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם
  30. איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם־לא כי־צורם מכרם ויהוה הסגירם
  31. כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים
  32. כי־מגפן סדם גפנם ומשדמת עמרה ענבמו ענבי־רוש אשכלת מררת למו
  33. חמת תנינם יינם וראש פתנים אכזר
  34. הלא־הוא כמס עמדי חתם באוצרתי
  35. לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתדת למו
  36. כי־ידין יהוה עמו ועל־עבדיו יתנחם כי יראה כי־אזלת יד ואפס עצור ועזוב
  37. ואמר אי אלהימו צור חסיו בו
  38. אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה
  39. ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל
  40. כי־אשא אל־שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעלם
  41. אם־שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם
  42. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב
  43. הרנינו גוים עמו כי דם־עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו
  44. ויבא משה וידבר את־כל־דברי השירה־הזאת באזני העם הוא והושע בן־נון
  45. ויכל משה לדבר את־כל־הדברים האלה אל־כל־ישראל
  46. ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל־הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את־בניכם לשמר לעשות את־כל־דברי התורה הזאת
  47. כי לא־דבר רק הוא מכם כי־הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על־האדמה אשר אתם עברים את־הירדן שמה לרשתה
  48. וידבר יהוה אל־משה בעצם היום הזה לאמר
  49. עלה אל־הר העברים הזה הר־נבו אשר בארץ מואב אשר על־פני ירחו וראה את־ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה
  50. ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל־עמיך כאשר־מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל־עמיו
  51. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי־מריבת קדש מדבר־צן על אשר לא־קדשתם אותי בתוך בני ישראל
  52. כי מנגד תראה את־הארץ ושמה לא תבוא אל־הארץ אשר־אני נתן לבני ישראל

פסוקים מנוקד

  1. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי׃
  2. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב׃
  3. כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ׃
  4. הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא׃
  5. שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל׃
  6. הֲ־לַיְהוָה תִּגְמְלוּ־זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא־הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ׃
  7. זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר־וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ׃
  8. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
  9. כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ׃
  10. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ׃
  11. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ׃
  12. יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר׃
  13. יַרְכִּבֵהוּ עַל־במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר׃
  14. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר׃
  15. וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ׃
  16. יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ׃
  17. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם׃
  18. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ׃
  19. וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו׃
  20. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם׃
  21. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם׃
  22. כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים׃
  23. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה־בָּם׃
  24. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח־בָּם עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר׃
  25. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם־בָּחוּר גַּם־בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם־אִישׁ שֵׂיבָה׃
  26. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם׃
  27. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן־יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן־יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל־זֹאת׃
  28. כִּי־גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה׃
  29. לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם׃
  30. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם׃
  31. כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים׃
  32. כִּי־מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי־רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ׃
  33. חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר׃
  34. הֲלֹא־הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי׃
  35. לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ׃
  36. כִּי־יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל־עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב׃
  37. וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ׃
  38. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה׃
  39. רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל׃
  40. כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם׃
  41. אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם׃
  42. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב׃
  43. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ׃
  44. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה־הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן׃
  45. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
  46. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת־בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃
  47. כִּי לֹא־דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי־הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
  48. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר׃
  49. עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה׃
  50. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׃
  51. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
  52. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

מקומות

  • הר ההר (נגב)
  • ירחו

    יריחו היא עיר בנחלת שבט בנימין בעמק הירדן, מצפון לים המלח. יש המייחסים לה את הכינוי עיר התמרים (דברים ל"ד 3; שופטים ג' 13). ליד העיר מקורות מים רבים שהיפרו והירוו אותה.העיר הייתה מיושבת כבר בתקופות קדומות, מהאלף ה- 6 לפני הספירה. יריחו שוכנת ליד מעברות הירדן, ומשם עלתה הדרך הראשית לירושלים. דרך יריחו חדרו לראשונה בני ישראל לארץ כנען. כיבושה של העיר עשה רושם עמוק במסורת העם (יהושע ב', ו'), ותואר כמעשה נס. אין התאמה בין תיאור העיר המבוצרת בספר יהושע לבין החפירות הארכאולוגיות באתר המעידות שהעיר יריחו הקדומה חרבה מאות שנים לפני תקופת ההתנחלות וימי יהושע, ולכן נראה סיפור הנס כסיפור איטיולוגי המסביר את חורבותיה של עיר ענקית דרכה עברו בני ישראל.

  • הר נבו
  • נהר הירדן

    נהר הזורם בארץ ישראל מצפון לדרום, המחלק את הארץ בין ארץ ישראל המערבית לארץ ישראל המזרחית ונחשב כגבולה של הארץ (במדבר לד, יב). ראשיתו בחרמון ואחריתו בים המלח.
    העמק בו הוא זורם מכונה במקרא כיכר הירדן ובערבית 'הזור'
    חלקו הדרומי של עמק הירדן מכונה ערבות מואב וערבות יריחו.

  • מואב

    ארץ מואב היא רמה הררית פוריה ומשופעת במשקעים ממזרח לים המלח.
    גבולותיה הגיאוגרפיים: מצפון: נחל חשבון והמשכו ואדי כפרין, המשתפך אל הירדן. מדרום ואדי אל-חסה(נחל זרד) המשתפך אל ים המלח. ממערב: ים המלח. ממזרח: מדבר מואב.

  • בשן

    אזור נרחב המכוסה בסלעי בזלת, ממזרח לירדן ומצפון לירמוך, הכולל את רמת הגולן ודרום סוריה.
    בבשן ישנם שטחים נרחבים הראויים לחקלאות בעל ואזורים אחרים הראויים למרעה.

  • הר ההר (נגב) (?)
  • סדום
  • סדום?
  • כנען

    שמה הקדום של ארץ ישראל