ויקרא-פרק-13

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. מכיוון שלכהנים תפקיד פעיל בענייני הצרעת, ה' פנה גם אל אהרן, המשמש כנציגם של הכהנים לדורותיהם. לֵאמֹר:

• אָדָם, איש או אשה, קטן או גדול כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, סוגי כתמים בעור, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת. וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים, שהם בעלי הסמכות בנושא הצרעת.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע ככתם לבן בְּעוֹר הַבָּשָׂר, וְשה שֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן. הנגע איננו שטחי אלא מגיע לשורשי השֵּׂער, כך שבגלל הנגע הלבינו גם השערות שבמקום. ונוסף על כך, מַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ. אף על פי שהנגע נמצא על העור, צבעוֹ או תכונות אחרות גורמות לנגע להיראות כאילו היה שקוע בתוך העור. נתונים אלו מורים כי נֶגַע צָרַעַת הוּא מכל צד, ולכן וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן – וְטִמֵּא אֹתוֹ. הוא קובע שאיש זה מצורע.

• ולעומת זאת, אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, אך אין מופיעים הסימנים האחרים – וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן – וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן הכהן יורה לבודד לצורך מעקב אֶת בעל הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. ייתכן שהכהן סימן תחילה את גבולותיו של הנגע הראשוני.

• וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן שוב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי של ההסגר, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, נשאר במראהו כשהיה, לֹא פָשָׂה, התפשט הַנֶּגַע בָּעוֹר מגודלו המקורי – וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית, ולמעשה זוהי הראייה השלישית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, לבנוניתו הוחלשה, או על כל פנים – וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר – וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן, מִסְפַּחַת, מין מחלת עור שאין בה שום טומאה, הִוא. וְכִבֶּס אותו אדם שהיה בהסגר את בְּגָדָיו – וְטָהֵר.

• וְאולם אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, החלק הנגוע גדל אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ, שנראה בתום ההסגר הראשון אֶל הַכֹּהֵן לְשם טָהֳרָתוֹ – וְנִרְאָה שֵׁנִית, שוב אֶל הַכֹּהֵן.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר – וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא. עד כאן נאמר שכדי שהכהן יקבע כי הנגע הוא צרעת, עליו להיווכח באחד משני סימנים: שֵׂער לבן, או התפשטות הנגע בימי ההסגר, עתה יפורש סימן נוסף:

• נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם – וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר, נגע שנראה מוגבה ממה שסביבו, גם אם איננו מוגבה בפועל, וְהִיא הָפְכָה, שינתה את מראהָ, כך שה שֵׂעָר שבה הפך לָבָן, וּמִחְיַת, או צמיחת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. בחלק הנגוע מופיעה רקמה שנראית בריאה לגמרי,

• צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת, ממושכת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ – וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן. צמיחת הבשר הבריא איננה גורם מטהר, אדרבא, היא מוכיחה על התיישנותה של הצרעת. לֹא יַסְגִּרֶנּוּ, אין צורך להסגיר אותו, כִּי טָמֵא הוּא מיד. לעומת סימני הטומאה, יש גם מקרה אחר:

• וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, הכתם גדל וגדל בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, את כל עור האדם מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו, לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן, כל צבע העור החשוף למבט הכהן התבהר כגון הנגע.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, ולא נשאר מקום גלוי שאינו נגוע, וְטִהַר אֶת הַנָּגַע. מאחר ש כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן – טָהוֹר הוּא. כתם אחד בעור האדם מטמא אותו, אבל אם פורחת הצרעת בכל גופו, הוא נחשב טהור.

• ואולם בְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, כאשר חוזר מקצת הבשר למראהו הטבעי, החי – דווקא אז יִטְמָא.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי – וְטִמְּאוֹ, יחרוץ את טומאתו. הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא, צָרַעַת הוּא. באופן פרדוקסלי, אם כולו נגוע – הוא טהור; אם רק מקצתו – טמא.

• אוֹ כִי, אך אם לאחר שנראה בו בשר חי כלשהו ונטמא, יָשׁוּב אותו חלק של הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן – וּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

• וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ עור הַנֶּגַע לְלָבָן – וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע, טָהוֹר הוּא. הוא יחזור וייטהר. עד כאן דובר בנגע המופיע על עור בריא. יש שהנגע מופיע באופן אחר:

• וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ, כלומר בְעֹרוֹ שְׁחִין, מחלת עור מסוימת, אולי דלקתית. לדעת חכמים, שחין הוא מחלה שקשורה לחום יתר – מין כווייה שאיננה מכנית, וְנִרְפָּא.

• וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין, שעדיין לא נתאחה בו העור לחלוטין, שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת. נגע זה, שגווניו לבנים ואדום לא הוזכר עד כה – וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה מַרְאֶהָ של הבהרת שָׁפָל, נמוך מִן הָעוֹר, וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן, כאמור, זהו אחד מסימני הטומאה – וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, נֶגַע צָרַעַת הִוא, שכן בַּמקום שהיה בו קודם שְּׁחִין פָּרָחָה.

• וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן, וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר, וְהִיא כֵהָה, הלובן שבה חלש יחסית ומשום כך אינו נראה עמוק מהעור – וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן במקום מסוים שִׁבְעַת יָמִים.

• וְאחרי שבעה ימים חוזרים ובודקים אותו: אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה, תתפשט בָּעוֹר – וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ, נֶגַע הִוא.

• וְאולם אִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת, אם נשארה באותו גודל ו לֹא פָשָׂתָה – צָרֶבֶת, רושם דלקת, צלקת הַשְּׁחִין הִוא. אין היא אלא תוצאה טבעית מן השחין, ואינה משמעותית לענייני טומאה וטהרה, ולכן – וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן. דומה לכך:

• אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת, כווית אֵשׁ. וְהָיְתָה, תופיע במקום מִחְיַת, התרפאות הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה,

• וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר – צָרַעַת הִוא, בַּמִּכְוָה, במקום הכווייה פָּרָחָה. וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן, נֶגַע צָרַעַת הִוא.

• וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה אֵין בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן, וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר, וְהִוא כֵהָה – וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים.

• וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הבהרת בָּעוֹר – וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ, משום ש נֶגַע צָרַעַת הִוא.

• וְאִם תַּחְתֶּיהָ, במקומה תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת, לֹא פָשְׂתָה בָעוֹר, וְהִוא כֵהָה, שאינה בהירה כמו שהייתה מתחילה – שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא, וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי צָרֶבֶת, צלקת שנותרה מן הַמִּכְוָה, הכוויה הִוא. עד כה דובר על נגעים בעור חשוף, בין שהוא שעיר ובין שהוא חלק. כעת יידונו נגעים הנמצאים באזורים שיש בהם שֵׂער מרובה.

• וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע, אך אינו יודע אם הנגע הוא סימפטום של מחלה, בא בעקבות תאונה או שמא הוא סימן לצרעת. וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב ולא לבן, אך גם לא צבעו הטבעי, דָּק – השֵּׂער שונה מן הרגיל בצבעו ובעוביו – וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן, נֶתֶק הוּא. כך שמו של סוג הנגע הזה, מפני ניתוק השער הטבעי משֶּׁטח הנגע. צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא.

• וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק, וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְעם זאת שֵׂעָר שָׁחֹר, שהוא הצבע השכיח של שערותיו של בן ישראל, אֵין בּוֹ כדרכה של קרקפת בריאה – וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק, וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב, וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר.

• וְהִתְגַּלָּח, המצורע המוסגר יגלח את השֵּׂער שמסביב לנגע, וְאילו אֶת הַנֶּתֶק, השער שצומח בנתק או בגבולותיו לֹא יְגַלֵּחַ. ובכך ניתן לבדוק את גבולות הנגע וכיצד הוא מתפתח. וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית, במעין מעמד ביניים בין טהור לטמא.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שוב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר, וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר – וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.

• וְאִם בזמן ההסגר הנתק אמנם לא התפשט, אבל פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ –

• וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר, כיוון שכך – לֹא יְבַקֵּר, לא יצטרך לבחון הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב, אם יש או אין בו שער צהוב – טָמֵא הוּא. הפשיון לבדו מהווה סימן להחליט את טומאת הנגע.

• וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק לאחר ההסגר, וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ, סימן הוא ש נִרְפָּא הַנֶּתֶק, טָהוֹר הוּא – וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן. אף על פי שנרפא הנתק וכבר אין בו סיבה לטומאה, צריך שהכהן יקבע את טהרתו. בדומה לנתק שיש בו שער שחור, שאיננו נגע טמא –

• וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת, כתמים לבנים,

• וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת, לבנבנות, שאינן לבנות לחלוטין – בֹּהַק, מחלת עור מסוימת הוּא, פָּרַח בָּעוֹר, ולכן טָהוֹר הוּא. לאחר שהתבארו דיני נגעי 'עור הבשר' ונגעי הראש במקום השער, מוסיפים פרט –

• וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ, ובכלל זה מי שינשור שערו מסיבות אחרות – קֵרֵחַ הוּא, ו טָהוֹר הוּא, שהרי לקרחת כשלעצמה אין משמעות מבחינת דיני הטומאה.

• וְכן אִם מִפְּאַת פָּנָיו, מן הצד הקדמי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ – גִּבֵּחַ הוּא, ואף זו תופעה טבעית, ולכן טָהוֹר הוּא.

• וְאולם כִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם, כאשר יש בקרחת נגע לבן בגוון אדום – צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ.

• וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ, והיא כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר, זהה למראה הצרעת הרגילה שבעור הבשר –

• אִישׁ צָרוּעַ הוּא. טָמֵא הוּא. טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ הופיע נִגְעוֹ. זוהי צרעת עור רגילה, אלא שנעדר ממנה סימן הטומאה של צבע השער, מאחר שמדובר באזור קירח בקרקפת. עד כאן פירוט מראות הנגעים. מכאן לדיניו של הצרוע:

• וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, שהכהן הכריז עליו שהוא מצורע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, קרועים. עליו לקרוע בגדיו, בין השאר כאות אבל, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, מגודל. וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, יעטוף. פיו ושפמו יכוסו בבגדו העליון, וְטָמֵא, טָמֵא יִקְרָא. הוא יכריז ויודיע לאחרים שהוא טמא.

• כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ – יִטְמָא. טָמֵא הוּא. בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. שם הוא מנותק כמעט לחלוטין מחברתם של בני אדם. לאחר שהוזכרו דיני הצרעת בגוף האדם, דנה התורה בתופעה מוזרה אף יותר: צרעת הבגד, פקעת החוט או כלי העור. תופעה זו, שהיא ייחודית לישראל, נתפסת כאיתות משמים. ושמא פירוט המינים הנטמאים, החוזר כמעט בכל פסוק ופסוק בעניין, בא להדגיש את פלאיותה. דין צרעת הבגד נבדל מצרעת הגוף הן בסימני הטומאה והטהרה הן בדין הבסיסי הקובע שיש לשרוף את הבגד הטמא. עם זאת, יש דמיון מסוים בין המקרים: בשניהם יש להביא את הנגע החשוד לבדיקה אצל הכהן, והכהן הוא שיקבע אם אכן יש מקום לחשד, ואם יש להשאיר את הנגע תחת השגחה; כעבור שבוע יבדוק שוב. אם הנגע גדל – הרי זו צרעת מטמאת בהחלט, ואם לאו – יימשך תהליך המעקב, בהסגר נוסף (באדם) או בכיבוס (בבגד).

• וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת, בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים. אין מדובר בכתם שבא מגורם חיצוני או כזה שאפשר להסירו בפשטות ברחיצה וכדומה, אלא בכתם חריג הצומח על הבגד בלא סיבה גלויה.

• אוֹ בִשְׁתִי, בחוטי האורך היסודיים שעליהם מושתת האריג אוֹ בְעֵרֶב, החוטים הנארגים בחוטי השתי לרוחב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר, אוֹ בְעוֹר המשמש בגד או כלי, דוגמת מעיל או שטיח העשויים מחתיכת עור של בעל חיים כמות שהיא, אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר, כלי העשוי בין השאר מפיסות או מרצועות של עור.

• וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם שאיננו נראה טבעי, ועל כן בוודאי הוא מראה שצמח מהבגד עצמו. כאשר מופיע כתם כזה בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר – נֶגַע צָרַעַת הוּא, וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן. יש להראותו לכהן.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע, וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים בבידוד למעקב.

• וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה, התפשט הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר, לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה – צָרַעַת מַמְאֶרֶת, מחסרת ופוגעת בלא תקנה הַנֶּגַע. טָמֵא הוּא. זהו אות משמים המורה שהבגד מורחק.

• וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב, בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים, אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע, הבגד או הכלי כולו טמא, כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא – בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

• וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן בתום שבעת הימים, וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר –

• וְצִוָּה הַכֹּהֵן, ולפי הוראתו – וְכִבְּסוּ בחומרים מסוימים אֵת הדבר אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע, וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.

• וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס, שכיבסו אֶת הַנֶּגַע, וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ, מראהו. גון הנגע נשאר כמו שהיה, וְאף אם הַנֶּגַע לֹא פָשָׂה – בכל זאת טָמֵא הוּא, בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ. פְּחֶתֶת, מגרעת, הפסד, או: גומה הִוא. כך מכונה צרעת הבגד בְּקָרַחְתּוֹ, בצדו האחורי של הבגד אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ, בצדו הקדמי. לעומת צרעת הגוף, שלעולם לא יהיה האדם מצורע מוחלט בלא אחד מסימני הטומאה, בצרעת הבגד ייתכן הדבר – אם יעמוד במראהו לאחר הכיבוס.

• וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כֵּהָה, הוחלש צבע הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ – וְקָרַע אֹתוֹ, את החלק המנוגע מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הָעוֹר אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵרֶב.

• וְאִם תֵּרָאֶה הצרעת עוֹד, שוב בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר. הוא אמנם חתך והסיר את האזור הנגוע, אך הנגע שב להיראות בבגד או בעור – צרעת פֹּרַחַת הִוא, ולכן בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ, אֵת הדבר אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע.

• וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס, וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע. אם בעקבות הכיבוס נעלם הנגע ולא חזר – וְכֻבַּס שֵׁנִית, יוטבל במקווה מים וְטָהֵר מטומאתו.

• זֹאת תּוֹרַת, משפטיו וחוקיו של נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר, לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ.