ויקרא-פרק-15

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

• דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ, מאיבר המין שלו זוֹבוֹ, הפרשתו – טָמֵא הוּא.

• וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ: רָר, הפריש ריר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ, זוב נוזלי יוצא מן האיבר, אוֹ הֶחְתִּים, נסתם בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ, הקרוב יותר למוצק, ועל כן נדבק לאיבר. בשתי הצורות – טֻמְאָתוֹ הִוא .

• כָּל הַמִּשְׁכָּב, חפץ או רהיט המיועד לשכיבה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב – יִטְמָא, וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו, המיועד לישיבה – יִטְמָא. כל כלי המיוחד להישענות, כגון מיטה או כיסא, נטמא על ידי שימוש הזב בו, גם אם לא נגע בו בגופו החשוף.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. משכב ומושב הזב מקבלים טומאה יסודית – 'אב הטומאה' בלשון חכמים – שהיא טומאה חמורה, כמו הזב עצמו, המטמאת אדם, על הבגדים שהוא לבוש בהם באותה שעה שנגע.

• וְגם הַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב, אף על פי שלא נגע גופו החשוף, לא של הזב ולא של הטהור במישרין בכלי, גם הוא יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.מלבד טומאת הכלים והחפצים שהזב נשען עליהם, ישנה גם טומאת גופו:

• וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הגוף של הַזָּב – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

• וְכִי יָרֹק, יירק הַזָּב בַּטָּהוֹר – וְכִבֶּס הטהור את בְּגָדָיו, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. לא רק הפרשת הזוב עצמה או גופו של הזב אלא גם הרוק שלו טמא ומטמא, וכדברי חכמים: כל 'מעיינות הזב', מטמאים את האדם הנוגע בהם.

• וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב – יִטְמָא. בדומה למשכב ולמושב, גם חפצים שהזב רוכב עליהם, כגון אוכף או מרדעת, נטמאים אף בלא מגע ישיר של גוף הזב בהם.

• וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו – תחת הזב. כגון הנוגע במשכב, מושב ומרכב האמורים – יִטְמָא עַד הָעָרֶב, כאמור. וכאן באה תוספת: וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם – את הכלים הללו, אף על פי שאינו נוגע בהם, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. שתי דרכי ההיטמאות הן מגע ישיר במה שהזב נשען עליו, או משא והישענות גם בלא מגע ישיר.

• וְכֹל אדם אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְאת יָדָיו של הזב לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם, כלומר בשעה שהזב לא טבל עדיין מטומאתו – וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. מגע בגופו של זב מטמא גם כאשר הזיבה פסקה, אלא שעדיין לא טבל לטהרתו.

• וּכְלִי חֶרֶשׂ, חרס אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב – יִשָּׁבֵר, ואין לו תקנה להיטהר כשהוא שלם. וְכָל כְּלִי עֵץ וכיוצא בו גם חומרים אחרים, כגון מתכת – יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם, טובלים אותו והוא נטהר. טהרתו של הזב:

• וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ, לאחר שנרפא – וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים, 'שבעה נקיים' בלשון חכמים, כלומר שבעה ימים בדוקים שאין בהם זיבה, לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס, יטבול במים את בְּגָדָיו שהיה לבוש בהם בעודו זב, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, מים המחוברים אל מקור נביעתם, מי מעיין. רק לגבי זבים מוזכר שהמים צריכים להיות חיים. בטומאות אחרות יכול הטמא לטבול גם במקווה מים אחר. וְטָהֵר.

• וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, וּבָא לִפְנֵי ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן.

• וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ.טומאה אחרת שיש לה דמיון חלקי לזיבה:

• וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע. פליטה של זרע מגבר היא טומאה קלה שאינה קשורה לחולי, כטומאת הזב. מי שכך אירע לו – וְרָחַץ, יטבול בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, גופו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

• וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע – וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

• וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, גם במקרה זה, כיוון שגם האיש וגם האשה שותפים בדבר – וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב.

• וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, לא בזיבה כמו זו של הגבר, אלא דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ. אין מדובר כאן במחלה אלא בדם מחזור הווסת. שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה טמאה בְטומאת נִדָּתָהּ. טומאה חמורה זו נמשכת שבעה ימים ללא קשר למשך זמן שתיתת הדם בתוך אותם הימים. וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ במשך הימים הללו יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

• וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ – יִטְמָא, וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו – יִטְמָא, בין שהיא נוגעת בהם ובין שאיננה נוגעת במישרין. מבחינה זו טומאת הנידה מקבילה לטומאת הזב.

• וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

• וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

• וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא, האדם הטהור, הכלי או: הדם המוזכר לעיל, אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו – בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

• וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ בתקופת הווסת או לאחריה, כל עוד לא נטהרה – וּתְהִי טומאת נִדָּתָהּ עָלָיו. אין הכוונה שטומאתה דבקה בו, אלא שבעקבות המגע הוא נעשה טמא בדרגה של טומאת הנידה – וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, וְגם כָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו – יִטְמָא.

• וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ. לפעמים עלולה האשה לדמם שלא בזמן הווסת, המופיעה בדרך כלל בקביעות מסוימת, הן לגבי זמן הופעתה והן לגבי משכה. אוֹ באופן אחר – כִי תָזוּב נוסף עַל נִדָּתָהּ, כלומר שתיתת הדם של המחזור תימשך מעבר לרגיל. במקרים האלה, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ – האשה הזבה כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא. דימום זה נחשב מעין חולי ויש בו טומאה. ה'זבה' ההלכתית היא אפוא זו המדממת שלא במסגרת מחזור הווסת.

• כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ – כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ מבחינת הטומאה. וְכָל הַכְּלִי, כולל המצעים אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו – טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ.

• וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם, בכלים, ברהיטים או במצעים שהנידה ישבה או שכבה עליהם – יִטְמָא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

• וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ, כאשר תגיע שתיתת הדם לסיומה – וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר כך תִּטְהָר. ספירת 'שבעה נקיים' מדין התורה אמורה רק בזב ובזבה, שדימומה נחשב מעין חולי, בניגוד לדימום הווסת השגרתי.

• וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, לאחר שבעת הימים הנקיים מדימום, תִּקַּח לָהּ האשה הזבה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, כמו שיעשה הזב.

• וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.

• וְהִזַּרְתֶּם, הַרחיקו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. מהגדרה משמעותית זו עולה שדיני הטומאה הם מעין מקבילה ניגודית לעניינו של המקדש. טומאה בכלל איננה מצב רצוי, אבל בטומאות כשלעצמן אין כל איסור. צד האיסור של הטומאה והצורך באזהרה ובהקפדה עליה מתייחסים לנגיעה בקודש ובמקדש. המשמעות המעשית של טומאת אדם היא שאין הוא יכול לנגוע בדברים הקדושים או להיכנס למקום המקודש. חתימה:

• זֹאת תּוֹרַת הַזָּב ותורת האדם אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ,

• וְתורת הַדָּוָה, הסובלת בְּנִדָּתָהּ, בזמן וסתה. וְתורת הַזָּב אֶת זוֹבוֹ, לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה, וכן לְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה, נידה, זבה או יולדת.