ויקרא-פרק-20

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר: אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לפולחן ה מֹּלֶךְ – מוֹת יוּמָת בידי אדם. עַם הָאָרֶץ, הציבור יִרְגְּמֻהוּ, יסקלוהו בָאָבֶן.

• ואילו אֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא, לא אתעלם מכך, אשים אליו לב, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ, כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. מעבר לחטא העבודה הזרה, יש בכך גם היבט חמור של חילול שם שמים.

• וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא, בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ, ולא יקיימו את חובתם בהמתתו, שהרי לעתים השופטים מאמינים באותן האמונות שבהן מאמינים הנשפטים –

• וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

• וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, המתקשרים עם המתים, לִזְנֹת, לסטות אַחֲרֵיהֶם, להתייעץ בהם – וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לא נאמר שיש להענישם בידי אדם, אלא הם ייענשו בידי שמים.

• וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. אמירה זו מתייחסת הן למה שנאמר קודם והן למה שייאמר להלן. קצת מן החוקים הללו חלים על ישראל דווקא ואינם אוניברסליים, וקצתם נחשבים מאוסים בכל מקום בעולם, אך עיקרה של פרשה זו הוא בקדושה המיוחדת המחייבת את עם ישראל, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, ומשום כך אתם מחויבים לקדושה זו.

• וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. אני מעניק לכם את מעמדכם המיוחד, ולכן עליכם לשמור הן את הציוויים הפשוטים והן את אלה שעשויים להיראות כגזרות מלך שרירותיות.

• כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, גם אם לא פגע בהם באופן אחר – מוֹת יוּמָת. אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל – דָּמָיו בּוֹ, בראשו. הוא אשם וייענש על כך בעולם הזה. החובה לנהוג כבוד בהורים איננה חוק יוצא דופן, והיא מופיעה גם בעשרת הדיברות, אבל כאן מודגשים במיוחד חומרת המעשה ועונשו. גם בתרבויות אחרות קללת הזולת – ובוודאי קללת ההורים – אינה נחשבת נאה, אך במסגרת קדושת ישראל התנהגות זו אינה נסבלת כלל. המקלל את הוריו נידון למוות.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת, עם אֵשֶׁת אִישׁ, כלומר אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת, עם אֵשֶׁת רֵעֵהוּ. כפילות הלשון מעידה על משמעות כפולה: האיסור על ניאוף עם אשת איש מתייחס להיבט הדתי של האזהרה, ואילו האיסור על ניאוף עם אשת רעהו מתייחס להיבט החברתי שלה. לא בכל החטאים המיניים האחרים שיובאו להלן תהיה פגיעה ישירה באדם נוסף, אבל כאן הרעה כפולה: הנואף חוטא גם כלפי ה' וגם כלפי החבר. מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת השותפים בעברה.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם אֵשֶׁת אָבִיו – עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה. זהו ביזיון וקלון לאביו. מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם כַּלָּתוֹ – מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם. תֶּבֶל, ביזיון ותועבה, או: בלבול עָשׂוּ, בכך שהאב והבן חולקים ביניהם, כביכול, אשה אחת. דין זה מקביל לקודמו: השוכב עם אשת אביו והשוכב עם כלתו הם שני צדדים של אותה תבנית, אלא שבמקרה הראשון מעורב גם קלון אביו, ואילו במקרה השני – מודגשים התערובת והשיתוף המגונה, שהעושים אותו – דְּמֵיהֶם בָּם.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה בהסכמה ומרצון – תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. כמו במקרים של איש ואשה, אף כאן חל האיסור הן על המשתתף הפעיל, הן על המשתתף הסביל. מוֹת יוּמָתוּ בסקילה, דְּמֵיהֶם בָּם.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ – או אשה ובתה, וסדר הדברים אינו מעלה ואינו מוריד – זִמָּה, מחשבה בזויה הִוא. המקרה שבו שני גברים קרובים מקיימים יחסים עם אשה אחת הוגדר קודם כתבל. המקרה שבו איש אחד נמצא עם שתי נשים הקשורות זו בזו בקרבת דם מכונה זימה. הביזיון שבמעשה זה נעוץ בכך ששתי הנשים מתערבות במחשבתו, בדמיונו ובחייו של העושה זאת. בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן, וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה, אדם השוכב עם בהמה – מוֹת יוּמָת, וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. מכיוון שלבהמה אין דעת, אין לה כל שותפות באחריות, כמו בעברה משותפת של שני בני אדם מרצונם. למרות זאת הבהמה נהרגת, לא מחמת 'אשמתה' אלא בעטיה של הבושה שנגרמה על ידה לישראל ולעולם, ומשום היותה תקלה לבני אדם. האיש נהרג בגלל העברה שעבר, ואילו הבהמה נהרגת משום ששימשה למעשה העברה; כשם שיש להרוס אפילו צמחים או חפצים המשמשים לעבודה זרה, כך מאבדים בעל חיים המשמש לזנות.

• ובאותו אופן, אִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ, על מנת שהבהמה תרבע אותה, וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה כמו במקרה הקודם. מוֹת יוּמָתוּ בסקילה, דְּמֵיהֶם בָּם. מכאן לעברות שיש בהן עונש כרת, אך לא ניתן להן עונש בידי אדם :

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ, בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ, גם אם היא אחות מאחד מן ההורים בלבד, וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ, וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ. תיאור ההדדיות כאן מכוון ומשמעותי. אין מדובר כאן במציאות שבה אחות צעירה נופלת קרבן לפגיעתו המינית של אחיה המבוגר, כלומר באונס בתוך המשפחה, אלא במעשה הדדי, שבו שני השותפים בוגרים, מודעים למעשיהם ופועלים בכוונה תחילה. חֶסֶד, בושה וביזיון הוּא. וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם. עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה – עֲוֹנוֹ יִשָּׂא. לא נקבע עונש מסוים בידי אדם.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם אִשָּׁה דָּוָה, נידה. וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ, מקור דמה הֶעֱרָה, גילה במשמעות מינית שלילית, וְאף הִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ. שוב מודגשת ההדדיות, מכיוון שהדבר עלול להיעשות על ידי פעולה של האיש לבדו, שהרי הנידה יכולה להיות גם אשתו – שיש ביניהם יחסים מתמשכים. רק כאשר גם היא גילתה את ערוותה ביודעין וברצון – וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם בידי שמים.

• וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה, שהרי קיימת קרבת דם ביניהן לבינו – עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ שניהם.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם דֹּדָתוֹ – עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה. דודתו זו אינה אחות האם או האב אלא דווקא אשת הדוד. חֶטְאָם יִשָּׂאוּ, עֲרִירִים, בלא ילדים יָמֻתוּ.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לאשה, למרות שאפשר שאינה נשואה לו עוד, כי הוא גירש אותה או מת – נִדָּה הִוא, זהו מעשה מאוס שיש להתרחק ממנו. עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ.חתימת עניין הקדושה, הבדלה בין הטמא לטהור ועונש אוב וידעוני אמירה כללית לסיום:

• וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי, מצוותי שאינן נתונות למשפט בני אדם, וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי, ההוראות לבתי הדין בארץ, האמורים בעניין הזה ובעניין שלפניו, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. ומכאן שאם לא תשמרו את חוקי ואת משפטי – תוקאו מן הארץ.

• וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל המעשים ה אֵלֶּה עָשׂוּ העמים שהיו בארץ לפניכם וָאָקֻץ בָּם, מאסתי בהם.

• וָאֹמַר לָכֶם: אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. לירושת הארץ יש מטרה כפולה: מחד גיסא, מימוש הבטחתו של ה', ומאידך גיסא, גירוש העמים החוטאים מפני שאלו אינם ראויים לשבת בה. אֲנִי ה', בעל הרשות והסמכות אֱלֹהֵיכֶם, המיוחד לכם, אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. יש מן העוונות שנמנו עד כה שחוטאים בהם יושבי הארץ, ובעטיים ה' מואס בהם ויעבירם ממנה, ויש מהם ציוויים המוטלים דווקא על ישראל, באשר הם מובדלים משאר העמים.

• וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, הכשרה באכילה לַטְּמֵאָה, לאסורה, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר. רשימות הבהמות והעופות הובאו בפרקים הקודמים, והם נזכרים כאן בהקשר של ההבדלה בין ישראל לעמים, אף על פי שאיסורים אלה חמורים פחות מאיסורי עריות. וְלֹא תְשַׁקְּצוּ, תתעבו אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. הנפש מישראל תזדהם באופן כלשהו בַּאכילת בְּהֵמָה וּבאכילת עוֹף וּבאכילת כֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אותם היצורים אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.

• וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים ונבדלים באופנים שונים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. הקדוש הוא מה שנמצא מעבר לגבול; קדושה – פירושה היבדלות. וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, שלי. סיום הפרק נראה תמוה, אך ייתכן שאף הוא שייך לתפיסת הבלעדיות של הקשר המיוחד בין ה' לישראל:

• וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי. כאן אין מדובר על מי שבא לשאול בעצתם של הדורשים אל המתים, אלא על האנשים שהם עצמם בעלי אוב או ידעונים . אנשים אלה מוֹת יוּמָתוּ. בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם.