ויקרא-פרק-23

ביאורים

• הקרבנות הללו, מקצתם מפורשים בעניין שלפנינו והשאר רמוזים בו בעקביות ויפורטו במקום אחר. קרבנות אלו נקראים בלשון חכמים 'קרבנות המוספים' – הנוספים על עולות התמיד שבכל יום ויום. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ, תכריזו אֹתָם מִקְרָאֵי, התאספויות של קֹדֶשׁ – אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.השבת קודמת לשאר המועדים:

• שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, האדם ובהמתו מותרים בעשיית כל מלאכה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, שביתה גמורה שאין בה שום פתח למלאכה, שלא כמו הימים שיוזכרו להלן, שהשביתה בהם אינה מוחלטת. מִקְרָא קֹדֶשׁ, אספה קדושה לשם קבלת השבת וציונה. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, בכל מקום שתהיו. בבסיסה אין השבת חגם של ישראל, אלא היא קשורה לה', ולכן אופיה ומהותה שווים בכל מקום. ישראל מקבלים את השבת ושומרים אותה, אך אין הם שותפים בקביעתה, משום שהיא קשורה לסדר בריאת העולם מעיקרו.

• אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. מכאן מתחיל פירוט הימים שעם היותם מועדי ה', ישראל הם שקובעים ומגדירים אותם בזמנם. רשימת המועדים מאורגנת לפי סדר חודשי השנה:

• בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, חודש ניסן שנקבע להיות הראשון, משום שבו יצאו ישראל ממצרים, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם, בסופו של היום, לפנות ערב, פֶּסַח לַה'. דין הפסח כבר הוזכר בספר שמות, והוא יבואר גם להלן בספר במדבר. כאן מוזכר הפסח רק כשמו של המועד שמקריבים בו את קרבן הפסח לה'. מאחר שהספר הוא ספר הקרבנות, עיקר הגדרתם של המועדות בפרשה נקשר לקרבנות.

• וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה – חַג הַמַּצּוֹת לַה'. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ישנם שני מועדים צמודים: יום ארבעה – עשר בניסן, הוא מועד הפסח, ואחריו, מחמישה – עשר בניסן, מתחילים שבעת ימי חג המצות, הקרויים בלשוננו חג הפסח.

• בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן משבעת הימים הללו מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, זמן שבו תתאספו ותעסקו בענייני קדושה. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

• וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לַה' שִׁבְעַת יָמִים. גם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יהיה מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. מבין שבעת הימים המוגדרים כחג של אכילת מצות, רק היום הראשון והשביעי הם ימי חג האסורים במלאכה. הימים שביניהם נקראו בדורות מאוחרים יותר 'חול המועד' – מעין ימי חול הנמצאים בתוך החג.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. מצווה זו אינה מוטלת על מי שנמצא בחוץ לארץ. וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ – וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר, קבוצת שיבולים שממנה תצא סולת בכמות של עשירית האיפה. רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, הקציר הראשון של הדגן, שהוא קציר שעורים, שהרי החיטה עדיין אינה בשלה בחג הפסח, אֶל הַכֹּהֵן.

• וְהֵנִיף הכהן אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם, בכפל משמעות: העומר ניתן כתשורה המבטאת את רצון הלב, ותכליתו להֵרָצות לפני ה'. מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, יום החג הראשון של פסח יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

• וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'.

• וּמִנְחָתוֹ המלווה אותו – שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, שתי עשיריות האיפה. במידות ימינו: למעלה מ – 4 ליטר סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, וכל הקרבן הזה עולה אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ, וְנִסְכֹּה, נסכּו יַיִן רְבִיעִת הַהִין, מידת נוזלים השווה לשלושה לוגים. לפי הדעה הרווחת בחישוב השיעורים – כליטר.

• וְלֶחֶם וְקָלִי, גרגרי שיבולים שנקלו באש וְכַרְמֶל, גרעיני תבואה בשלה טרייה הנאכלים גם כמו שהם. את כל מוצרי התבואה הללו לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מחרת השבת, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם, העומר, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. עד לתאריך שבו יובא העומר למקדש אין לאכול מן התבואה החדשה.

• וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, שבועות תְּמִימֹת, שלמות תִּהְיֶינָה.

• עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ עד חֲמִשִּׁים יוֹם. שבעה שבועות הם ארבעים ותשעה יום, וביום החמישים – וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה מתבואה חֲדָשָׁה לַה'.

• מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שתי חלות, או: שתי מנחות, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, עשירית האיפה לכל לחם, סֹלֶת, גרגרי חיטה טחונים ומנופים תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, שלא כשאר המנחות הנאפות מצה, בִּכּוּרִים לַה'.

• וְהִקְרַבְתֶּם עַל, עם הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם, כל אלה יִהְיוּ עֹלָה לַה'. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם של הקרבנות הללו, כפי המינון הנזכר כמה פעמים בתורה בהתאם לסוג הקרבן – אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

• וַעֲשִׂיתֶם גם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כמו בכל המועדים ובראשי חודשים לשם כפרה מיוחדת וקרבן ייחודי – שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. שלא כשאר קרבנות שלמים, המובאים מן האדם הפרטי, קרבנות שלמים אלה באים מן הציבור.

• וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם, את הקרבנות עַל, עם שתי כיכרות לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל, עם, או: צמודים ל שְׁנֵי כְּבָשִׂים. קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה', וממנו יינתן לַכֹּהֵן.

• וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, והדבר יהיה חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.הדין הבא מופיע בדרך אגב לאזכור הקציר הראשון, והוא פונה אל בעל השדה:

• וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת, קצה שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, השאר פינה בלתי קצורה בשדה, וְאת לֶקֶט קְצִירְךָ, השיבולים הנופלות בזמן הקציר לֹא תְלַקֵּט, אלא לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, את ה'פאה' ואת ה'לקט'. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.הכתוב ממשיך לפרט את המועדים לפי סדר השנה :

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם יום שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה, זיכרון באמצעות תרועה. ביום זה תזכרו ותזכירו את עצמכם באמצעות תרועת שופר. אף הוא מִקְרָא קֹדֶשׁ.

• כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה', כמפורט בספר במדבר.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מועד מסוג אחר – יוֹם הַכִּפֻּרִים, כפרה על ישראל הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. הדרך שבה יש להתענות אינה מתוארת כאן. נראה כי אין הכוונה לכל סוגי העינויים שיכול אדם להסב לעצמו. עינוי הנפש מוגדר בעיקר כהימנעות מאכילה ושתייה ומשאר הנאות הגוף הרגילים. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, את הקרבנות המיוחדים ליום לַה'.

• וְכָל מְלָאכָה, לא רק 'מלאכת עבודה' כבשאר החגים, אלא כמו בשבת, שום מלאכה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. אין האיסור תלוי בזמן הקרבת קרבנות, אלא ביום עצמו, כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

• כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ,

• וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. חומרתו של מי שעושה מלאכה ביום הכיפורים אינה נופלת מחומרת מי שאינו מתענה. העובר על שני האיסורים – דינו כרת.

• כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

• שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא, היום הזה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם בו אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, כשנגמר היום התשיעי בחודש ומגיע הערב, מתחיל היום שבו מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'.

• בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

• שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה', כפי הפירוט שיבוא בספר במדבר. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה', עֲצֶרֶת, אספה כללית לה' ולישראל הִוא. שלא כבפסח שבו היום השביעי הוא מקרא קודש, בסוכות נחגג היום השמיני ולא השביעי, ועל כן הוא מכונה בדברי חכמים 'שמיני עצרת'. כָל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ בו.

• אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ, תקבעו ותעשו אֹתָם, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה', עֹלָה וּמִנְחָה, זֶבַח וּנְסָכִים, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. בכל יום מועד יש להקריב את הקרבנות המיוחדים לו, ובחלקם יש לשבות ממלאכת עבודה ולעשות מעשים מסוימים.

• מִלְּבַד אשֶה שַׁבְּתֹת ה', השבתות הרגילות של כל השנה, וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם, שאינן דווקא בעלי חיים להקרבה, וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם, הקרבנות שמתחייבים להביא למקדש, וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם, הקדשת בהמות מסוימות לקרבן אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה', המובאות למקדש לאו דווקא בחגים, מעבר לקרבנות המועדים שנכללו ברשימה זו.

• אַךְ, מלבד מה שמשותף לימי המועדים – הקרבנות ואיסור מלאכה, יש עוד עניין מיוחד – בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ. עיתוי החג בזמן שמחת האסיף משמעותי לאופיו ולתכניו. תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים ותקריבו את קרבנותיו. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי – שַׁבָּתוֹן, שהם מקראי הקודש שנזכרו.

• וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, אתרוג, כַּפֹּת תְּמָרִים, עלי הדקל, הלולב וַעֲנַף של עֵץ עָבֹת, הדס וְעַרְבֵי נָחַל, עצים ידועים הצומחים בנחלים, וּשְׂמַחְתֶּם בצמחים הללו לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. לקיחת ארבעת המינים אגודים יחדיו, מבטאת את החגיגיות ואת השמחה. ישראל יוצאים וצמחים בידיהם, והם מנופפים בהם כמו בדגלים.

• וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. את ימי החג מייחד מעשה נוסף:

• בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. התורה אינה מתארת באופן מדויק את עשיית הסוכה. כָּל הָאֶזְרָח, התושבים הקבועים בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, לעומת גר תושב, שאינו נחשב אזרח.

• לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. הישיבה בסוכות באה להזכיר את יציאת מצרים. יושבי הסוכה מכניסים עצמם להוויה דומה לישראל שנדדו במדבר. ישראל ישבו בבתים הן במצרים הן בארץ כנען, ורק במדבר היו מחוסרי בית, וכנראה גרו לא באהלי יריעות, אלא חסו בצלן של סוכות, בתי עראי שנעשו מכל הבא ליד.

• וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אותם המועדים שנזכרו ברשימה הארוכה שבפרק – שהם כל חגי ישראל הכתובים בתורה.