ויקרא-פרק-26

ביאורים

• לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, כינוי מבזה לעבודה זרה, הרואה בה דברי תוהו נמוכים, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה, פסל או מצבה, בין שהם שייכים לפולחן זר ובין שהם נספחים לפולחן שלכם, לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית, מעוטרת לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כגון רצפת אבני פסיפס שהן חלק מהפולחן בשעת ההשתחוויה עליהן, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כלל נוסף, הכולל את רוב הנושאים שהוזכרו בספר עד כה:

• אֶת שַׁבְּתֹתַי, שבתות וחגים, תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. חובת מורא מקדש כוללת את שמירת סדריו ואת הזהירות ממה שמטמא את הקודש. אֲנִי ה'.דברי הבטחה:

• אִם בְּחֻקֹּתַי שהודעתי לכם תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי המגדירות גם את מה שאין לעשות, תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם –

• וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. לעובדי האדמה חשובה לא רק כמות הגשם השנתית אלא גם פיזורם המדויק במשך עונת עיבוד האדמה. כאשר הממטרים ירדו בזמנים הרצויים – וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. שיבוש בתאריכי ירידת הגשם משבש את פריון האדמה, וגם אם הצמחים והעצים גדלים, חלות הפרעות בתהליכי צמיחתם.

• וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ, העונה שבתחילת הקיץ, שבה מבשילה השעורה, ואחר כך מבשילה החיטה, אֶת בָּצִיר, קטיף הענבים, שבדרך כלל מתרחש מהבשלת הענבים בחודשים תמוז–אב. בשנה מבורכת יתארך כל אחד מן השלבים הללו, ולכן הם יגיעו ברציפות זה אחר זה. וכך בָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע. עונת זריעת השדות חלה בתחילת השנה, לאחר הקיץ. סמיכות העבודות זו לזו מעידה על פוריותה של האדמה. וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, ועם זאת, אף על פי שארץ פורייה ועשירה מפתה אויבים לבוא עליה – וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.

• וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, בלא חשש מפני אויב. וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ. כאשר האדמה מעובדת והכפרים מיושבים, החיות הרעות מסתלקות מחוץ לתחומי היישוב. לא רק שלא תתמודדו עם מלחמה ישירה, אלא – וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם, כוחות זרים לא יעזו אפילו לעבור בתוך ארצכם.

• וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

• וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה – מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם – רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

• וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, ואשפיע עליכם ברכה מיוחדת וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם, וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי, על כל ההבטחות הגלומות בה אִתְּכֶם.

• וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן. התיישנות התבואה והפֵּרות הנאכלים מחזיקה הבטחה כפולה: ראשית, היא עדות לקיומם של עודפים גדולים מעבר לתצרוכת של העם בהווה, ועל כן משמרים אותם במחסנים, ושנית, היבולים ישתבחו עם התיישנותם. כיוון שהפריון יתמשך – וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. תצטרכו להוציא את עודפי הפֵּרות הישנים על מנת להכניס את החדשים. באופן מקיף יותר:

• וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, אשכון בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, אשכון עמכם ברצון.

• וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם בגלוי ובנחת, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. ההתייחסות ההדדית בין עם ואלוקיו תהיה ניכרת. תרגישו שאתם עמי לא רק בציותכם לרצוני אלא גם בחסותכם בצלי.

• אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִל הְיֹת לָהֶם עֲבָדִים, וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, בהישבר מוטות העול, המטות את הראש למטה, אזקוף את קומתכם. והקללה:

• וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה,

• וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.

• אַף אֲנִי כמותכם אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה, חרדה קיומית, שאינה נובעת בהכרח ממאורע מסוים. אביא עליכם גם מחלות: אֶת הַשַּׁחֶפֶת. לפי שורש המלה ולפי התיאורים, זוהי מחלה הגורמת לרזון. וְאֶת הַקַּדַּחַת, מחלת חום. מחלות אלה מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, גורמות לצער מתמשך. ישנן מחלות חמורות הרבה יותר, אך הן מתחילות ומסתיימות בזמן מסוים. אם זיהויה המקובל של השחפת נכון, הרי שממנה ומן המלריה – דוגמה מובהקת ל'קדחת' – מתייסרים במשך זמן רב. ובתחום אחר – וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

• וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם. ביטוי ניגודי לברכה שנאמרו לעיל – וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם. וְנִגַּפְתֶּם, תּוּכו במלחמות לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וְרָדוּ, ישלטו בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין מי ש רֹדֵף אֶתְכֶם – תיאור דומה לאמור לפני כן, אך מהופך לו. הבהלה, האימה ואיבוד העשתונות מביאים לבריחה גם כשאין רודף.

• וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, שכן תסרבו לפרש את צרותיכם כעונש על מעשיכם הרעים; אם תמשיכו לחיות את חייכם באותה צורה, בלי לתקן את מעשיכם – וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה, אוסיף לייסר אֶתְכֶם פי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. אמנם יש המונים כאן, וכן בביטויים המקבילים בהמשך, שבעה מיני יסורים בדיוק, אך בכללו של דבר המספר שבע מבטא משמעות סמלית, שלעתים קרובות משמעו פי כמה וכמה.

• וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם, אחריב את המקדש. אפשר להבין ביטוי זה גם במשמע של ניפוץ הרגשת הכוח והעצמה. סיבות שונות יביאו לכך, וביניהן שנות בצורת ורעב – וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, שאינו מטפטף, וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה, כנחושת, שדבר אינו צומח מתוכה.

• וְתַם, יכלה לָרִיק, לשווא כֹּחֲכֶם. בעת בצורת משקיעים עמל רב לעבד את האדמה ולמשוך אליה מים באופנים שונים, אך כל זה ללא תועלת – וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ, וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.

• וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, במרי, וְלֹא תֹאבוּ, תרצו לִשְׁמֹעַ לִי, אם לא תלמדו שום לקח מן המכות – וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה פי שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.

• וְהִשְׁלַחְתִּי, אֲשַׁלח בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה. שלא כברכה וְהִשְׁבָּתִי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, חיית השדה תפלוש לתוך מקום היישוב. וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, בהתנפלותה על הטרף הקל ביותר – הילדים הקטנים, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם, וְנָשַׁמּוּ, ייהרסו דַּרְכֵיכֶם. מחמת התמעטות ומחמת בהלה יסתגרו האנשים ביישובים, והדרכים יהיו שוממות וחרבות.

• וְאִם גם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי, תקבלו ממני מוסר, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי –

• וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם, באותו אופן – בְּקֶרִי, בתוקף ובדרך קשה. וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע מכות עַל חַטֹּאתֵיכֶם,

• וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב מלחמה נֹקֶמֶת נְקַם הפרת בְּרִית. וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם מפני האויב, וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם. כשתצטופפו בעריכם, המגפה תהיה מסוכנת יותר. ולבסוף – וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב, כי לא יהיה מגן לעריכם.

• בְּשִׁבְרִי, כאשר אשבור לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם, משען של מזון, וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד. זהו ביטוי מפריז למיעוט הלחם. התנורים הביתיים היו עשויים ככדים קטנים יחסית, ויועדו לאפיית לחם למשפחה אחת. וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל. מכיוון שהמזונות יהיו מצומצמים ביותר, אנשים לא יוכלו לנהוג ברווחה ולהחליף ביניהם את הכיכרות בפיזור דעת, אלא ישקלו כמה הכניסו וכמה הוציאו; מהו חלקם שלהם, ומהו חלקו של השכן. ואז – וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, גם מפני שהמזון לא יספיק, וגם מפני שתחושת המחסור עצמה תגרום לאכילה שאין בה שביעה.

• וְאִם בְּזֹאת, גם ברעב של ממש, כאשר יתרבו הקשיים והאסונות, לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי –

• וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת, בזעם קֶרִי. ממחסור ופגיעה ברווחתכם אעבור לזוועות – וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

• וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם, וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. מתוך הרעב הגובר, תאכלו בשר אדם, ולא סתם אדם אלא את ילדיכם.

• וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם, מבנים מוגבהים שעליהם בנויים מזבחות, וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם, פסלים או מצבות של פולחן השמש, וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם. אתם תמותו, וגם אליליכם יישברו. וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. תרגישו כאילו אין לכם כל דרך להגיע אלי.

• וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה, חורבן, וַהֲשִׁמּוֹתִי, אהפוך לשממה אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. מצד אחד, אליליכם יישברו, ומצד שני, אני לא אענה לכם.

• וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ עד אשר – וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. גם מי שינסה לשבת בה אחריכם, לא יצליח להפריחה.

• וְאילו אֶתְכֶם אֱזָרֶה, אפזר בַגּוֹיִם, בין הגויים, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, החרב תאכל בכם בהתמדה. זהו ביטוי ציורי של נדן הנותר ריק בגלל השימוש התדיר שנעשה בחרב. וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.

• אָז תִּרְצֶה, תפרע הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה, שממונה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת, ותשלם אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. אתם לא רציתם לשמור את חוקי שביתת הארץ, שתוארו בעניין הקודם, ועל כן הארץ תשבות מאליה, שכן תגורשו ממנה. כביכול הארץ תשלים את אותן השנים שבהן לא שמרתם את חוקי שביתתה. זהו ביטוי אירוני שיש בו מידה כנגד מידה.

• כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, השיממון הארץ תִּשְׁבֹּת מעשיית פרי. אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. תהיה זו שבת אכזרית של הארץ. בעריכם לא יעשו עוד מלאכה ביום השבת, כי עריכם יהיו חרבות; והאדמה לא תיעבד בשנה השביעית, מפני שלא תשבו עוד בארץ.

• וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם בחיים – וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ, רכרוכיות, רפיון לב ופחד בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם. וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף, נושר, או: מקיש. בגלל הפחד המתמיד, תחושת הפגיעות והידיעה שסכנה אורבת להם מכל צד, הם יחוו כל רעש קטן כאילו הוא רודף אותם. וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב, ויברחו כמפני החרב, וְנָפְלוּ בעת בריחתם, וְאֵין רֹדֵף. מתוך אימתם הם יברחו, ובריחתם היא שתקטול אותם.

• וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו בזמן המנוסה כְּמִפְּנֵי חֶרֶב, כמי שבורחים במלחמה ומזיקים זה לזה במרוצתם, וְרֹדֵף אָיִן, וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. לא תוכלו להתקומם או לעמוד כנגד התקפות האויבים.

• וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם, וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. אינכם מובטחים שתישארו כפי שאתם, בין באופן פרטי בין כיחידה לאומית. ארצם תשמיד ותבלע אתכם. זוהי אחת הקללות הקשות ביותר.

• וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם אחרי כל הפורענויות הללו, יִמַּקּוּ, יירקבו בַּעֲוֹנָם, בגלל עוונם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם, וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.

• וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם, בבגידתם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. יגיע זמן שיתעוררו להכיר בבגידה ובמרד שבמעשיהם. תגיע העת שבה ייווכחו בעזות הפנים שלהם ובאטימת לבם אל הקריאות שקראתי אליהם, שהרי המכות, שהופיעו בהדרגה, לא באו רק כדי להענישם, באמצעותן קראתי להם להתעשת, לחדש את מבטם ולשוב אלי.

• אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם. העונש האחרון הוא הגלות, שהיא שבירה של כל המסגרות. אוֹ אָז, כשיצאו לגלות יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל, האטום והמכוסה. קודם תוארו אנשים שאינם שמים את לבם למאורעות הפוקדים אותם, וגם כאשר באים עליהם אסונות גרועים יותר ויותר, אין הם מייחסים להם חשיבות. כאשר הערלה המכסה את הלב נפגעת, הרגישות עולה. וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. בגלות יכופרו עוונותיהם לא רק משום שהעונש מכפר על החטא, אלא משום שהזעזוע שבגלות יגרום להם לחזור אלי.

• וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי שכרַתי עם יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, וְגם את הָאָרֶץ שבה בחרתי, את ארצי האמורה להינתן לכם, ובעקבות חטאיכם הפכה למחוז נידח ועלוב, אֶזְכֹּר.

• וְהָאָרֶץ הזו, שאמנם אזכור אותה, תֵּעָזֵב מֵהֶם בגלותם ממנה, וְתִרֶץ, תְּפצה אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה, בכך שהיא שוממה מֵהֶם, הארץ תגיע לריצוי ולכפרה על השבתות שלא שבתה, וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. ישלמו בעונשם את חוב חטאיהם, כפי שתואר לעיל, יַעַן וּבְיַעַן, כי בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם, תיעבו. אין מדובר בעזיבה ונטישה בלבד אלא אף ברתיעה ובבוז. וכאן – נקודה משמעותית מאוד:

• וְאַף גַּם זֹאת, אחרי צירוף העוונות והעונשים האלה ולמרות אדישותם כלפי לקחי העבר, גם בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם בדלות, בשפלות, בנמיכות הרוח ובחולשת הגוף, לֹא מְאַסְתִּים, וְלֹא גְעַלְתִּים כדי לְכַלֹּתָם עד תום, ובכך לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. גם כאשר הם הפרו את בריתי, עשו כל דבר האסור ומרדו בכל מרד אפשרי – בריתי עדיין תקפה.

• וְזָכַרְתִּי לָהֶם – לאלו שיחיו בעוד דורות רבים בְּרִית רִאשֹׁנִים, אלו אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לא כבריחה של פרטים אלא לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, בפומבי ובהיקף רחב, לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים. ושוב החתימה: אֲנִי ה'. אני הוא האחראי לכל אלה.

• אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר סִינַי, עוד לפני שיצאו למסעותיהם במדבר, בְּיַד מֹשֶׁה. בהר סיני קיבלו ישראל מצוות, הוראות ודינים רבים. מבחינה מסוימת סיכם פרק זה את העניינים המרכזיים שניתנו להם שם.