במדבר-פרק-11

ביאורים

• וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, הביעו צער כאבלים על דבר רַע בְּאָזְנֵי ה'. אין הכתוב מפרש על מה התלוננו. הם ביטאו אי –שביעות רצון ומרמור . וַיִּשְׁמַע ה' – וַיִּחַר אַפּוֹ, כעס על תלונותיהם. וַתִּבְעַר בָּם, בהם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, החלה לשרוף את קצות המחנה.

• וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה על התבערה הלא –טבעית, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' – וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.

• וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא שבקצה המחנה תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.

• – וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ. העבדים משאר העמים שלא היו מרוצים במצרים, נאספו להיספח על ישראל היוצאים ממצרים, ולא הפכו לחלק אורגני מן העם. הללו הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. דיבוריהם בענייני אוכל עוררו את הרצון ואף את תחושת הצורך. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אף שלא הם יזמו זאת, אלא הושפעו מן האווירה הכללית, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? האוכל העיקרי שניזונו ממנו היה מן. אף שהיה לחלקם צאן, הם נמנעו מלשחטו , מחמת הקושי לגדלם ולהרבותם במדבר.

• זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה, מיני דגים שונים אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, מן הסתם לא קיבלו דגים מפרעה, אלא דגו אותם בנילוס ובשלוחותיו באופן עצמאי. אֵת הַקִּשֻּׁאִים, אולי הם המלפפונים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, המכונים גם היום בשם זה וְאֶת הֶחָצִיר, הכרשה וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, המכונים גם היום בשם זה. כל המאכלים הללו מעוררי תיאבון, וטבעם מנוגד למן.

• וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין לנו כֹּל, דבר, בִּלְתִּי, אלא אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. המן הוא סעודתנו הקבועה והיחידה. את גזרותיו של פרעה, את שעבודם וקשייהם שכחו, בעת שזכר טעמן וריחן של הסעודות הישנות עולה בהם. הזיכרון החי בא לביטוי במניית מרכיבי התפריט. כאן מופיעה תוספת מבהירה שאינה חלק מדבריהם:

• וְהַמָּן, שהתלוננו עליו כִּזְרַע גַּד, בצורתו ובגודלו המן היה דומה לזרעים העגולים של הכוסברה, הוּא, וְאולם שלא כצבעם החום של זרעי הכוסברה, עֵינוֹ, צבעו כְּעֵין הַבְּדֹלַח, לבן.

• שָׁטוּ, שוטטו הָעָם וְלָקְטוּ, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ, כתשו בַּמְּדֹכָה, במכתש וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, בקדרה וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד, לחלוחית הַשָּׁמֶן. המן לא היה יבש, אלא דמה בטעמו למאכל הספוג שמן.

• וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה מדי לָיְלָה – יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.

• – וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ. לא הייתה זו הפגנה המונית, אך האנשים ראו זה את זה בבכיים, ותחושות המחסור, הגעגוע והבכי פשטו בעם. וַיִּחַר אַף, כעס ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה היה הבכי הזה רָע.

• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי, מצאתי חֵן בְּעֵינֶיךָ – לָשׂוּם, לשים אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי?! האם לא הייתי טוב בעיניך עד כדי כך שהטלת דווקא עלי תפקיד כה קשה?!

• הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל, עד שיגיע אל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. משה מדמה את העם לתינוקות תלותיים, ושואל את ה' מדוע הוטל עליו לטפל בהם. הוא חש שתפקיד זה למעלה מיכולתו, ואין הוא הולם את כישוריו הטבעיים.

• מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר: תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר – וְנֹאכֵלָה. למשאלותיהם אין בסיס, ולי אין דרך לספק אותן.

• לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

• וְאִם כָּכָה אַתְּ, אתה עֹשֶׂה לִּי, ומחייב אותי להמשיך בעבודתי זו – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. ולא אשאר להנהיג את העם במצב השפל הזה.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה, אסוף לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי, מבין הגדולים והמכובדים שב יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, שאתה יודע שהם מתַפקדים כמנהיגיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ, והם יעמדו שָׁם עִמָּךְ.

• וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי, אעביר מִן הָרוּחַ, מן האישיות ומרוח הנבואה אֲשֶׁר שמתי עָלֶיךָ – וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

• וְאֶל הָעָם תֹּאמַר: הִתְקַדְּשׁוּ, הכינו את עצמכם לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם. וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר – וַאֲכַלְתֶּם בשר רב כל כך,

• לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן בלבד וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. הכתוב מפליג והולך במספרים.

• עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, תפלטו ותקיאו אותו, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, לגועל. ה' כועס עליכם, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.

• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי ויותר הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ – וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים.

• הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם – וּמָצָא, ויספיק לָהֶם?! האם אפשר יהיה למצוא צאן ובקר בכמויות שיספקו אותם?! אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם – וּמָצָא לָהֶם?!

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הֲיַד ה' תִּקְצָר?! עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ, האם יתממש דְבָרִי – אִם לֹא.

• וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מאוהל מועד וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה', שלמחרת הם יקבלו בשר. וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.

• וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, ובאותה שעה – וַיָּאצֶל, האציל, משך מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו – על משה וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים. וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ – וַיִּתְנַבְּאוּ, גם הם, וְאולם לֹא יָסָפוּ, הוסיפו להתנבא. הזקנים לא הפכו נביאים קבועים.

• וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד – אֶלְדָּד, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי – מֵידָד. לפי המדרש, זקני ישראל באו מתוך שישה נציגים ששלח כל אחד מן השבטים. כיוון שה' ציווה לקחת שבעים איש בלבד, אלדד ומידד קיבלו על עצמם שלא להיות מאלו שתואצל עליהם רוחו של משה. ואף על פי כן – וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה הופיעו בַּכְּתֻבִים, ברשימות כמועמדים פוטנציאליים לנבואה, אבל – וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, אלא וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

• וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. נשארו במחנה ובכל זאת מתנבאים.

• וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה, הצמוד למשה מִבְּחֻרָיו, מנעוריו, מצעירותו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם, אסוֹר אותם שכן לעומת האחרים, אלו לא הורשו להתנבא.

• וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי, לכבודי?! האם אתה כועס שמשהו מן הנבואה ניתן גם לאחרים?! אדרבא – וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. לאמתו של דבר, כל העם היו צריכים להיות שלמים וקרובים לה' עד כדי דרגת נבואה.

• וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה, עבר מאוהל מועד אֶל הַמַּחֲנֶה, הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

• וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז, הרוח גזזה, ניתקה שַׂלְוִים מִן הַיָּם. הרוח הפרידה שלווים מלהקתם הגדולה, וקירבה אותם אל מחנה ישראל. וַיִּטֹּשׁ, הרוח פיזרה אותם עַל הַמַּחֲנֶה. להקת שלווים עצומה נפלה ליד המחנה. הם היו כה רבים שהיו מונחים מן המחנה ועד – כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, מצדו האחד של המחנה, וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, מצדו האחר סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. רבים היו העופות עד כדי כך שנערמו כְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

• וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו בתאוותנות מרובה, שכן נפשם קצה במזון האחיד, הלחם שירד אליהם משמים. הַמַּמְעִיט, מי שאסף פחות מן האחרים אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, ערמות של שלווים. ואילו הזריזים או התאבים ממנו בוודאי אגרו יותר. וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ מן השלווים השחוטים סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. מפני ריבוים לא יכלו לאחסנם בכלים, והניחו אותם לייבוש מסביב למחנה.

• הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם של האוכלים, טֶרֶם יִכָּרֵת, הבשר עדיין נלעס בפיהם, וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.

• וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

• מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם ל חֲצֵרוֹת, מקום שבו כנראה בנו חצרות לקביעת מקום מגורים עראי, וַיִּהְיוּ, שהו בַּחֲצֵרוֹת.