במדבר-פרק-20

ביאורים

• וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה ל מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ שבמדבר צין. קדש מתוארת להלן כעיר השוכנת בקצה גבול ארץ אדום. וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.

• וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.

• וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ, הלוואי ש גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' בעוון המרגלים ובעוונות אחרים מפני שמתו מוות מהיר.

• וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ, ובהמותינו ?!

• וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה – לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, שבהם נשתבחה הארץ המובטחת?! איננו נמצאים כעת לא במצרים ולא בכנען, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.

• וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל. הקהל הזועם דחק את משה ואהרן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם בתפילה. וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• קַח אֶת הַמַּטֶּה, שבו עשית את כל הנסים והמופתים, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם – וְנָתַן הסלע מֵימָיו. ועל ידי כך – וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם, בהמתם.

• וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה', ייתכן שהוא המטה שהיה מונח לִפְנֵי ה', לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ.

• וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע. וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא, הַמֹּרִים, הסוררים, הסרבנים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?! מדוע אתם רבים אתנו?! האם אתם חושבים שיש לנו כוח להוציא מים מסלע?! – הלוא אל ה' הייתם צריכים להתפלל; האם מהסלע הזה הייתם סבורים שנוציא מים? או: האם מהסלע המסוים הזה אתם רוצים שיצאו המים?!

• וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ, הִכה אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ, שתתה הָעֵדָה וּבְעִירָם.

• – וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם את העם בִּי, לא הבאתם את העם להאמין ולבטוח בי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.

• הֵמָּה, הם מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת, עם ה', וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. שם ה' התקדש בכך שהוא בא בדין עם הקרובים אליו.

• וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים, שליחים מִקָּדֵשׁ, השוכנת מדרום לאדום, אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל. יעקב הוא אחיו של עשו, אבי העם האדומי : אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה, הסבל אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ –

• וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים, וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ.

• וַנִּצְעַק אֶל ה' – וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ. כאן אין מבואר אם הוא משה שהוא שליח –מלאך, או המלאך הנגלה בענן. וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ עכשיו בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. על כן, אנו מבקשים:

• נַעְבְּרָה, נעבור נָּא בְאַרְצֶךָ, ואנו מבטיחים: לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, במקומות מיושבים, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, הבארות שבדרך. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, בדרך העוברת בערים המיועדת לכול ולא בדרך פרטית, או: בדרך שאתה, מלך אדום, תורה לנו נֵלֵךְ. לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ. נעבור בארצך בשקט ובלא כל נזקים.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו – למשה, או: לישראל, מלך אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ, אם תנסו לעשות זאת נילחם בכם.

• – וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אם אינך מתיר לנו לעבור בדרך המלך שבגיא, שסביבה שדות וכרמים , בַּמְסִלָּה, בדרך הסלולה בהר נַעֲלֶה, אף שהיא נוחה פחות. וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי – וְנָתַתִּי מִכְרָם, נשלם בעבורם. רַק אֵין דָּבָר, לא יהיה דבר נזק, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. לא נגיע ברכב מלחמה.

• וַיֹּאמֶר אדום : לֹא תַעֲבֹר! וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד, רב וּבְיָד חֲזָקָה.

• וַיְמָאֵן, סירב אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. וַיֵּט, סר יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו. ישראל פנו מזרחה כדי לעקוף את ארץ אדום.

• וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ, וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה ל הֹר הָהָר, ההר שנקרא הֹר, מפני שבלט באזור.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר, עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם, לֵאמֹר:

• יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו, הגיע גם זמנו של אהרן למות ונפשו תחזור אל מקורה, כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי, לא שמעתם בקולי לְמֵי, בעניין מי מְרִיבָה.

• קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל, העלה אֹתָם ל הֹר הָהָר.

• וְהַפְשֵׁט שם אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, בגדי הכהונה, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ. כך אהרן יראה את בנו ממשיך בכהונתו. וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף אל עמיו וּמֵת שָׁם בשקט גמור בנוכחות אחיו ואחד מבניו בלבד.

• וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה, באופן טקסי ופומבי. מכאן שאהרן לא מת מחמת זקנה ותשישות, שהרי עדיין יכול היה לטפס אל ראש ההר, בצד אחיו ובנו.

• וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ. וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר. וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר.

• וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן. העם לא ידע את מטרת עלייתם אל ההר, אך ראה שאהרן לא שב עם משה ואלעזר. וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, שכן אהרן היה נביא לישראל עוד קודם שהגיע אליהם משה, ומאוחר יותר התמנה להיות הכהן הגדול. הבכי הספונטני שבכו עליו מעיד על האהבה שרחש כלפיו העם כולו.