במדבר-פרק-21

ביאורים

• וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, ממערב למסלולם של ישראל. לדעת חכמים מלך ערד מלך על תערובת של עמלקים וכנענים, והוא שמע כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, שם מקום שאולי הייתה בו אחת הכניסות לכנען. וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, ומכיוון שהעם היה מדוכדך בעקבות מות אהרן, אמנם לא הייתה זו מלחמה גדולה, אך – וַיִּשְׁבְּ, מלך ערד שבה מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

• וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי – וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. איש מאתנו לא ייקח משללן.

• וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי ביד ישראל, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מאז ואילך חָרְמָה, על שם החרם. יש אומרים על שם שלא נבנה עוד יישוב קבע במקום. ה' מכה את ישראל במגפת נחשים בעקבות תלונותיהם. רפואתם מן הנחשים נמצאת להם באמצעות הסתכלותם בצורת נחש שמשה מצטווה לעצב ולהציב. הריפוי וההחייאה באמצעות מבט בצורה הזהה למה שחולל את המוות, מדגישים כי יד ה' היא שממיתה והיא שמחיה.

• וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף, ישראל שבו דרומה לכיוון מפרץ אילת כדי לִסְבֹב, להקיף אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם. וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ, רוח הָעָם בַּדָּרֶךְ, שכן עתה נראה שהם מתרחקים מן הארץ.

• וַיְדַבֵּר הָעָם דברים קשים בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! כִּי אֵין לֶחֶם ממשי, וְאֵין מַיִם טבעיים. וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל, הקל, המן שהתעכל בקלות.

• וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, נחשים שארסם שורף בבשר האדם, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם. וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל במכת הנחשים.

• וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל ה' – וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, הנחשים. שלא כמו בהזדמנויות קודמות שהעם התלונן בהן מתוך מרי, הפעם הוא מקבל עליו את האחריות למצבו. ואכן, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, צורת נחש ארסי, וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, מתקָן מוגבה כגון תורן או עמוד בולט לעין. וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ על ידי נחש, וְרָאָה אֹתוֹ – את הדמות הזאת – וָחָי.

• וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת. ה' לא אמר לו מאיזה חומר לעשות את הנחש, אך משה בחר בנחושת משום קרבת המלה המציינת את המתכת הזאת למלה 'נחש', כלשון נופל על לשון, כאילו כבר נרמז לו גם החומר שממנו ייעשה; ואולי כדי שלא להשתמש במתכת יקרה העלולה לגרום לעם לראות בצורת הנחש אליל. וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס. וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת – וָחָי.

• וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת.

• וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי, תִּלֵּי, חורבות הָעֲבָרִים, המעברים בין מואב לאמורי בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, הנשקף אל מוֹאָב, מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ למואב.

• מִשָּׁם נָסָעוּ צפונה וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד, היורד מהרי עבר הירדן.

• מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר נחל אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, נחל גדול היורד אל ים המלח, הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי. כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב, בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי.

• עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה': אֶת וָהֵב, שם מקום כבשו ישראל בְּסוּפָה, בסערה וְגם אֶת הַנְּחָלִים, היובלים של נחל אַרְנוֹן.

• וְאֶשֶׁד, ומפל הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת, פנה אל עבר מקום מושבה של עָר, עיר חשובה במואב, וְאשד זה נִשְׁעַן, היה סמוך לִגְבוּל מוֹאָב.

• וּמִשָּׁם נסעו ישראל בְּאֵרָה, אל הבאר, הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה: אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. ייתכן שזוהי הבאר שנבקעה להם במי מריבה.

• אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי, בְאֵר. עֱנוּ, שירו לָהּ, לכבודה.

• בְּאֵר ש חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי, נכבדי הָעָם בִּמְחֹקֵק, במטות שבידיהם, שציינו את הנהגתם. ייתכן שבהם היו גם כותבים, חוקקים בחודם הקשה כתב באבן ומחוקקים חוקים. בְּמִשְׁעֲנֹתָם, במטות שעליהם נשענו. אין זו באר פשוטה כבארות הנכרות על ידי פועלים פשוטים. המשך פירוט המקומות שבהם עברו ישראל: וּמִמִּדְבָּר – נסעו ל מַתָּנָה, שם מקום שאולי נקרא כך בשל השפע שהיה מצוי בו.

• וּמִמַּתָּנָה הם הגיעו למקום שנקרא נַחֲלִיאֵל, על שם נחלים, וּמִנַּחֲלִיאֵל – אל בָּמוֹת, שהייתה כנראה מקום מוגבה יותר.

• וּמִבָּמוֹת – אל הַגַּיְא, אל העמק אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, ו רֹאשׁ הַפִּסְגָּה שמעליו משקיף מצד אחד על מואב, ומצד שני, נִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן, מדבר השממה שממזרח למואב.

• וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, שליחים, אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:

• אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה, נסטה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר מהבארות שיש לך. בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ, בדרך העוברת בערים המיועדת לכול ולא בדרך פרטית, או: בדרך שאתה, מלך האמורי, תורה לנו נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ כדי להגיע לכנען.

• וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. ייתכן שסירב דווקא משום שישראל פנו אליו בעדינות ובנימוס. וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה, אל העיר יהץ וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

• וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב והביסו אותו. וַיִּירַשׁ ישראל אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן שבגבול מואב, עַד נחל יַבֹּק, עַד בְּנֵי עַמּוֹן. כִּי עַז, סגור בפניהם גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.

• וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה שבארצו של סיחון . וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי, בּעיר חֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ, היישובים הקרובים אליה.

• כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא, וְהוּא – סיחון נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן, ובכללה העיר חשבון, שעברה מיד ליד כמה פעמים.

• עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים, המשוררים הקדומים שאמרו דברי משל ומליצה ושרו שירי גבורה על מלחמת האמורי במואב ועל מפלת מואב : בֹּאוּ נכבוש את חֶשְׁבּוֹן! תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, תיוסד עִיר סִיחוֹן במקום הזה, במקום חשבון המואבית.

• כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן, כך מכונה העיר חשבון שכבשוה האמוריים, והם קוראים להמשיך באש הקרב מחשבון אל ערי מואב האחרות – אָכְלָה את העיר עָר של מוֹאָב, ואת בַּעֲלֵי בָּמוֹת, בתי הפולחן של אַרְנֹן. השירה העתיקה שבה ומדגישה שבאותה עת מואב הייתה מצומצמת בשטחה – ארנון הייתה גבולה הצפוני, וחשבון, הצפונית לה, שבעבר הייתה עיר מואבית, כבר נכבשה ביד האמורים.

• אוֹי לְךָ, מוֹאָב, אָבַדְתָּ, עַם כְּמוֹשׁ, אליל מואב. נָתַן כמוש את בָּנָיו פְּלֵיטִם, ואת בְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, בשבי לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.

• וַנִּירָם, והניר שלהם, ושדותיהם אָבַד – מ חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן, שם עיר מואבית אחרת. וַנַּשִּׁים, גרמנו לשממה עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. משוררי הזמן תיארו את נצחונו הגדול של סיחון במואב, שבעקבותיו נסוג גבול מואב דרומה, וכל השטח שבין נחל ארנון לנחל יבֹּק הפך לשטח אמורי. כשישראל ניצחו את סיחון הם התיישבו באזור זה.

• וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי, שלא הייתה מאוכלסת בצפיפות, אלא הייתה בעיקרה ארץ מרעה ושטחים חקלאיים.

• וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר, שגם היא הייתה בארצו של סיחון , וַיִּלְכְּדוּ תחילה את בְּנֹתֶיהָ, היישובים הקטנים שסביבה, וכנראה לאחר זמן גם את יעזר עצמה. וַיּוֹרֶשׁ, כבש אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם. אף על פי שישראל כבשו את ארצו של סיחון , טרם הגיע זמנם להתיישב, והם הוסיפו לנדוד צפונה. מאוחר יותר שוב ידרימו וייכנסו לארץ דרך יריחו.

• וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, האזור הרחב והפורה שבקצהו הצפוני של עבר הירדן המזרחי, מעבר לגבול בני עמון, המשתרע מנהר הירמוך ועד הר החרמון, ומעמק הירדן מזרחה עד להר הדרוזים. וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, שאף הוא היה מלך האמורי, לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה בישראל בעיר אֶדְרֶעִי.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אַל תִּירָא אֹתוֹ אף על פי שעוג ואולי גם סביבתו הקרובה היו מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, כלומר שרדו מגזע של ענקים. אחדים מבני הגזע הזה חיו גם בעבר הירדן המערבי, והם שהפילו אימתם גם על המרגלים. כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.

• וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד, וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ.