במדבר-פרק-25

ביאורים

• וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, מקום הסמוך למואב שכנראה צמחו בו עצי שיטה, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.

• – וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן. וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ישראל לא הגיעו לחטאי עבודה זרה מראש, אלא מתוך עניינן בנשות הארץ הם הצטרפו גם לפולחניהן,

• – וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, האל המואבי שנחשב לשליט באותו אזור. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל על הזנות ועל העבודה הזרה.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, שהם השופטים המצוּוים על הריגת החוטאים. וְכיוון שעד כה איש לא מיחה בידם, הוֹקַע, הרוג ותלה אוֹתָם – את אלו שהשתתפו בחטא לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, באופן פומבי ונחרץ כדי להביע את חומרת המעשה, וְאז יָשֹׁב חֲרוֹן אַף, כעסו של ה' מִיִּשְׂרָאֵל.

• וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, המנהיגים הממונים על העם : הִרְגוּ אִישׁ את אֲנָשָׁיו, את האנשים שהוא מופקד עליהם הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

• וְהִנֵּה אִישׁ, אדם חשוב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית שמצא בשוק והלך אתה לאוהל לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. האיש עשה זאת בפומבי כדי להצהיר כי אין בכך כל פסול. וְהֵמָּה, הם, ישראל בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד משום שחשו עד כמה המעשה מגונה, אך היו חסרי ישע כי לא ידעו מה עליהם לעשות.

• וַיַּרְא את המעשה הזה פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, נכדו של הכהן הגדול, שנכח באותו מעמד עם משה ושאר מנהיגי העם, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

• וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל שקרב אל המדינית אֶל הַקֻּבָּה, האוהל, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם בשעת מעשה ממש – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ, אבר המין שלה. וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בעקבות הדקירה הזו .

• וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

• פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב, שיכך והרגיע אֶת חֲמָתִי, כעסי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם. פינחס חש שעליו לשמור בקנאות את נוכחותי המוחלטת בקרב ישראל, ולכן עשה מעשה קיצוני שלא צֻווה עליו. וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לולא עשה מה שעשה, הייתה המגפה מתפשטת על כל העם.

• לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. ברית השלום המיוחדת לא ניתנה לו משום שהוא איש שלום, אלא מפני שהשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. במעשה זה הכריז פינחס על בעלותו הבלעדית של ה' על ישראל. עמדה קנאית זו אינה משלימה עם התערבותו של כל גורם זר בקשר הקרוב בין ישראל לאלוקים.

• וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם. זו המתנה שפינחס קיבל תַּחַת אֲשֶׁר, כי קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ופרטים להשלמת הסיפור:

• וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת, עם הַמִּדְיָנִית בעת המעשה – זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.

• וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית – כָּזְבִּי בַת צוּר, שהיה רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא. המדינים היו שבטים שונים שקיימו קשרים ביניהם, וצור היה מנהיג בית האב הגדול או החשוב ביותר במדין.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

• צָרוֹר, שנאו אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. על מואב ה' הגן, אך במדין חִייב להילחם,

• כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם, בתחבולותיהם אֲשֶׁר נִכְּלוּ, זממו לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר. המדינים היו קשורים למואב, שהרי זקני מדין הלכו עם זקני מואב לשכנע את בלעם לקלל את ישראל, אך נראה ששנאו את ישראל יותר מהמואבים. מהמשך הכתובים מתברר שהרעיון לפתות את ישראל באמצעות הבנות הייתה מזימה מתוכננת של בלעם ושל המדינים , שהבינו שקיומו של העם הזה נעוץ בקדושתו ובייחודו. על כן מסרו את בנותיהם, ואפילו את בתו של נשיאם, להחטיא את ישראל כדי לגרום להם למפלה גדולה.