במדבר-פרק-35

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

• צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת. וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים, תחום פתוח סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם.

• וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת, וּמִגְרְשֵׁיהֶם של הערים יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם, צרכי מחייתם.

• וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם – מִקִּיר, מחומת הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב.

• – וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לכל עִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה, הצד הפונה מזרחה – אַלְפַּיִם בָּאַמָּה, וְאֶת פְּאַת נֶגֶב, דרום – אַלְפַּיִם בָּאַמָּה, וְאֶת פְּאַת יָם, מערב – אַלְפַּיִם בָּאַמָּה, וְאֵת פְּאַת צָפוֹן – אַלְפַּיִם בָּאַמָּה, וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ. זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים.

• וְאֵת, בכלל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם – אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס, לברוח שָׁמָּה, אליהן הָרֹצֵחַ. שש מערי הלויים יהיו ערי מקלט. וַעֲלֵיהֶם תוסיפו ו תִּתְּנוּ עוד אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר.

• כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם – אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר, אֶתְהֶן – את הערים עצמן, וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן מסביב. כיוון שנחלות ישראל טרם הוגדרו, אין כאן פירוט של הערים הללו.

• וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מֵאֵת השבט הָרַב, הגדול תַּרְבּוּ, תתנו ללויים ערים רבות יותר, וּמֵאֵת הַמְעַט, השבט הקטן תַּמְעִיטוּ. אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם. הלויים יקבלו שטחים קטנים שיהיו מפוזרים בין נחלות השבטים. כיוון שהוזכרו ערי הלויים, חוזרים ומתבארים דיני הרוצח בשגגה, הבורח אליהן:

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן,

• וְהִקְרִיתֶם, זַמנו, הכינו לָכֶם עָרִים – עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.

• וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הדם, וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט. ערים אלו יקלטו תחילה כל רוצח עד שיעמוד למשפט, כך שתגונן עליו עיר המקלט שאליה יגיע. הרוצח המגיע אליה יהיה שרוי תחת חסותו של חוק ה' עד שיתברר דינו ויוחלט אם אכן רצח בשגגה ודינו לגלות לעיר מקלט, שמא רצח במזיד ודינו במיתת בית דין, או שהוא פטור.

• וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ – שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה. ולעיקרי הדינים:

• לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט, לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.

• וְאולם אִם בִּכְלִי בַרְזֶל או שאר כלי משחית הִכָּהוּ וַיָּמֹת – רֹצֵחַ הוּא. מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. מכיוון שהכה את חברו בכוונה בכלי ממית, מניחים שהתכוון להרוג, והוא נידון כרוצח אלא אם תוכח חפותו.

• וְכן אִם בְּאֶבֶן יָד, אבן שאינה קטנה, המשמשת ככלי עבודה, או: אבן כמלוא יד אֲשֶׁר סביר ש יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת – רֹצֵחַ הוּא. מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

• אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר סביר ש יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת – רֹצֵחַ הוּא. כשאדם הכה את חברו מכת מוות בכלי העשוי להמית, מניחים שרצח במזיד. מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

• גֹּאֵל הַדָּם, שהוא קרובו של הרוצח. ואם אין לו קרוב – בית הדין מעמידים לו גואל, הוּא ש יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ. בְּפִגְעוֹ בוֹ, כאשר יפגוש אותו הוּא יְמִתֶנּוּ. ניתנת לו הרשות להרוג את הרוצח.

• וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ, ללא כלי אלא בהדיפה שכֻּוונה לפגוע בו, אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו חפץ כלשהו בִּצְדִיָּה, בכוונת זדון וַיָּמֹת

• אוֹ בְאֵיבָה, בשנאה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת, בכל אלה – מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא. גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ.

• וְאולם אִם בְּפֶתַע, בלי הכנה מראש וללא כוונה, בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ, אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה, בלא תכנון ובלא שזמם להרע לו,

• אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת, בלי שראה שהנהרג נזדמן לשם, וַיַּפֵּל עָלָיו את האבן, וַיָּמֹת, וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ עד כמה שאפשר לבדוק, ואין סיבה נראית לעין לחשוד שביקש להרגו.

• וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה, עדת ישראל, שנציגה יהיה בית הדין, בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם, עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה.

• וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם, אם מתברר שהמעשה אירע בשוגג, וראוי להצילו, וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, שכן מעיר המקלט הוא נלקח להידון באזור שבו אירע הפשע, וְיָשַׁב בָּהּ – בעיר המקלט עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח, משחו אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ. הרוצח אמור לִגלות לעיר המקלט, בלא שידע כמה זמן ישב בה, שהרי הדבר תלוי בגילו ובבריאותו של הכהן הגדול ובעניינים אחרים שאין לרוצח כל שליטה עליהם. כיוון שכך, אולי יתפתה לצאת ממקלטו.

• וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה מסיבה כלשהי,

• וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ, וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ – אֵין לוֹ דָּם, גואל הדם נקי מאשמה.

• כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ. ההקשר של פרשת ערי מקלט הוא ההנחיות הקשורות לאירוע ההיסטורי הסמוך – ההתנחלות בארץ.

• – וְהָיוּ דינים אֵלֶּה, של הרוצח בשגגה ובמזיד, לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. שני דינים הקשורים אף הם לרצח:

• כָּל מַכֵּה, הורג נֶפֶשׁ אדם – לְפִי עֵדִים יִרְצַח, יהרוג בית הדין אֶת הָרֹצֵחַ. אין מענישים במוות על סמך חשד בלבד או ראיות נסיבתיות. וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה, יעיד בְנֶפֶשׁ לָמוּת, איננו מספיק לחייב את הנאשם במיתה, גם אם ייצור חשד כבד משקל.

• וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, שלא כעונשים אחרים המומרים בתשלום, כִּי אם מוֹת יוּמָת.

• וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר, כסף מההורג בשגגה שצריך לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ, כדי לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ, במקומו עַד מוֹת הַכֹּהֵן.

• וְלֹא תַחֲנִיפוּ, תטמאו ותלכלכו בכך אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ. כִּי כל עוד לא נעשה דין בשופכו הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ. וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. הכפרה היחידה לדמו של אדם שנרצח במזיד היא המתת שופכו.

• וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.