במדבר-פרק-36

ביאורים

• וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים, רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

• וַיֹּאמְרוּ: מצד אחד, אֶת אֲדֹנִי, משה צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הגברים ומצד שני, אדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. בין שתי ההוראות נוצרת מעין סתירה:

• וְהָיוּ, כאשר בנות צלפחד יינשאו לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים, הן יעברו לשבט אחר, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם. כך תעבור נחלה משבטנו לחלקו של שבט אחר, וּבסופו של דבר מִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.

• וְאִם, וכאשר יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בשנה שבה בני כל שבט שבים אל נחלותיהם המקוריות, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם, וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן. נחלת אביהן תעבור לבעליהן לא רק באופן זמני. היא תישאר בידי שבט הבעל לעולם. כך ההוראה שגם הבנות זכאיות לרשת את נחלת האב תגרע מנחלתו של השבט.

• וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה'. משה לא ידע כיצד להכריע בעניין בעצמו, ונזקק לשמוע את התשובה מפי ה', לֵאמֹר: כֵּן, נכון מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. הם צודקים בטענתם.

• זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ, בתנאי ש לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. הן יתחתנו עם מי שהן רוצות, אך עליהן להתחתן בתוך שבטן.

• וְלֹא תִסֹּב, תעבור נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פקודה זו אינה מתייחסת לבנות צלפחד דווקא, אלא הופכת להוראה כללית:

• וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו.

• וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

• כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד.

• וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה, תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה, בְּנוֹת צְלָפְחָד, לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים.

• מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים, וַתְּהִי, וכך נשארה נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה, בתוך שבט מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.

• אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים האחרונים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. בכך הסתיימה סדרת החוקים הקשורים לכניסה לארץ.