יחזקאל-פרק-3

ביאורים

• וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן־אָדָם אֵת כל אֲשֶׁר־תִּמְצָא בתוך ידי אֱכוֹל. אֱכוֹל אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְאז לֵךְ דַּבֵּר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל.

• וָאֶפְתַּח אֶת־פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת.

• וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן־אָדָם, בִּטְנְךָ תַאֲכֵל, תאכיל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ. וָאֹכְלָה, אכלתי אותה – וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק. למרות שהמגילה אינה שמחה, היא התקבלה בפי כדבש. משמעות הדבר היא שעל הנביא לעמוד ברצון ובלב שלם נוכח המסר שהוא מביא עמו, והוא מסוגל לכך.

• – וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֶּן־אָדָם, לֶךְ־בֹּא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי, את דברי, או: בלשוני אֲלֵיהֶם.

• כִּי לֹא אֶל־עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן, ששפתך זרה להם אַתָּה שָׁלוּחַ, אלא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, המבינים אותך ואתה מבין אותם. בעייתך איננה חוסר תקשורת לשונית.

• לֹא אֶל־עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע, תבין את דִּבְרֵיהֶם, אִם־לֹא, לוּ אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ – הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ, הם היו מצייתים אליך ומקבלים דבריך,

• ואולם בֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ, ירצו לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ, לא מפני פגם שיש בך, כִּי־אֵינָם אֹבִים, רוצים לִשְׁמֹעַ אֵלָי. היכולת לדבר בשפתם לא תעזור לך, כִּי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה.

• הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת־מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. אתן לך את הכוח לעמוד מול ת וכחותיהם, ומריבותיהם.

• כְּשָׁמִיר, חומר קשה, או יצור שבכוחו לבקוע אבנים, לסמן בהן חריצים ואף לחתכן. חָזָק יותר מאבן צֹּר נָתַתִּי את מִצְחֶךָ. לֹא־תִירָא אוֹתָם, מהם וְלֹא־תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, הם מורדים ואינם ראויים לכבוד וליראה, ואילו אתה תקבל את כל הכוח הדרוש לעמידה לעומתם.

• וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֶּן־אָדָם, אֶת־כָּל־דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע, שים לב וקשב,

• וְלֵךְ בֹּא אֶל בני הַגּוֹלָה, אֶל־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, שוב ושוב: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים – אִם־יִשְׁמְעוּ וְאִם־יֶחְדָּלוּ, תפקידך לומר את דברי מתוך תקווה שישמעו, אבל שמיעתם איננה מסורה תחת אחריותך. גם אם הם יאמינו שאתה נביא, הם עיקשים מאוד.

• וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ, וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל שאומר: בָּרוּךְ כְּבוֹד־ה' מִמְּקוֹמוֹ.

• וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת, נוגעות ונוקשות אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ, כנף בכנף, וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם במקביל לחיות, ובסך הכול קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל. לא רק אני נישאתי ברוח והתרחקתי, על פי משק הכנפיים ותנועת האופנים נשמע שגם המרכבה זזה.

• וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי, ולעומת המתיקות שחוויתי במהלך הנבואה – וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, בהתרגשותי העזה, וְיַד־ה' עָלַי חָזָקָה. עכשיו כבר לא הלכתי ופעלתי מרצוני; הייתי מופעל.

• וָאָבוֹא אֶל בני הַגּוֹלָה, אל תֵּל אָבִיב, הַיּשְׁבִים אֶל־נְהַר־כְּבָר וָאֵשֵׁב גם אני. הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם, וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים, נדהם ודומם בְּתוֹכָם. יחזקאל עדיין לא קיבל נבואה לאמרה. בינתיים הוא בהול ואחוז שיממון מכל מה שעבר.

• וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים של שתיקה והמתנה וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:

• בֶּן־אָדָם, צֹפֶה, חוזה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל – וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי, מכוחי.

• בְּאָמְרִי לָרָשָׁע: מוֹת תָּמוּת ברשעך , וְאתה, יחזקאל, הצופה מכוחי, אם לֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ, כדי שיישאר בחיים – הוּא רָשָׁע, על כן בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. האחריות למותו מוטלת עליך.

• וְאַתָּה כִּי, אם הִזְהַרְתָּ רָשָׁע, וְלֹא־שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה – הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה אֶת־נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. האחריות המוטלת עליך, כצופה, להתריע, אבל אין אתה שולט בתוצאות.

• וּבְשׁוּב, אם יתחרט צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, רעה, וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו, וייכשל בעוונו – הוּא יָמוּת, כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ ולא שב – על כן בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת, וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, כדי להצילו מן העונש. זהו הכלל הנאמר כמה פעמים בספר יחזקאל: מצבו של האדם בהווה הוא הקובע, ועליו מוטלת האחריות. עבָרו, זכויות אבותיו וגורמים סביבתיים יכולים להישקל בחשבונות מחשבונות שונים, אבל אינם פוטרים אותו מן האחריות על מעשיו, לטוב ולרע. אם הצדיק ירצה לחדול מצדקותו, הוא יורשע. וְאם לא הזהרת אותו, דָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ.

• וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ – את ה צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא, וכ צַדִּיק הוא ציית לאזהרה וְהוּא לֹא־חָטָא – חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר, וְאַתָּה אֶת־נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.קודם שליחותו אל העם יחזקאל מצטווה לעשות מעשים לא רגילים, שדומים להם מצאנו אצל נביאים אחרים, כירמיהו וישעיהו, אלא שכאן מדובר על סדרה ארוכה של התנהגויות קשות המסמלות את החורבן הגזור על העם. הנביא נתון במעין סגר ועושה דברים מוזרים, שאנשים יכולים רק להשתאות ולהשתומם עליהם, ואולי להניד לו בראשם. המעשים, שייתכן שכולם או חלקם חזוניים, מסמלים את המצור שיוטל על ירושלים ואת מפלותיה, ובעקבותיהם באים דברי נבואה. הנבואה הארוכה הראשונה של יחזקאל מנבאת את סופה של ממלכת יהודה הממשמש ובא. היא מתארת את חורבן הארץ ויושביה, ואת חורבן המקדש, הפאר והרוח. כמו בנבואת ירמיהו, גם נבואת יחזקאל כוללת דברי זעם ותוכחה חריפים מאוד, בעיקר כלפי בני יהודה וירושלים. הנבואה נאמרה חמש שנים לאחר גלות יהויכין – כשש שנים או פחות לפני חורבן בית ראשון.

• וַתְּהִי עָלַי שָׁם – בתל אביב יַד־ה', רוח נבואה, וַיֹּאמֶר אֵלַי: קוּם צֵא ממקום היישוב אֶל־הַבִּקְעָה, המרחב המישורי שבבבל, שהיא ארץ שטוחה מאוד, וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ, אתך.

• וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל־הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה־שָׁם כְּבוֹד־ה' כבר עֹמֵד, כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי במרכבה עַל־נְהַר־כְּבָר. וָאֶפֹּל עַל־פָּנָי.

• וַתָּבֹא־בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל־רַגְלָי. וַיְדַבֵּר אֹתִי, וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ,

• וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, הִנֵּה אתה כאילו נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים, חבלים עבים, וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם. אתה נתון בסגר, ותנועתך משותקת, וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם – בתוך בני הגולה. מכאן ואילך אינך אדם חברתי.

• וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל־חִכֶּךָ, וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא־תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.

• וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת־פִּיךָ. בהגיע הזמן תקבל ממני רשות או יכולת לדבר, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם את דברי נבואתי כהווייתם: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים. ובפעם השלישית – הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע, וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.