יחזקאל-פרק-24
ספר
מקבץ
ביאורים
-
וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית לגלות יהויכין, שהיא גם שנת המלכתו של צדקיהו. בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, עשרה בטבת, לֵאמֹר:
-
בֶּן־אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם הזה, אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סמן את תאריכו של היום שכן יש לו ערך היסטורי, ורשום כי בו סָמַךְ, קָרַב מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מלך בבל הגיע היום עד לירושלים, ולמעשה התחיל המצור עליה.
-
וּמְשֹׁל אֶל־בֵּית־הַמֶּרִי, עַם יהודה מָשָׁל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: שְׁפֹת, העמד על האש את הַסִּיר, שְׁפֹת וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם.
-
אֱסֹף נְתָחֶיהָ, נתחי הבשר שנועדו אל הסיר, קבץ אותם אֵלֶיהָ, כָּל־נֵתַח טוֹב – יָרֵךְ וְכָתֵף המרובים בבשר, מִבְחַר עֲצָמִים, עצמות מובחרות מַלֵּא. זהו דימוי לירושלים הנמצאת במקום אש המלחמה. אל העיר התקבצו מיטב העם – המלך, השרים וגדולי הדור.
-
מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ, יקחו לסיר וְגַם דּוּר, סַדר בעיגול או בטורים את הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ, העצמות מלמטה. רַתַּח רְתָחֶיהָ, הרתח את הנתחים המבושלים, גַּם־בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ.
-
לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אוֹי, עִיר הַדָּמִים, ירושלים, סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה, זוהמתה בָהּ, וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה, זוהמת הסיר מטנפת את כל הבשר. לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ. כל הנתחים ייזרקו. לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל. לא יחולקו ממנה מנות לסועדים. הערבוב של הבשר משובח והטינופת המתבשלים יחד, אינו ניתן להפרדה. ובנמשל – גם הטובים שבירושלים התלכלכו ונטמאו ברעתה, ויאבדו אִתה או יצאו לגלות.
-
כִּי שֶׁפך דָמָהּ של עיר הדמים בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל־צְחִיחַ סֶלַע, סלע חשוף מאדמה וצמחייה שָׂמָתְהוּ, שמה העיר את הדם, לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל־הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. כאן נרמז דין התורה לכסות בעפר את דמם של חיה ועוף בשחיטתם. אפילו הדם האנושי לא נספג או כוסה. חברת שופכי הדם אינה מתביישת במעשיה ואינה מנסה להעלים אותם. הדם החשוף לעין כול זועק.
-
לְהַעֲלוֹת חֵמָה ו לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע, לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת, שלא ייעלם ויישכח ממנו דבר.
-
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אוֹי, עִיר הַדָּמִים, כשם שאת הגדלת עוונך, גַּם־אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה.
-
הַרְבֵּה, ראוי להרבות לך את הָעֵצִים, הַדְלֵק את הָאֵשׁ, הָתֵם, כלה את הַבָּשָׂר. כשהאש גדולה והרתיחה ממושכת, הבשר מאבד את צורתו כאילו נמס ואיננו. התבשיל כולו נעשה כדייסה – וְהַרְקַח, תתבשל הַמֶּרְקָחָה, עד שהמים יתאדו, וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ, יישרפו.
-
וְהַעֲמִידֶהָ – את הקדרה לאחר שהיא תתרוקן, עַל־גֶּחָלֶיהָ רֵקָה, לְמַעַן תֵּחַם, תתחמם וְחָרָה, תישרף נְחֻשְׁתָּהּ, תחתיתה, וְנִתְּכָה, תימס בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ, תִּתֻּם, תתַּם , תושמד חֶלְאָתָהּ. רֶשע יהודה יכלה.
-
תְּאֻנִים, תואנות וניסיונות להגן ולתרץ, או: רמאויות הֶלְאָת, לאו, תש כוחם. וְלֹא־תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת, רוב חֶלְאָתָהּ. רק בְּאֵשׁ תישרף חֶלְאָתָהּ. החלאה דבקה בסיר עד כדי כך שאי אפשר לכלותה אלא לשרוף אותה עם הסיר. ובנמשל:
-
בְּטֻמְאָתֵךְ, ב זִמָּה, גילוי עריות, יַעַן טִהַרְתִּיךְ, ניסיתי לטהר אותך בהצבת גדרות לחטא, הטלת איסורים וחוקים והשמעת דברי תוכחה, וְאילו את לֹא טָהַרְתְּ, לא נשמעת לכל אלה. מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד, אין לך תקנה עַד־הֲנִיחִי, שאשכך אֶת־חֲמָתִי בָּךְ.
-
אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, בָּאָה וְעָשִׂיתִי. דבְּרתי תבוא, אוציאנה אל הפועל, לֹא־אֶפְרַע, אזניח ואעזוב, אבטל ואפר, אשיב אחור, או: לא אשלם במקומכם את חובכם או אפרוס אותו, וְלֹא־אָחוּס, וְלֹא אֶנָּחֵם, אתחרט. עכשיו, כשהגיע זמנה של ירושלים להיחרב, לא יהיו הקלות בעונש. כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ, כפי אורח חייך ומעשייך שְׁפָטוּךְ. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. אבל אילםפרק כד פס' טו–כוהנבואה הקשה הזו נאמרה בתוך תקופת המצור שארכה כשנה וחצי. הנביא מאבד את אשתו במגפה ומצוּוה לכלוא את אבלו. במרירות על חורבן ביתו הפרטי יחזקאל מטעים לקהלו משהו מעצמת האבל של עם מוכה שחרב ביתו וחוסנו. בסוף העניין יחזקאל מתבשר כי לאחר שייוודע בגולה על החורבן וממדיו, יהיה לנביא פתחון פה מול העם – דבר שהיה מנוע מהנביא במשך שנים.
-
וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
-
בֶּן־אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ, האדם היקר לך ביותר, בְּמַגֵּפָה, וְעל אף אסונך לֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא, תופיע דִּמְעָתֶךָ. לא תחצין את אבלך במספד או בבכי. גם אם האסון שובר אותך בתוכך, לא תסגיר את רגשותיך.
-
הֵאָנֵק דֹּם, אתה יכול להיאנח אבל בשקט, בלי שאנקותיך יישמעו. מֵתִים אֵבֶל, אבל שעושים כרגיל על מתים אתה לֹא־תַעֲשֶׂה, כלומר את פְּאֵרְךָ, הצניף, הכובע המפואר שלך חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, שלא כמנהגו של האבל, שאינו מתהדר במלבושיו, וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ, לעומת שאר אבלים, החולצים את נעליהם, וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם, האבלים נהגו לכסות את פניהם כסימן לאבל, להסתגרות ושתיקה. וְלֶחֶם אֲנָשִׁים, 'סעודת הבראה' שמגישים לאבל לאכול משל אחרים לאחר קבורת המת, לשם ניחום ותמיכה, או כדי למנוע מן האבל לחזור מיד לשגרת חייו לעסוק במאכליו. אתה לֹא תֹאכֵל. הימנע מהפגנת כל סימן חיצוני לאבלך.
-
וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם את דברי הנבואה הזאת בַּבֹּקֶר, וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב. בין אם היה זה מוות פתאומי במגפה, ורק עכשיו נודע לו מי הוא 'מחמד עיניו' שהיה אמור למות, בין אם עמדה עוד קודם למות. וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר הבא כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי. לא הראיתי כל סימן אבל.
-
וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם: הֲלֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה מעשים חריגים אֵלֶּה מרמזים לָּנוּ, כִּי אַתָּה, שאתה עֹשֶׂה? בהתנהגותך החריגה במות אשתך בוודאי אתה מביע דבר –מה לכולנו.
-
וָאֹמַר אֲלֵיהֶם: דְּבַר־ה' הָיָה אֵלַי לֵאמֹר:
-
אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי מְחַלֵּל, מטמא, פוגם אֶת־מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם, הכוח שאתם מתפארים בו, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל, אהוב נַפְשְׁכֶם. וגם בְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם ביהודה, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.
-
– וַעֲשִׂיתֶם אתם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי – עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ כאבלים, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים, הבראה לֹא תֹאכֵלוּ,
-
וּפְאֵרֵכֶם יהיו עַל־רָאשֵׁיכֶם, וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם. לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ, וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם. האסון הכבד המלֻווה באיסור להביע את האבל, מביא אנשים להרגיש שהם נמקים בייסוריהם. זה יהיה בקרוב מצבם של אנשי יהודה. ייתכן שהם ייאלמו מרוב תדהמה, יאוש כללי והיעדר נחמה או מיראת הכשדים. וכשזה יקרה – וּנְהַמְתֶּם, תשמיעו קולות רטינה מתוך רוגז, צער וחרטה, אִישׁ אֶל־אָחִיו.
-
וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת, דוגמא, כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ – בבוא הרעה, וִידַעְתֶּם אז כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהִים, מממש את דברי.
-
וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת־מָעֻזָּם, מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם, אֶת־מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת־מַשָּׂא נַפְשָׁם, הדבר המושלם ביותר בעיניהם, שאליו נפשם משתוקקת – המקדש, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם,
-
בַּיּוֹם הַהוּא, באותו הזמן יָבוֹא מיהודה הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם, לספר את אשר קרה.
-
בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ, אֶת, עם בוא הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר, הפליט יגרום שתוכל לדבר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד. עד אז אמנם היה יחזקאל צריך לנבא מפעם לפעם, אבל בין נבואה לנבואה לא היה יכול לדבר. עכשיו הוא מתבשר שכשייוודע בגולה דבר החורבן וממדיו, יוכל לשוב ולדבר כאחד האדם. וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'. כל זמן שהנבואה בגדר איום הנשמע מפיהם של נביאים במשך דורות רבים, אנשים מתייחסים לדבריו של נביא בשאננות ובאדישות. גם אם מאמינים בנביא, הם דוחים את הפורענות לדורות אחרים. כאשר יתאמת החזון על החורבן הקרב והולך, יזכה יחזקאל לאמון, ושומעיו יתייחסו לדבריו ברצינות. אז הוא יוכל להוכיח את העם בטבעיות ולא מתוך כפייה והתנגדות.
פסוקים
-
ויהי דבר־יהוה אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר
-
בן־אדם כתוב־[כתב־] לך את־שם היום את־עצם היום הזה סמך מלך־בבל אל־ירושלם בעצם היום הזה
-
ומשל אל־בית־המרי משל ואמרת אליהם כה אמר אדני יהוה שפת הסיר שפת וגם־יצק בו מים
-
אסף נתחיה אליה כל־נתח טוב ירך וכתף מבחר עצמים מלא
-
מבחר הצאן לקוח וגם דור העצמים תחתיה רתח רתחיה גם־בשלו עצמיה בתוכה
-
לכן כה־אמר אדני יהוה אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה לנתחיה לנתחיה הוציאה לא־נפל עליה גורל
-
כי דמה בתוכה היה על־צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על־הארץ לכסות עליו עפר
-
להעלות חמה לנקם נקם נתתי את־דמה על־צחיח סלע לבלתי הכסות
-
לכן כה אמר אדני יהוה אוי עיר הדמים גם־אני אגדיל המדורה
-
הרבה העצים הדלק האש התם הבשר והרקח המרקחה והעצמות יחרו
-
והעמידה על־גחליה רקה למען תחם וחרה נחשתה ונתכה בתוכה טמאתה תתם חלאתה
-
תאנים הלאת ולא־תצא ממנה רבת חלאתה באש חלאתה
-
בטמאתך זמה יען טהרתיך ולא טהרת מטמאתך לא תטהרי־עוד עד־הניחי את־חמתי בך
-
אני יהוה דברתי באה ועשיתי לא־אפרע ולא־אחוס ולא אנחם כדרכיך וכעלילותיך שפטוך נאם אדני יהוה
-
ויהי דבר־יהוה אלי לאמר
-
בן־אדם הנני לקח ממך את־מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך
-
האנק דם מתים אבל לא־תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על־שפם ולחם אנשים לא תאכל
-
ואדבר אל־העם בבקר ותמת אשתי בערב ואעש בבקר כאשר צויתי
-
ויאמרו אלי העם הלא־תגיד לנו מה־אלה לנו כי אתה עשה
-
ואמר אליהם דבר־יהוה היה אלי לאמר
-
אמר לבית ישראל כה־אמר אדני יהוה הנני מחלל את־מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם בחרב יפלו
-
ועשיתם כאשר עשיתי על־שפם לא תעטו ולחם אנשים לא תאכלו
-
ופארכם על־ראשיכם ונעליכם ברגליכם לא תספדו ולא תבכו ונמקתם בעונתיכם ונהמתם איש אל־אחיו
-
והיה יחזקאל לכם למופת ככל אשר־עשה תעשו בבאה וידעתם כי אני אדני יהוה
-
ואתה בן־אדם הלוא ביום קחתי מהם את־מעוזם משוש תפארתם את־מחמד עיניהם ואת־משא נפשם בניהם ובנותיהם
-
ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אזנים
-
ביום ההוא יפתח פיך את־הפליט ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת וידעו כי־אני יהוה
פסוקים מנוקד
-
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃
-
בֶּן־אָדָם כתוב־[כְּתָב־] לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃
-
וּמְשֹׁל אֶל־בֵּית־הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם׃
-
אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל־נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא׃
-
מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם־בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ׃
-
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל׃
-
כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל־צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל־הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר׃
-
לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת׃
-
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים גַּם־אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה׃
-
הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ׃
-
וְהַעֲמִידֶהָ עַל־גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ׃
-
תְּאֻנִים הֶלְאָת וְלֹא־תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ׃
-
בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד עַד־הֲנִיחִי אֶת־חֲמָתִי בָּךְ׃
-
אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא־אֶפְרַע וְלֹא־אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה׃
-
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
-
בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ׃
-
הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל׃
-
וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי׃
-
וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה׃
-
וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר־יְהוָה הָיָה אֵלַי לֵאמֹר׃
-
אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ׃
-
וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ׃
-
וּפְאֵרֵכֶם עַל־רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֺנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל־אָחִיו׃
-
וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה׃
-
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת־מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת־מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת־מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם׃
-
בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם׃
-
בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת־הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה׃
מקומות
-
ירושלים
ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.