יחזקאל-פרק-34

ביאורים

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:

• בֶּן־אָדָם, הִנָּבֵא עַל־רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל, המנהיגים, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, לָרֹעִים: כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם, את עצמם, הֲלוֹא את הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים! על הרועים לפקח ולפרנס את הצאן, לא את עצמם. אפשרות נוספת: שמעו, רועי ישראל, האם ייתכן שהצאן ירעה את הרועים?!

• אֶת־הַחֵלֶב, המובחר תֹּאכֵלוּ, וְאֶת־הַצֶּמֶר של הכבשים תִּלְבָּשׁוּ. הַבְּרִיאָה שבהן תִּזְבָּחוּ, תעשו אותה למאכל. אתם מנצלים את הצאן להנאותיכם, ואילו את הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ. אינכם ממלאים את חובותיכם בניהול העם ובדאגה לו.

• אֶת־הַנַּחְלוֹת, הצאן החלשות לֹא חִזַּקְתֶּם, וְאֶת־הַחוֹלָה לֹא־רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת, שנשברה לה עצם לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת־הַנִּדַּחַת, המורחקת מן הצאן לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת־הָאֹבֶדֶת שאין מקומה ידוע לֹא בִקַּשְׁתֶּם, חיפשתם. לא נהגתם עם הצאן ברחמים – וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ. ניצלתם את העם בעבודה קשה.

• וַתְּפוּצֶינָה, הצאן התפזרו מִבְּלִי רֹעֶה דואג ומשגיח. ומכיוון שיצאו מהעדר, הן מועדות לפורענות – וַתִּהְיֶינָה לְאָָכְלָה לְכָָל־חַיַּת הַשָּׂדֶה, וַתְּפוּצֶינָה עוד ועוד –

• יִשְׁגּוּ, יתעו צֹאנִי בְּכָל־הֶהָרִים וְעַל כָּל־גִּבְעָה רָמָה, וְעַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. המנהיגים עוסקים בעצמם, ואינם מתעניינים בשאלות היכן הצאן והשלום לו. ייתכן שהתעייה בהרים מרמזת על עבודה זרה, שכן עבדו לה בדרך כלל בהרים.

• לָכֵן, רֹעִים, שִׁמְעוּ אֶת־דְּבַר ה':

• חַי־אָנִי, בשבועה, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־לֹא יַעַן הֱיוֹת־צֹאנִי לָבַז, לביזה וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל־חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה, וְלֹא־דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת־צֹאנִי, וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם – את עצמם, וְאֶת־צֹאנִי לֹא רָעוּ. אנשי השלטון לא דאגו לאיש זולת עצמם.

• לָכֵן, הָרֹעִים, שִׁמְעוּ דְּבַר־ה':

• כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי פונה אֶל־הָרֹעִים, וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי מִיָּדָם. הצאן שהם רועים אותו הוא שלי, ואני אדרוש מהם לדעת מה קרה לו. וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא־יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם. אפטר אותם מתפקידם. וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא־תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה.

• כִּי כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי־אָנִי וְדָרַשְׁתִּי, אני עצמי אחפש אֶת־צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים, אבדוק את מצבם,

• כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם־הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ־צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת, בהמות שהובדלו והורחקו, כֵּן אֲבַקֵּר אֶת־צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, אותן מִכָָּל־הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. ביום מעונן הצאן תועות ונפוצות למקומות רחוקים. כך הוגלו ישראל בין העמים בימים קודרים כיוון שמנהיגיהם עשו לביתם –הם והזניחו את קהלם.

• וְהוֹצֵאתִים מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן־הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, בנחלים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

• בְּמִרְעֶה־טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם, מקום רעיית הצאן ומנוחתו. שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל. כשאשיב את עמי ישראל אל ארצו הוא יגיע למקום הנכון, שם יתפרנס ושם ימצא מנוחה.

• – אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי, וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, אכין להם מקום מרבץ, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.

• אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבשׁ, וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵּק, וְאֶת־הַשְּׁמֵנָה וְאֶת־הַחֲזָקָה הפוגעות בצאן אַשְׁמִיד. לא אתן לחזקים להשתלט ולפגוע. אֶרְעֶנָּה, ארעה אותן בְמִשְׁפָּט. אני אדאג לכל הצאן. כאן ה' פונה אל כבשות העדר עצמן:

• וְאַתֵּנָה, אליכן, צֹאנִי, כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין־שֶׂה לָשֶׂה, ובין השה לָאֵילִים, בוגרי הכבשים וְלָעַתּוּדִים, תיישים, זכרי העזים.

• הַמְעַט מִכֶּם, כלום אין די לכם, הגדולים החזקים, הַמִּרְעֶה הַטּוֹב אשר תִּרְעוּ?! בשל כוחכם וזריזותכם אתם זוכים בכרי המרעה הדשנים ואינכם מסתפקים בכך – וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם, את שאר כרי המרעה תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם, ואינכם דואגים להשאירם לאחרים, לחלשים מכם. וכן מִשְׁקַע־מַיִם, מים צלולים, שהרפש שקע בהם, תִּשְׁתּוּ, וְאֵת המים הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן, תעלו בוץ וטיט,

• ושאר צֹאנִי את מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה, ואת מִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה. אתם, החזקים בעם, דורסים מבלי משים את מקורות הלחם והמים של האחרים, ומותירים להם את השאריות שלכם.

• לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים אֲלֵיהֶם: הִנְנִי־אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין־שֶׂה בִרְיָה, בריאה, וּבֵין שֶׂה רָזָה,

• יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ, אתן, הכבשים הגדולות והחזקות, דוחפות את החלשות. וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָָּל־הַנַּחְלוֹת, החלשות, עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אותן, את אלה שלא החזיקו מעמד, אֶל־הַחוּצָה. דחפתן אותן בכוח אל מחוץ לעדר.

• וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא־תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה.

• – וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן, אֵת עַבְדִּי דָוִיד, שהיה רועה צאן בתחילתו, הוּא יִרְעֶה אֹתָם ולא את עצמו, וְהוּא לבדו יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה, לפרנס את צאנו ולפקח על שלומן.

• וַאֲנִי, ה', אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, וְעַבְדִּי דָוִד יהיה נָשִׂיא בְתוֹכָם. אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי.

• וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, אדאג לכך שעמי יחיה בשלום עם שכניו, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה־רָעָה מִן־הָאָרֶץ, וְיָשְׁבוּ צאני בַמִּדְבָּר, מקום מרעה, לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים. מאחר שהחיות הרעות ייכחדו, ישכון העם במקומות שאינם מוגנים ללא חשש.

• וְנָתַתִּי אוֹתָם, ואת סְבִיבוֹת גִּבְעָתִי, הוא הר הבית, ל בְרָכָה, וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ.

• וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת־פִּרְיוֹ, וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ. וְהָיוּ ישראל עַל־אַדְמָתָם לָבֶטַח, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה', בְּשִׁבְרִי אֶת־מֹטוֹת עֻלָּם. קורות העול המשעבד אותם יישברו, וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם, משעבדיהם המנצלים אותם.

• וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד בַּז, טרף לַגּוֹיִם, וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד.

• וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע, הם יינטעו בארץ, וישגשגו עד שיהיו לְשֵׁם דבר. וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי, מתי רָעָב בָּאָרֶץ, וְלֹא־יִשְׂאוּ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם. בני ישראל יהיו שבעים ומוגנים, וכבר לא יאלצו לגלות, לשבת בארצות הגויים, ולהתבייש בפניהם.

• וְיָדְעוּ הגויים כִּי־אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אִתָּם, עם בני ישראל, וְהֵמָּה עַמִּי, בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.

• וְאַתֵּן, אתם ישראל, צֹאנִי, צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם, אמנם אתם המונהגים שלי, אך אינכם צאן של בהמות הנשלטות לצרכים כלכליים, אתם צאן של בני אדם, ו אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.