הושע-פרק-2

ביאורים

• וְְהָיָה בזמן הישועה מִסְְְפַּר בְְּנֵי־יִשְְְׂרָאֵל רב כְְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד, יימדד וְְלֹא יִסָּפֵר. וְְהָיָה בִּמְְְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא־עַמִּי אַתֶּם כשמו של הבן, אז יֵאָמֵר לָהֶם: בְְּנֵי אֵל־חָי.

• וְְנִקְְְבְְּצוּ בְְּנֵי־יְְהוּדָה וּבְְְנֵי־יִשְְְׂרָאֵל יַחְְְדָּו וְְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ, מנהיג אֶחָד, וְְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ, מהגלויות. ואולי: יעלו מארץ ישראל לכבוש את סביבותיה, כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְְְרְְעֶאל. אם הבן הראשון, יזרעאל, סימל את זריית הממלכה בגלות, עתיד לבוא יום גדול ליזרעאל שיתקבץ וייזרע בארצו.

• אִמְְְרוּ, קראו לַאֲחֵיכֶם שנקרא 'לא עמי' עַמִּי, וְְלַאֲחוֹתֵיכֶם 'לא רֻחמה' – רֻחָמָה.כל זה יהיה לעתיד, אבל בינתיים אומר האב לילדים הללו:

• רִיבוּ בְְאִמְְּכֶם, רִיבוּ, כִּי־הִיא – האשה הנואפת הזאת – כנסת ישראל, אמנם אמכם אבל היא לֹא אִשְְְׁתִּי, וְְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ. וְְתָסֵר, עליה להסיר זְְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְְנַאֲפוּפֶיהָ, ניאופיה מִבֵּין שָׁדֶיהָ. על האומה לסלק מעליה את העבודה הזרה ואת מעשיה הבוגדניים, הגלויים והמכוסים,

• פֶּן־אַפְְְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְְהִצַּגְְְתִּיהָ עירומה כְְּיוֹם הִוָּלְְדָהּ, וְְשַׂמְְְתִּיהָ כַמִּדְְְבָּר וְְשַׁתִּהָ, אשים אותה כְְּאֶרֶץ צִיָּה, שיממון וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא,

• וְְאֶת־בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם, כִּי־בְְנֵי זְְנוּנִים הֵמָּה. מצד אחד, הושע מורה לבנים להוכיח את אמם ולהתריע על מפלתה אם לא תשוב ממעשיה; ומצד שני, הוא מזהיר שאם היא לא תשנה את דרכיה – גם הילדים עצמם ילקו,

• כִּי זָנְְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה, המיטה בושה בהתנהגותה, הוֹרָתָם, כִּי אָמְְרָה: אֵלְְכָה אַחֲרֵי מְְאַהֲבַי, מיני עבודה זרה וממלכות גויים, שהרי הם נֹתְְנֵי לַחְְְמִי וּמֵימַי, צַמְְְרִי וּפִשְְְׁתִּי, הפשתן שלי – הבגדים שאני לובשת, שַׁמְְְנִי וְְשִׁקּוּיָי, משקַי. המאהבים מספקים לי את כל צרכי; למה אזדקק לבעל?! ישראל בטוחה שהקשרים הפוליטיים והעסקיים מצפון ומדרום הם מקור הצלחתה, ובהם טמונה ישועתה.

• לָכֵן הִנְְנִי־שָׂךְְְ, חוסם אֶת־דַּרְְְכֵּךְְְ אל המאהבים בַּסִּירִים, באמצעות קוצים. וְְגָדַרְְְתִּי אֶת־גְְּדֵרָהּ, ואת נְְְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְְְצָא.

• וְְרִדְְּפָה אֶת־מְְאַהֲבֶיהָ וְְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְְְשָׁתַם, היא תחפש אותם וְְלֹא תִמְְְצָא. כולם יעזבו אותה וייעלמו. וכשתתאכזב מהם – וְאָמְְרָה: אֵלְְכָה וְְאָשׁוּבָה אֶל־אִישִׁי הָרִאשׁוֹן, כִּי היה טוֹב לִי אָז, כשהייתי עם אישי, יותר מֵעָתָּה, כשכל מאהבי בוגדים בי, ואינני יכולה לבטוח בהם.

• וְְהִיא, כשחשבה שמקור לחמהּ הוא של מאהביה, לֹא יָדְְעָה כִּי אָנֹכִי הוא ש נָתַתִּי לָהּ את הַדָּגָן וְְהַתִּירוֹשׁ, יין וְְהַיִּצְְְהָר, שמן, וְְכֶסֶף הִרְְְבֵּיתִי לָהּ וְְזָהָב שאותו עָשׂוּ לַבָּעַל. לאמתו של דבר היא לא קיבלה דבר ממאהביה. כל מה שברשותה – ממני הוא בא.

• לָכֵן אָשׁוּב וְְלָקַחְְְתִּי ממנה את כל השפע שהרעפתי עליה: דְְגָנִי בְְּעִתּוֹ וְְתִירוֹשִׁי בְְּמוֹעֲדוֹ, וְְהִצַּלְְְתִּי, אחלץ ממנה את צַמְְְרִי וּפִשְְְׁתִּי, הפשתן שנתתי לה, ששימשו לְְכַסּוֹת אֶת־עֶרְְְוָתָה,

• וְְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְְְלֻתָהּ, כיעורה לְְעֵינֵי מְְאַהֲבֶיהָ, וְְאִישׁ מהם לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי, כי לאמתו של דבר אין הם רוצים בטובתה, ואילו היא מתמסרת להם לחלוטין בלי לתת את הדעת על כך שאינה מקבלת מהם דבר.

• וְְהִשְְְׁבַּתִּי, אבטל מהאומה את כָָּל זמני מְְשׂוֹשָׂהּ, שמחתה : חַגָּהּ, ראש חָָדְְְשָׁהּ, שהיה מעין יום שמחה וְְשַׁבַּתָּהּ וְְכֹל מוֹעֲדָהּ.

• וַהֲשִׁמֹּתִי, אחריב את גַּפְְְנָהּ וּתְְְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְְרָה: אֶתְְְנָה, אתנן הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְְנוּ־לִי מְְאַהֲבָי. היא חשבה שהם העניקו לה את הגפן והתאנה. באותם הדורות ערבבו אנשים מישראל אמונות ופולחנים שונים. היו שהאמינו שהבעל והעשתורת ממונים על התבואה ועל היבולים, ולכן בין אם הם קשורים בה' ובין אם לא, עליהם לעבוד את האלילים הללו כדי לזכות ביבול. כיוון שכך – וְְשַׂמְְְתִּים לְְיַעַר, אהפוך את עצי הפרי להפקר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה.

• וּפָקַדְְְתִּי עָלֶיהָ, אזכור לה אֶת־יְְמֵי הַבְְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְְְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד, ענדה את נִזְְְמָהּ וְְחֶלְְְיָתָהּ, תכשיטיה, וַתֵּלֶךְְְ אַחֲרֵי מְְאַהֲבֶיהָ, וְְאֹתִי שָׁכְְחָה, נְְאֻם־ה'. ולכן אקח ממנה הכול, והיא תישאר שוממה וחסרה. שוב הנביא עובר מתוכחה אל דברי פיוס:

• לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְְפַתֶּיהָ, וְְהֹלַכְְְתִּיהָ הַמִּדְְְבָּר. אשיב אותה אל ימי הראשית של היחסים ביננו. נחדש את מפגשנו באהבת נעורים, בבדידות ובמסירות כפי שהיה בשעת היציאה ממצרים. ובמדבר – וְְדִבַּרְְְתִּי עַל־לִבָּהּ.

• וְְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְְּרָמֶיהָ מִשָּׁם – אפילו מן המדבר, וְְאֶת ה עֵמֶק ה עָכוֹר, הדלוח אהפוך לְְפֶתַח שממנו יוצאת תִּקְְְוָה. וְְעָנְְתָה, היא תענה לי בחיבה שָּׁמָּה כִּימֵי נְְעוּרֶיהָ, כשנותיה הראשונות וּכְְְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְְְרָיִם.

• וְְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא – בגאולה העתידה, נְְאֻם־ה', את תִּקְְְרְְאִי לי 'אִישִׁי', וְְלֹא־תִקְְְרְְאִי־לִי עוֹד 'בַּעְְְלִי'. המלה 'בעל' תהפוך מלה מגונה מפני שהיא מזכירה את האליל בעל.

• וַהֲסִרֹתִי אֶת־שְְׁמוֹת הַבְְּעָלִים מִפִּיהָ, וְְלֹא־יִזָּכְְרוּ עוֹד בִּשְְְׁמָם.

• וְְכָרַתִּי לָהֶם – לבני ישראל בְְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְְעִם־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה. כשתבוא גאולה ושלום ישרה בעולם, גם בעלי החיים לא יזיקו יותר, וְְקֶשֶׁת וְְחֶרֶב וּמִלְְְחָמָה אֶשְְְׁבּוֹר מִן־הָאָרֶץ, וְְהִשְְְׁכַּבְְְתִּים לָבֶטַח. הכול יחיו בשלום ובאחווה.

• וְְאֵרַשְְְׂתִּיךְְְ לִי לְְעוֹלָם, וְְאֵרַשְְְׂתִּיךְְְ לִי בְְּצֶדֶק וּבְְְמִשְְְׁפָּט וּבְְְחֶסֶד וּבְְְרַחֲמִים,

• וְְאֵרַשְְְׂתִּיךְְְ לִי בֶּאֱמוּנָה, בנאמנות, ביציבות – וְְיָדַעַתְְְּ אֶת־ה'.רוח הפיוס מאופיינת הן בחידוש הברית הזוגית בין אלוקים לבין עמו – אשתו, הן בהרמוניה הקוסמית:

• וְְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – יום הגאולה, אֶעֱנֶה, אמלא את המבוקש, נְְאֻם־ה', אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם. אני אפנה למלא את משאלותיהם של השמים להגשים את הפוטנציאל האצור בהם. וְְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ וימטירו.

• וְְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן וְְאֶת־הַתִּירוֹשׁ וְְאֶת־הַיִּצְְְהָר. היא תגיב בהצמחת יבולים. וְְהֵם כולם יַעֲנוּ אֶת־יִזְְְרְְעֶאל, הממלכה הצפונית.

• וּזְְְרַעְְְתִּיהָ – את כנסת ישראל לִּי שוב בָּאָרֶץ, וְְרִחַמְְְתִּי אֶת־לֹא רֻחָמָה, וְְאָמַרְְְתִּי לְְלֹא־עַמִּי: עַמִּי־אַתָּה, וְְהוּא יֹאמַר אז : אֱלֹהָי.