הושע-פרק-7

ביאורים

• כְְּרָָפְְְאִי, כאשר אתן דעתי להביא מרפא לְְיִשְְְׂרָאֵל – וְְנִגְְְלָה עֲוֹן אֶפְְְרַיִם וְְרָעוֹת שֹׁמְְרוֹן, כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר, וְְגַנָּב יָבוֹא אל תוך הבית, פָּשַׁט גְְּדוּד של גזלנים בַּחוּץ. השחיתות תימשך ותופיע בכל מקום, בסתר ובגלוי.

• וּבַל־יֹאמְְרוּ לִלְְְבָבָם, אין הם מודעים לכך שאת כָָּל־רָעָתָם זָכָרְְְתִּי. עַתָּה סְְבָבוּם, הקיפו אותם מַעַלְְלֵיהֶם הרעים ש נֶגֶד פָּנַי, גלויים לפני הָיוּ.

• בְְּרָעָתָם יְְשַׂמְְּחוּ־מֶלֶךְְְ, וּבְְְכַחֲשֵׁיהֶם, בדברי השקר שלהם ישמחו שָׂרִים. רמאות ושקר, רשעות ועוול הופכים לנושאי שיחה מקובלים בחברה הגבוהה. על כל אלה מדברים בנעימות ואף בשעשוע.

• כֻּלָּם מְְנָאֲפִים. החשק ויצר הניאוף שלהם לוהטים כְְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה, שהבעיר אופה. תשוקתם אף פעם אינה שבעה. ואם יִשְְְׁבּוֹת, חדל יצרם מֵעִיר, מלהיות ער – הרי זה רק מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד־חֻמְְְצָתוֹ. התנור אינו בוער מלישת הבצק עד להחמצתו בלבד. אם היצר שוקט מעט, הרי זה רק לזמן קצר.

• יוֹם מַלְְְכֵּנוּ – ביום של חגיגה לכבוד הולדתו או המלכתו של המלך, הֶחֱלוּ, חלו שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן, מחום היין הרב ששתו. ובשכרותו המלך עצמו מָשַׁךְְְ, מושיט את יָדוֹ אֶת, עם לֹצְְצִים, העוסקים במיני ליצנות.

• כִּי־קֵרְְבוּ, התקינו, הגישו או: דימו כַתַּנּוּר לוהט את לִבָּם בְְּאָָרְְְבָּם, כשהם אורבים. כָָּל־הַלַּיְְְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם, אך התנור עצמו בוער בלילה באש נמוכה, וכשמגיע ה בֹּקֶר, הוּא בֹעֵר כְְּאֵשׁ לֶהָבָה גדולה.

• כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, התככים מתלהטים – וְְאָכְְלוּ אֶת־שֹׁפְְטֵיהֶם, וכתוצאה מכך, כָָּל־מַלְְְכֵיהֶם נָפָלוּ. רוב שושלות המלוכה בממלכת ישראל עמדו במשך דור ומעט יותר. מלכים רבים היו מורדים שעלו בכוח הזרוע לשלטון, ובדרך כלל הם עצמם או בניהם שאחזו בשלטון נהרגו אף הם על ידי מורדים אחרים או על ידי אויבים מן החוץ. אולם בין המלכים הללו כולם, המדיחים והמודחים – אֵין־קֹרֵא בָהֶם אֵלָי. הם מחליפים מלכים, אבל אין הבדל מהותי בין מלך זה לזה.

• אֶפְְְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְְְבּוֹלָל, נטמע. אֶפְְְרַיִם הָיָה עֻגָה בְְּלִי הֲפוּכָה, שלא הפכו אותה בזמן האפייה, עוגה היוצאת מן התנור שרופה מצדה התחתון ובלתי אפויה מצדה העליון. שום דבר טוב ומועיל אינו יוצא מתנורם הבוער.

• אָכְְלוּ זָרִים כֹּחוֹ – וְְהוּא לֹא יָדָע, לא עד כמה חלחלו בו ההשפעות הזרות שקלט, ולא עד כמה הוחלש על ידי האומות האחרות. גַּם־שֵׂיבָה זָרְְקָה בּוֹ – וְְהוּא לֹא יָדָע. הממלכה הולכת ובטלה, נחלשת ומתרוששת ונעשית טרף לטפילים, כאדם זקן ותשוש שאינו מודע למתרחש בחייו.

• וְְעָנָה, מתענה וסובל גְְאוֹן, גאוותו וכבודו של יִשְְְׂרָאֵל, וסבלו ניכר בְְּפָנָיו. וְְלֹא־שָׁבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵיהֶם וְְלֹא בִקְְְשֻׁהוּ בְְּכָָל־זֹאת.

• וַיְְְהִי אֶפְְְרַיִם כְְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, חסרת בינה, הנעה אנה ואנה – ל מִצְְְרַיִם קָרָאוּ ול אַשּׁוּר הָלָכוּ. ישראל עוסקים בפוליטיקה בינלאומית ומנסים לתווך בין שתי המעצמות בלא מגמה ובלא כיוון משל עצמם.

• כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְְְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְְְׁתִּי ללכדם תוך כדי הליכה, כְְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם לארץ ולא יוכלו לעוף עוד. אַיְְְסִירֵם, אייסר אותם כְְּשֵׁמַע, כך שיהיו למשל ולשנינה לַעֲדָתָם.

• אוֹי לָהֶם כִּי־נָדְְדוּ מִמֶּנִּי, שֹׁד לָהֶם, באות עליהם צרות כִּי־פָשְְׁעוּ בִי, וְְאָנֹכִי אֶפְְְדֵּם, רציתי להושיע אותם – ואולם הֵמָּה דִּבְְּרוּ עָלַי כְְּזָבִים, דברי שקר.

• וְְלֹא־זָעֲקוּ אֵלַי בְְּלִבָּם. הם אינם פונים אלי בתחינה. כִּי, כאשר יְְיֵלִילוּ עַל־מִשְְְׁכְְּבוֹתָם – עַל־דָּגָן, לחם וְְתִירוֹשׁ, יין יִתְְְגּוֹרָרוּ, יתקבצו להתלונן, ולא על מקור הרעה. יָסוּרוּ בִי, ידברו בי סרה, או: ימרדו בי.

• וַאֲנִי יִסַּרְְְתִּי, ייסרתי, או: אסרתי, קשרתי לשם חיזוק ו חִזַּקְְְתִּי את זְְרוֹעֹתָם, וְְאף על פי כן אֵלַי יְְחַשְְּׁבוּ־רָע.

• יָשׁוּבוּ לֹא עָל, תשובתם אינה כלפי מעלה. הָיוּ כְְּקֶשֶׁת רְְמִיָּה, שאינה יציבה. כשמושכים בה אין היא יורה; וחמור מכך, היא מתהפכת ופונה כלפי היורה. כך הם אינם פונים לכיוון הראוי, וכתוצאה מכך – יִפְְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְְשׁוֹנָם, משום שהם מלשינים זה על זה. זוֹ לַעְְְגָּם בְְּאֶרֶץ מִצְְְרָיִם. כשהשליחים הדיפלומטיים שלהם מגיעים למצרים, הם נתקלים בלעג על סכסוכיהם הפנימיים.