מלכים א-פרק-1

ביאורים

• וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. עברו עליו ימים רבים. אמנם דוד היה רק כבן שבעים, אך ייסוריו הממושכים ונפתולי גורלו פגעו בבריאותו והזקינו אותו. וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים, בשמיכות ובמצעים, וְלֹא יִחַם לוֹ. זה היה אחד הביטויים לזקנתו. כיסויים אינם יוצרים חום אלא משמרים את חום הגוף, וגופו לא היה די בריא להפיק את החום הדרוש.

• וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לשרתו, וּבאופן רשמי, ואולי גם מעשי, תְהִי לוֹ סֹכֶנֶת המטפלת בצורכי הבית, אבל בפועל – וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ ותחמם את מיטתך, וְיהיה חַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

• וַיְבַקְשׁוּ לצורך זה נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, שבאה מהעיר שונֵם. וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ למלא את תפקיד הסוכנת ששוכבת בחיקו. אף שיופיה של אבישג לא היה משמעותי לתפקידה, חיפשו אשה יפה למלך, כשם שכל מה שמקיף אותו הדור ויפה.

• וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. לא קיים יחסי אישות אִתה, אולי מפני שהיה זקן וחלוש מדי.

• ובינתיים, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית, אשתו של דוד, מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: אֲנִי אֶמְלֹךְ, משום שאני הוא יורש העצר. וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו כדי להכריז על בואו. הערות הסבר לגינוני השררה והגדלות שלו:

• וְלֹא עֲצָבוֹ, העציב, ייסר והוכיח אותו אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר: מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ, כשהיה נוהג שלא כראוי. וְגַם, ונוסף לכך הוּא – אדניה, טוֹב תֹּאַר מְאֹד. אף מראהו החיצוני סייע לביטחונו העצמי ולמחשבותיו שנועד לגדולה. וְסיבה שלישית להתנשאותו – אֹתוֹ יָלְדָה אמו אַחֲרֵי שנולד אַבְשָׁלוֹם. אבשלום ואדניה לא היו בני אותה אם. אדניה נולד לאחר שאמו של אבשלום ילדה אותו. משום כך, אחרי ששני האחים הראשונים במשפחה – אמנון ואבשלום – נהרגו, הוא נותר הבן המבוגר ביותר. את רצונו למלוך ניסה לממש באמצעות פנייתו לתמיכתם של אנשים בכירים:

• וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן – וַיַּעְזְרוּ, סייעו לו והלכו אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה.

• וְאולם צָדוֹק הַכֹּהֵן, שהיה אף הוא כהן גדול וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, שאמנם היה כפוף ליואב, אך בתור מפקדה של היחידה הצבאית הנפרדת של הכרתי והפלתי – היה עצמאי, וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי, מאנשי דוד, וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד, כל אלה לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ, אדניה. אין זו התנגדות פעילה לאדניהו, אך כל אלה לא תמכו בו כל עוד דוד לא הביע דעתו בעניין.

• וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ באחד הימים צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, בקר גדול עִם, ליד אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת, הנגררת, או: אבן שבצדה זורמים מים, אֲשֶׁר נמצאת אֵצֶל עֵין, מעיין רֹגֵל שליד ירושלים. וַיִּקְרָא, הזמין אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, העובדים אצל המלך, להשתתף בחגיגה.

• אֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בן יהוידע וְאֶת הַגִּבּוֹרִים שלדוד וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו הוא לֹא קָרָא, שכן ידע שהם אינם תומכים בו, וחשב שלשלמה אחיו יש תביעה כלשהי למלוכה.

• וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי בפועל מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית, וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע על כך.

• וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה, וכך מַלְּטִי, תצילי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה. כיוון שהמלוכה הובטחה באופן עמום לשלמה, ברור שאדניהו ינסה להיפטר ממנו, להרגו, ואולי גם להרוג את אמו. זוהי עצתי:

• לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו: הֲלֹא אַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי – וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ?

• הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת, בזמן שתדברי שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי, אשלים אֶת דְּבָרָיִךְ. כך תובא לפני דוד היזמה למנוע את המלכת אדניהו ולהמליך את שלמה בבת – אחת משני כיוונים.

• וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד. הוא נראה חלש, אולי שכב במיטתו, וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת, הייתה משרתת אֶת הַמֶּלֶךְ. שכן הייתה המטפלת האישית של דוד בכל צרכיו, ובפועל הייתה האדם הקרוב אליו ביותר.

• וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה קרה לָּךְ?

• וַתֹּאמֶר לוֹ: אֲדֹנִי, הרי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ, לשפחתך, לי כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי.

• וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ, וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ.

• וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב. הוא ערך חגיגה גדולה לרגל המלכתו, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא, וְאילו לִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא. לפיכך אין ספק שהחגיגה לא נערכה בתום לב אלא כטקס המלכה.

• וְאַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. עליך להחליט בדבר. אם לא תתערב, יזכה אדניה במלוכה.

• וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו, כאשר תמות, וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים, חסרים, נפגמים. אנחנו ניפגע, אם לא תביע את דעתך עכשיו.

• וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ, וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא לארמון, כמתוכנן.

• וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא. וַיָּבֹא נתן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ הנביא לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו, פניו אָרְצָה, באשר הוא ראש השלטון המדיני, וכבודו ומוראו מוטלים על הכול.

• וַיֹּאמֶר נָתָן: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, האם אַתָּה אָמַרְתָּ: אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי?

• כִּי, שהרי יָרַד אדניהו הַיּוֹם למעיין וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ! והוא מעיר:

• וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא למסיבה זו.

• אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא, תמה אני שלא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. נראה שכשהנביא נכנס, בת – שבע יצאה החוצה.

• וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע. וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

• וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה, הציל אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה.

• כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בעבר בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי – כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה. היום אדאג לכך שהוא ימלוך אחרי.

• וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לאות תודה, וַתֹּאמֶר: יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם. לקריאה שגורה ומקובלת זו לכבוד המלך, נלווית בהקשר זה עוד משמעות: הלוואי שתחיה לעולם ולא תזדקק ליורש, אבל תודה על הבטחתך.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד: קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע. וַיָּבֹאוּ שלושתם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם: קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם – את עבדי, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי, סימן לכך שאני מאשר את המעשה, וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל מעיין ה גִּחוֹן.

• וּמָשַׁח, ימשחו אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. הכהן ימשח ויברך אותו, והנביא יאשר שהמינוי הוא לרצון ה'. וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!

• וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו לביתי וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי, וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי, וְאֹתוֹ צִוִּיתִי, מיניתי לִהְיוֹת נָגִיד, מלך עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה אחרי.

• וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: אָמֵן! כֵּן יֹאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. כך יתקיים .

• כַּאֲשֶׁר הָיָה ה' עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כֵּן יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה, וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ יותר מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד. ברכה כזו אפשר להשמיע באוזני מלך, רק כשמדובר בבנו, שכן טבעי הוא שאב ישאב נחת מכך שבנו יגדל ממנו.

• וַיֵּרֶד, ירדו צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, גדודי משמר המלך שתחת פיקודו של בניהו. הנוכחות הצבאית נועדה לסוכך על התהלוכה, אך היה לה גם תפקיד טקסי. נראה שעד כה שהה שלמה בבית המלך, ושמו לא נודע לכול. לכן ליווי של גדודי צבא מאורגנים יוכל להרשים את האנשים ולמשוך קהל גדול יותר לאירוע. וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל, אל מעיין גִּחוֹן הסמוך לירושלים.

• וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן שנשאר משמן המשחה המיועד לכך, מִן הָאֹהֶל, שנטה דוד בעירו, ובו היה ארון ה', וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה בשמן הזה. וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!

• וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו מהנחל, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה. וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם, מקול הרעש הגדול. שלא כמו בטקס החתרני של אדניה, שאליו הוזמנו רק אישים נבחרים, המלכת שלמה נעשתה בהשתתפות כל העם.

• וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ את ההמולה, ובאותה שעה הֵם כִּלּוּ, סיימו לֶאֱכֹל. וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר מרחוק וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה, העיר הוֹמָה? מה קורה שם?

• עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא. וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ: בֹּא, כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה, ובוודאי טוֹב תְּבַשֵּׂר. כך אמר בזמנו דוד על אחימעץ בן צדוק.

• וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ: אֲבָל הפעם אינני יכול לבשר לכם בשורות טובות, שהרי אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה.

• וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ. המלך אינו מרכיב על פרדתו אלא את מי שהוא מוסר לו את כל סמכויות המלוכה. ולא זו בלבד, דוד שלח אתו גם את הכהן, את הנביא ואת הצבא.

• וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן, וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה. הייתה מהומה בעיר בגלל צהלות האנשים. הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם.

• וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה בנוכחות העם,

• וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה יותר מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ. וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב לאות תודה על ברכותיהם.

• וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי, וְעֵינַי רֹאוֹת, בעודי בחיים .

• וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ, וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ. כולם התפזרו מיד, שכן נוכחו לדעת שאין דעתו של המלך נוחה ממעשיהם.

• וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה, שעלול לנהוג בו כמו במורד. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, כאות לבקשת חסות.

• וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר, כדי לבקש : יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם, שלא יָמִית אֶת עַבְדּוֹ – אותי בֶּחָרֶב.

• וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: אִם יִהְיֶה אדניהו לְבֶן חַיִל, ינהג כראוי – לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה. לא יאונה לו כל רע; אך אִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ, אם לא יקבל את המלכות או יגלה סימני התמרדות כלשהם – וָמֵת.

• וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיָּבֹא אדניהו וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה: לֵךְ, אתה רשאי ללכת לְבֵיתֶךָ. לא אגע בך לרעה, אם לא תיזום מרד.