מלכים א-פרק-13

ביאורים

• וְְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים, נביא בָּא מִיהוּדָה בִּדְְְבַר ה' אֶל־בֵּית־אֵל. וְְיָָרָָבְְְעָם עֹמֵד באותה שעה עַל־הַמִּזְְְבֵּחַ לְְהַקְְְטִיר, משום שלפי תקנותיו יכול היה כל אדם לשמש כהן.

• וַיִּקְְְרָא הנביא עַל־הַמִּזְְְבֵּחַ בִּדְְְבַר ה', וַיֹּאמֶר: מִזְְְבֵּחַ, מִזְְְבֵּחַ, כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה־בֵן נוֹלָד, ייוולד עוד זמן רב לְְבֵית־דָּוִד – יֹאשִׁיָּהוּ שְְׁמוֹ. וְְזָבַח עָלֶיךָ – על המזבח אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְְְטִרִים עָלֶיךָ, וְְעַצְְְמוֹת אָדָם יִשְְְׂרְְפוּ עָלֶיךָ, וכך תיטמא באופן מוחלט.

• וְְנָתַן הנביא בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת, סימן שנבואתו תתקיים, לֵאמֹר: זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' – הִנֵּה הַמִּזְְְבֵּחַ נִקְְְרָע, מתבקע, וְְנִשְְְׁפַּךְְְ הַדֶּשֶׁן, האפר אֲשֶׁר־עָלָיו.

• וַיְְְהִי כִשְְְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְְְ אֶת־דְְּבַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל־הַמִּזְְְבֵּחַ בְְּבֵית־אֵל, וַיִּשְְְׁלַח יָָרָָבְְְעָם אֶת־יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְְְבֵּחַ לֵאמֹר, ובהושטת ידו ציווה על אנשי החיל: תִּפְְְשֻׂהוּ! וַתִּיבַשׁ, התייבשה ונשארה משותקת יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. ה' נטל ממנו את הכוח לעשות מאומה לנביא.

• וְְהַמִּזְְְבֵּחַ אכן נִקְְְרָע, וַיִּשָּׁפֵךְְְ הַדֶּשֶׁן מִן־הַמִּזְְְבֵּחַ, כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְְְבַר ה'.

• וַיַּעַן הַמֶּלֶךְְְ וַיֹּאמֶר אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים: חַל, התחנן נָא, בבקשה אֶת־פְְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְְהִתְְְפַּלֵּל בַּעֲדִי, וְְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי, וידי המשותקת תתרפא. ואכן, וַיְְְחַל אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶת־פְְּנֵי ה', וַתָּשָָׁב יַד־הַמֶּלֶךְְְ אֵלָיו וַתְְּהִי, ידו חזרה לתפקד כְְּבָרִאשֹׁנָה.

• וַיְְְדַבֵּר הַמֶּלֶךְְְ אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים: בֹּאָה־אִתִּי הַבַּיְְְתָה וּסֳֳעָדָה, ואכבדך בסעודה. וְְאֶתְְּנָה לְְךָ גם מַתָּת, מתנה. למרות תוכנהּ הקשה של תוכחתו, ואף שהנביא הודיע לו שמעשיו מתועבים, וסופם – חורבן וביזיון, ירבעם חלק לנביא כבוד.

• וַיֹּאמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְְְ: גם אִם־תִּתֶּן־לִי אֶת־חֲצִי בֵיתֶךָ, לֹא אָבֹא עִמָּךְְְ, וְְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְְלֹא אֶשְְְׁתֶּה־מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה,

• כִּי־כֵן צִוָּה אֹתִי המדבר אלי בנבואה בִּדְְְבַר ה' לֵאמֹר: לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְְלֹא תִשְְְׁתֶּה־מָּיִם וְְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְְְ אֲשֶׁר הָלָכְְְתָּ.

• וַיֵּלֶךְְְ בְְּדֶרֶךְְְ אַחֵר, וְְלֹא־שָׁב בַּדֶּרֶךְְְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל־בֵּית־אֵל.

• וְְנָבִיא אֶחָד זָקֵן, שכנראה לא היה מנביאי השקר שהיו מתחזים גמורים, אלא בעל שאר – רוח מיוחד שלא היה נביא של ממש, יֹשֵׁב בְְּבֵית־אֵל. וַיָּבוֹא בְְנוֹ וַיְְְסַפֶּר־לוֹ אֶת־כָָּל־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה אִישׁ־הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְְּבֵית־אֵל, אֶת־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־הַמֶּלֶךְְְ, וכשבאו שאר בניו – וַיְְְסַפְְּרוּם גם הם לַאֲבִיהֶם.

• וַיְְְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם: כיוון שאיש האלוקים אמר שעליו ללכת בדרך אחרת – אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְְְ הָלָךְְְ? וַיִּרְְְאוּ בָנָיו אֶת־הַדֶּרֶךְְְ אֲשֶׁר הָלַךְְְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה וסיפרו לאביהם.

• וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו: חִבְְְשׁוּ־לִי הַחֲמוֹר. וַיַּחְְְבְְּשׁוּ־לוֹ הַחֲמוֹר, וַיִּרְְְכַּב עָלָיו.

• וַיֵּלֶךְְְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים שמיהודה, וַיִּמְְְצָאֵהוּ יֹשֵׁב ונח תַּחַת הָאֵלָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הַאַתָּה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּאתָ מִיהוּדָה? וַיֹּאמֶר: אכן, אָנִי הוא.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֵךְְְ אִתִּי הַבָּיְְְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם.

• וַיֹּאמֶר: לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְְְ וְְלָבוֹא אִתָּךְְְ וְְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְְלֹא־אֶשְְְׁתֶּה אִתְְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה,

• כִּי־דָבָר הגיע אֵלַי בִּדְְְבַר ה': לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְְלֹא־תִשְְְׁתֶּה שָׁם מָיִם, לֹא־תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְְְ אֲשֶׁר־הָלַכְְְתָּ בָּהּ.

• וַיֹּאמֶר לוֹ: גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְְְאָךְְְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְְְבַר ה' לֵאמֹר: הֲשִׁבֵהוּ אִתְְּךָ אֶל־בֵּיתֶךָ וְְיֹאכַל לֶחֶם וְְיֵשְְְׁתְְְּ מָיִם.והכתוב מעיר: כִּחֵשׁ, שיקר לוֹ, ולא התגלה אליו מלאך. אולי עשה זאת משום שהשתוקק לקרבתו של איש אלוקים אמתי, ואולי רצה להביע כלפיו רגשי תודה וחיבה.

• וַיָּשָָׁב אִתּוֹ, וַיֹּאכַל לֶחֶם בְְּבֵיתוֹ וַיֵּשְְְׁתְְְּ מָיִם.

• וַיְְְהִי הֵם יֹשְְׁבִים אֶל־הַשֻּׁלְְְחָן ואוכלים יחד סעודה ידידותית, וַיְְְהִי דְְּבַר־ה' אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ, אל הנביא הזקן מבית – אל.

• וַיִּקְְְרָא הנביא הזקן אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': יַעַן כִּי מָרִיתָ, המרית את פִּי ה' וְְלֹא שָׁמַרְְְתָּ אֶת־הַמִּצְְְוָה אֲשֶׁר צִוְְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ,

• וַתָּשָָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְְְׁתְְְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל־תֹּאכַל לֶחֶם וְְאַל־תֵּשְְְׁתְְְּ מָיִם – לכן אתה עתיד למות ותיענש ש לֹא־תָבוֹא נִבְְְלָתְְךָ אֶל־קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ.

• וַיְְְהִי דבר הנבואה אַחֲרֵי אָָכְְְלוֹ לֶחֶם וְְאַחֲרֵי שְְׁתוֹתוֹ. וַיַּחֲבָָשׁ־לוֹ הזקן את הַחֲמוֹר, לַנָּבִיא מיהודה אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. הנביא הזקן השתדל לנהוג באופן ידידותי.

• וַיֵּלֶךְְְ רכוב על החמור וַיִּמְְְצָאֵהוּ אַרְְְיֵה מהאריות שחיו באותה תקופה בארץ, בַּדֶּרֶךְְְ וַיְְְמִיתֵהוּ. וַתְְּהִי נִבְְְלָתוֹ של איש האלוקים מֻשְְְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְְְ, וְְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְְְלָהּ – בצד הנבלה, וְְגם הָאַרְְְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְְּבֵלָה. בדרך הטבע, אילו היה האריה רעב, הוא היה טורף את החמור. בדרך נס הרג האריה את הנביא ולא טרף אותו ולא פגע בחמור, ובשעה שגוויית הנביא הייתה מושלכת על הארץ והחמור בצדה, נותר האריה על עמדו כמין משמר כבוד.

• וְְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְְרִים, וַיִּרְְְאוּ אֶת־הַנְְּבֵלָה מֻשְְְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְְְ וְְאֶת־הָאַרְְְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְְּבֵלָה. וַיָּבֹאוּ וַיְְְדַבְְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ על המראה המוזר שהאריה לא טרף את האדם ולא פגע בחמור, אלא ניצב שם כשומר.

• וַיִּשְְְׁמַע על כך הַנָּבִיא הזקן אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן־הַדֶּרֶךְְְ, וַיֹּאמֶר: אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת־פִּי ה', וַיִּתְְּנֵהוּ ה' לָאַרְְְיֵה וַיִּשְְְׁבְְּרֵהוּ וַיְְְמִתֵהוּ, כִּדְְְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ. אתם אינכם מכירים אותו, אבל אני יודע שבו אירע המעשה, שהרי אני ניבאתי לו שסופו למות.

• וַיְְְדַבֵּר אֶל־בָּנָיו לֵאמֹר: חִבְְְשׁוּ־לִי אֶת־הַחֲמוֹר. וַיַּחֲבֹשׁוּ.

• וַיֵּלֶךְְְ וַיִּמְְְצָא אֶת־נִבְְְלָתוֹ מֻשְְְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְְְ, וַחֲמוֹר וְְהָאַרְְְיֵה עֹמְְדִים אֵצֶל הַנְְּבֵלָה. לֹא־אָכַל הָאַרְְְיֵה אֶת־הַנְְּבֵלָה, וְְלֹא שָׁבַר אֶת־הַחֲמוֹר.

• וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת־נִבְְְלַת אִישׁ־הָאֱלֹהִים, וַיַּנִּחֵהוּ אֶל, על הַחֲמוֹר ששימש קודם לרכיבתו, וַיְְְשִׁיבֵהוּ. וַיָּבֹא אֶל־עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְְְפֹּד לו וּלְְְקָָבְְְרוֹ.

• וַיַּנַּח אֶת־נִבְְְלָתוֹ בְְּקִבְְְרוֹ, בקבר שהכין לעצמו בבוא יומו. וַיִּסְְְפְְּדוּ עָלָיו: הוֹי, אָחִי.

• וַיְְְהִי אַחֲרֵי קָָבְְְרוֹ אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו לֵאמֹר: בְְּמוֹתִי, כאשר אמות – וּקְְְבַרְְְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ. אֵצֶל, ליד עַצְְְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת־עַצְְְמֹתָי,

• כִּי הָיֹה יִהְְְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְְְבַר ה' עַל־הַמִּזְְְבֵּחַ אֲשֶׁר בְְּבֵית־אֵל וְְעַל כָָּל־בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְְּעָרֵי שֹׁמְְרוֹן. נבואתו אכן תתממש. הנביא הזקן היה בטוח שאיש האלוקים שבא מיהודה היה נביא אמת, וראה כבוד לעצמו להיקבר עמו בקברו.

• אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה, למרות הנבואה, למרות המופת שהראה הנביא ולמרות הנס שנכרך במותו לֹא־שָׁב יָָרָָבְְְעָם מִדַּרְְְכּוֹ הָרָעָה. וַיָּשָָׁב וַיַּעַשׂ מִקְְְצוֹת, מקצת מן הָעָם להיות כֹּהֲנֵי בָמוֹת. כל הֶחָפֵץ – יְְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ, ייכנס לתפקיד, וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת. כל המעוניין להיות כהן בבמות – יתקבל.

• וַיְְְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה – עבודת ה' בבמות וכהניהן לְְחַטַּאת בֵּית יָָרָָבְְְעָם. חטא בסיסי זה גרם להעניש וּלְְְהַכְְְחִיד וּלְְְהַשְְְׁמִיד את בית ירבעם מֵעַל פְְּנֵי הָאֲדָמָה. אף על פי שכהני הבמות ומביאי הקרבנות לא עבדו לאלילים, אלא הקריבו בבמות קרבנות לאלוקי ישראל מסיבות פוליטיות, הם סטו מרצון ה' ועברו על איסור חמור.