מלכים א-פרק-17

ביאורים

• וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְְְׁבִּי, מהעיר תושבון או תושב מִתֹּשָׁבֵי גִלְְְעָד אֶל־אַחְְְאָב: חַי־ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל, נשבע אני בחיי ה' אֲשֶׁר עָמַדְְְתִּי לְְפָנָיו, שירַתִּי אותו, אִם־יִהְְְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר בארץ כִּי אִם־לְְפִי דְְבָרִי. מעתה לא ירדו גשם וטל אלא לפי הודעתי. אליהו אמר את הדברים בבירת אחאב, שומרון שבמרכז הארץ.

• וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֵלָיו לֵאמֹר׃

• לֵךְְְ מִזֶּה, מכאן, וּפָנִיתָ לְְּךָ קֵדְְְמָה, לצד מזרח, וְְנִסְְְתַּרְְְתָּ בְְּנַחַל כְְּרִית אֲשֶׁר עַל־פְְּנֵי הַיַּרְְְדֵּן, אחד מנחלי האכזב הנשפכים אל הירדן.

• וְְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְְְׁתֶּה, וְְאֶת־הָעֹרְְבִים צִוִּיתִי לְְכַלְְְכֶּלְְְךָ שָׁם. העורבים יחטפו מזון ממקום אחר ויביאו אליך לשם.

• וַיֵּלֶךְְְ וַיַּעַשׂ כִּדְְְבַר ה', וַיֵּלֶךְְְ וַיֵּשֶׁב בבדידות בְְּנַחַל כְְּרִית אֲשֶׁר עַל־פְְּנֵי הַיַּרְְְדֵּן.

• וְְהָעֹרְְבִים מְְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב, וּמִן־הַנַּחַל יִשְְְׁתֶּה.

• וַיְְְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל, כִּי לֹא־הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ, ועל כן לא יכול היה להישאר במקום.

• וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֵלָיו לֵאמֹר׃

• קוּם לֵךְְְ צָרְְפַתָה, אל העיר צרפת אֲשֶׁר לְְצִידוֹן, וְְיָשַׁבְְְתָּ שָׁם. הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְְְמָנָה לְְכַלְְְכְְּלֶךָ. הכנתי שם את פרנסתך ביד אשה אלמנה.

• וַיָּקָָם וַיֵּלֶךְְְ צָרְְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל־פֶּתַח הָעִיר, וְְהִנֵּה־שָׁם אִשָּׁה אַלְְְמָנָה מְְקֹשֶׁשֶׁת, מלקטת עֵצִים. כיוון שהניח שזו האשה המזומנת לפרנסו – וַיִּקְְְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר: קְְחִי־נָא לִי מְְעַט־מַיִם בַּכְְּלִי וְְאֶשְְְׁתֶּה.

• וַתֵּלֶךְְְ לָקַחַת, וַיִּקְְְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר: כיוון שאת מביאה לי מים, לִקְְחִי־נָא לִי גם פַּת־לֶחֶם בְְּיָדֵךְְְ.

• וַתֹּאמֶר: חַי־ה' אֱלֹהֶיךָ אִם־יֶשׁ־לִי, אני נשבעת שאין לי אפילו מָעוֹג, עוגה או כל דבר מאכל. ייתכן שהיא כינתה את אלוקים ‘ה' אלוקיך' בלשון כבוד, אבל אפשר שלא הייתה מישראל. אין לי דבר בבית כִּי אִם־מְְלֹא כַף־קֶמַח שיש בַּכַּד וּמְְְעַט־שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת, מעין כד, וְְהִנְְנִי מְְקֹשֶׁשֶׁת שְְׁנַיִם עֵצִים לאפייה, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ, את הקמח הזה, לִי וְְלִבְְְנִי – וַאֲכַלְְְנֻהוּ, וָמָתְְְנוּ. לאחר מכן נמות מפני שלא נותר לנו עוד דבר מאכל. אין לי אפוא כל אפשרות להזין אותך.

• וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ: אַל־תִּירְְאִי. בֹּאִי עֲשִׂי כִדְְְבָרֵךְְְ. הכיני את הלחם בשבילך ובשביל בנך, אַךְְְ עֲשִׂי־לִי מִשָּׁם, ממעט הקמח עֻגָה קְְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְְהוֹצֵאת לִי לאכול, וְְלָךְְְ וְְלִבְְְנֵךְְְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה.

• כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: אם תעשי כן, כַּד הַקֶּמַח, הקמח שבכד לֹא תִכְְְלָה, ייגמר, וְְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, והשמן שבצפחת לֹא תֶחְְְסָר עַד יוֹם תֵּת־ה' גֶּשֶׁם עַל־פְְּנֵי הָאֲדָמָה.

• וַתֵּלֶךְְְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְְְבַר אֵלִיָּהוּ, וַתֹּאכַל הִיא־וָהוּא וּבֵיתָהּ, ומשפחתה יָמִים רבים.

• כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר, כִּדְְְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְְּיַד אֵלִיָּהוּ.

• וַיְְְהִי אַחַר הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה, לאחר זמן שבו אכלו האשה ובנה מן האוכל הנסי, חָלָה בֶּן־הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת, וַיְְְהִי חָָלְְְיוֹ חָזָק מְְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא־נוֹתְְרָה־בּוֹ נְְשָׁמָה. לא ניכרה בו כל חיות. נראה שהוא עומד למות.

• וַתֹּאמֶר אֶל־אֵלִיָּהוּ: מַה־לִּי וָלָךְְְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים?! בָּאתָ אֵלַי לְְהַזְְְכִּיר אֶת־עֲוֹנִי וּלְְְהָמִית אֶת־בְְּנִי. כל עוד חייתי בקרב שכני, לא נחשבתי חוטאת במיוחד. אולם כשהגעת אתה – איש קדוש – לכאן, בלטו כל חטאי וחסרונותי לעומתך. נוכחותך הקרובה היא שגרמה למות בני.

• וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: תְְּנִי־לִי אֶת־בְְּנֵךְְְ. וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, כנראה היה ילד קטן. וַיַּעֲלֵהוּ אֶל־הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר־הוּא יֹשֵׁב שָׁם, עליית הגג שהקצתה לו. וַיַּשְְְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטָּתוֹ.

• וַיִּקְְְרָא אֶל־ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהָי, הֲגַם עַל־הָאַלְְְמָנָה אֲשֶׁר־אֲנִי מִתְְְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְְהָמִית אֶת־בְְּנָהּ, הרי היא גומלת אתי חסד כפי שרצית?!

• וַיִּתְְְמֹדֵד, אליהו השתטח עַל־הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְְּעָמִים, וַיִּקְְְרָא אֶל־ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהָי, תָּשָָׁב־נָא נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל, אל קִרְְְבּוֹ.

• וַיִּשְְְׁמַע ה' בְְּקוֹל אֵלִיָּהוּ, וַתָּשָָׁב נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד עַל־קִרְְְבּוֹ וַיֶּחִי.

• וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת־הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן־הָעֲלִיָּה הַבַּיְְְתָה, וַיִּתְְּנֵהוּ לְְאִמּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: רְְאִי, חַי בְְּנֵךְְְ. חשבת שהוא מת או גוסס, והנה הוא חי.

• וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־אֵלִיָּהוּ: עַתָּה זֶה יָדַעְְְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה, וּדְְְבַר־ה' בְְּפִיךָ אֱמֶת. אולי המופתים שעשה אליהו בקמח ובשמן לא הרשימו אותה באופן מובהק, ושמא לאחר שחיי בנה התערערו נשכחה ממנה עצמתם של המופתים הראשונים. החייאת הבן המת היא שהפכה אותו בעיניה לאיש מעלה שכל דבריו אמת.