שמואל א-פרק-2

ביאורים

• וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר:עָלַץ, שמח לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי, גדל כוחי, עליתי לגדולה בּעזרת ה'. רָחַב פִּי לדבר כרצוני עַל, מול אוֹיְבַי, שאין להם מענה כנגדי, כִּי שָׂמַחְתִּי בּגילוי ישׁוּעָתֶךָ. האמנתי בך גם קודם, אבל עכשיו אני שמחה לראות את ישועתך בגלוי.

• אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין עונה ועוזר בִּלְתֶּךָ, בלעדיך, וְאֵין צוּר, תקיף כֵּאלֹהֵינוּ. נבדלותו של ה' אינה מרחיקה אותו מהעולם. הוא פועל בו תדיר. חנה פונה אל אויביה:

• אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, דברי גאווה ויומרנות, כאילו אתם יודעים ומבינים הכול. אַל יֵצֵא עָתָק, דברי גאווה או סרה מִפִּיכֶם על ה', כִּי לאמתו של דבר, אֵל דֵּעוֹת, בעל כל הדעות ויודע את כולן ה', וְרק לוֹ, על ידיו נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת, נערכים מעשי העולם.

• קֶשֶׁת גִּבֹּרִים – גיבורי קשת, הגיבורים בעלי הקשת חַתִּים, נשברים, ומצד שני, ה נִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל, מתחזקים.

• שְׂבֵעִים – בַּעבור לֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ. אפילו משכורת לא ניתנת להם תמורת עבודתם אלא לחם לאכול בלבד, ואילו ה רְעֵבִים חָדֵלּוּ, פסקו לרעוב, עַד כדי כך שה עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְאילו רַבַּת ה בָּנִים אֻמְלָלָה.

• ה' מֵמִית ומְחַיֶּה, הוא מוֹרִיד שְׁאוֹל – וַיָּעַל, גם מעלה מן השאול.

• ה' מוֹרִישׁ, מרושש וגם מַעֲשִׁיר. הוא מַשְׁפִּיל ו אַף מְרוֹמֵם.

• מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת, ממקום הפסולת והגרוטאות יָרִים אֶבְיוֹן, עני היושב שם מחוסר מקום. לְהוֹשִׁיב את הדל והאביון עִם נְדִיבִים, נכבדים, וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. כִּי לַה' מְצֻקֵי, יסודות ה ארֶץ, וַיָּשֶׁת, הוא מבסס עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. יסודות העולם נתונים בידי ה', והוא עושה בהם כרצונו. ביכולתו להעלות את העולם או להורידו, להפכו למקום נוח יותר לאנשים אחדים ופחות לאחרים.

• רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר, וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ, ייעלמו ויאבדו, או: ישתקו מרשעתם, כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ, אלא חסד ה', רצונו והשגחתו המיוחדת על חסידיו שולטים בעולם.

• ה' יֵחַתּוּ, יישברו מְרִיבָיו, הקמים נגדו. עָלָיו, על כל אחד מהם, ה' בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם, יכם ברעם. ה' יָדִין, ידון עד אַפְסֵי אָרֶץ, קצות העולם. חנה מסיימת בתקווה נבואית: וְיִתֶּן ה' עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. אולי הבן הזה יכשיר את העולם לקראת מלכות ישראל.

• וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל, אל בֵּיתוֹ, או: עם אשתו. לאחר ששהה עם משפחתו בשִׁלֹה, הוא הלך לדרכו וחנה חזרה אתו. וְהַנַּעַר שמואל הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה' אֶת פְּנֵי, לפני עֵלִי הַכֹּהֵן. שמואל ניסה לסייע לעלי כמיטב יכולתו. בתור ילד קטן לא היה בכוחו לעשות הרבה, כמובן, אך הסתייעו בו בפעולות עזר שונות.

• וּבְנֵי עֵלִי היו בְּנֵי בְלִיָּעַל, אנשים רעים ש לֹא יָדְעוּ אֶת ה' ולא היו מעוניינים לדעת. הם לא הלכו בדרכי אביהם.

• וּמִשְׁפַּט, מנהגם של אותם הַכֹּהֲנִים אֶת, עם הָעָם, כאשר בא כָּל אִישׁ והוא זֹבֵחַ זֶבַח שלמים, שמקצתו עולה למזבח, מקצתו ניתן לכהנים, והיתר – לבעלים, וּבָא נַעַר, משרת הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר. וְהַמַּזְלֵג, מעין קלשון שנועד להרמת בשר, בעל שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ,

• וְהִכָּה במזלג בַכִּיּוֹר, כלי גדול להדחת הבשר ולבישולו אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כלי בישול שונים, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, ללא אבחנה – יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ. למרות שלפי משפט התורה רק חלקים מסוימים מיועדים לכהן, ואחרים שייכים לבעלים, בני עלי היו עושים כרצונם ולוקחים כל חלק שרצו. כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. והבאים, שאולי כיבדו את הכהנים או התייחסו אליהם בנימוס, לא יכלו להתנגד.

• גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן, ישרפו על המזבח אֶת הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ: תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן, וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. תחילה זבח השלמים נשחט, מפרקים אותו לחלקיו, והחֵלב נשרף על המזבח, ורק לאחר מכן מותר לאכלו. לכהנים הללו לא הייתה סבלנות להמתין.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ: קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְאז קַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ. לא אטעם מהבשר עד שיעלו את החלב על המזבח, וראוי שאף אתה תמתין עד שיגמרו להקריב, ואז קח מה שתרצה. וְאָמַר נער הכהן : לֹא, כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם לֹא – לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. אני הוא הקובע פה.

• וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים, משרתי הכהנים שאולי היו בניהם, ואולי הכוונה לבני עלי עצמם, גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי, בעיני ה', כִּי נִאֲצוּ, ביזו הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'. את בשר הקרבנות הם לא אכלו אפילו כסעודה מהוגנת, אלא כדרך חבורת שודדים. התנהגותם של הכהנים ביטאה זלזול לא רק בבאי המקדש אלא אף במקדש עצמו.

• וּבינתיים, שְׁמוּאֵל היה מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' במשכן, והוא נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד, מעין סינר המכסה את חלק הגוף התחתון ויורד עד לרגליים.

• וּבנוסף לזה, מְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ. וְהַעַלְתָה לוֹ, הייתה מביאה אליו לשִׁלֹה מעיל כזה מִיָּמִים יָמִימָה, מדי שנה, בַּעֲלוֹתָהּ אֶת, עם אִישָׁהּ, בעלה לבית ה' לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים.

• וּבֵרַךְ עֵלִי בשעת בואם למשכן אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: יָשֵׂם ה' לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל, השאילה לַה'. הרי אינכם מגדלים את ילדכם. ברצות ה' יהיו לך ילדים נוספים ממנה. וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ.

• כִּי, אכן פָקַד ה' אֶת חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד עוד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת. וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם ה'. הסיפור חוזר לתאר את המתרחש במשכן שִׁלֹה:

• וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד, וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל. מחמת זקנתו הוא לא נכח תמיד במשכן, ולכן לא ראה את הנעשה שם, אך השמועה על התנהגותם של בניו הגיעה לאוזניו, ואולי שמע את הצעקות, הקריאות והוויכוחים שעלו מן המקום, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

• וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם, מעשיכם ה רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם ה אֵלֶּה?

• אַל תעשו כן, בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, השמועה ש מַעֲבִרִים עליכם עַם ה'.

• אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ – וּפִלְלוֹ, ידונו וירשיעו אותו אֱלֹהִים, דייני בית הדין, וְאולם, אִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ – מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ, יעשה עמו משפט, או: מי יבקש בעבורו מחילה? וְהם בשלהם – לֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם, כִּי, אכן חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם. נגזר עליהם למות בגלל חטאיהם. אולי מיתתם תכפר על עוונותיהם; מכל מקום הם אינם רצויים עוד.

• וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב, גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים.

• וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים, נביא אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': הֲנִגְלֹה, הלוא נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם נתונים לְבֵית פַּרְעֹה,

• וּבָחֹר אֹתוֹ – את אביכם, אהרן מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן, לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת ו לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי. וָאֶתְּנָה, נתתי לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי, קרבנות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

• לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי לעשות ב מָעוֹן הזה, במשכן. וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, יותר ממה שאתה מכבד אותי, לְהַבְרִיאֲכֶם, כדי שתשמינו מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל המוקרבת לְצורך עַמִּי, לכפר עליו.

• לָכֵן, נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר אָמַרְתִּי בעבר : בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם. וְעַתָּה, נְאֻם ה', חָלִילָה לִּי מלהניח לכם להיות כהנים לעולם, כִּי את מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, ואילו בֹזַי, מבזי יֵקָלּוּ, יתבזו.

• הִנֵּה יָמִים בָּאִים, בעתיד הקרוב או הרחוק, וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ, כוחך וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ, משפחתך המחזיקה במקדש ונוטלת את קודשיו בחזקת היד, מִהְיוֹת זָקֵן, אנשים נכבדים בְּבֵיתֶךָ.

• וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן, מתוך דחק וצפיפות בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' אֶת יִשְׂרָאֵל, ולא תיטול חלק בטובה. וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים.

• וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי. זרעך ימשיך בעבודת המזבח, ויראה שהתפקידים החשובים אינם ניתנים לו, לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ, לצפות בקוצר רוח וְלַאֲדִיב, להדאיב, להעציב אֶת נַפְשֶׁךָ, וְנוסף על כך, כָל מַרְבִּית, רוב, או: גידולי בֵּיתְךָ יָמוּתוּ בעודם אֲנָשִׁים, במלוא כוחם.

• וְזֶה לְּךָ הָאוֹת שכך יקרה, אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ, אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס – בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם. אז תדע שהגיע סופו של ביתך.

• וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי, בהתאם לרצוני הוא יַעֲשֶׂה, ינהג, וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי, המלך כָּל הַיָּמִים.

• וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ – לכהן הגדול שיקום לַאֲגוֹרַת, בשביל גרה–מעה של כֶּסֶף ובעבור כִכַּר לָחֶם. וְאָמַר לו בהכנעה : סְפָחֵנִי, צרף אותי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת, לשירות כלשהו, כדי שאוכל לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם.