שמואל א-פרק-13

ביאורים

• בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ, וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

• וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל שירכיבו צבא מאורגן קטן וראשוני, אשר ישמש בסיס לצבא הקבע. הקמת צבא לא התאפשרה עד כה בישראל בהיעדר מלוכה. וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם חיילים בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן, בנו בכורו של שאול, בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, העיר גבעה שבבנימין, המכונה גם גבעת שאול, וְאת יֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו, לבתיו, שכן כאמור, רבים מן החיילים בצבא ישראל שימשו ככוחות מילואים, שנקראו להתגייס רק בשעת חירום.

• וַיַּךְ, הרג יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע, וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים שהממונה האזורי מטעמם נרצח, וראו בכך הכרזת מלחמה. ומנגד שָׁאוּל תָּקַע, ציווה לתקוע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ, לֵאמֹר: יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. שאול ערך גיוס כללי, והודיע שמלחמה עומדת בפתח.

• וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים. הריגת הנציב הפלשתי על ידי יונתן נתפסה כמעשה ממלכתי, כאילו שאול עומד מאחורי המעשה. וְגַם נִבְאַשׁ, הסריח ריחו של יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים. היחסים בין העמים התקלקלו. וַיִּצָּעֲקוּ, נאספו הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל.

• וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל – שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב, שהוא מספר עצום, ואולי הכוונה למחנה שיש בו רכב, והוא מונה שלושים אלף איש, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב. וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, שהייתה קִדְמַת, ממזרח ל בֵית אָוֶן.

• וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ – לישראל כִּי נִגַּשׂ, נדחק הָעָם מחיל פלשתים העצום, וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים, נקיקים קטנים, וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים, מגדלים, מצודות וּבַבֹּרוֹת.

• וְהיו עִבְרִים ש עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן ונמלטו אל אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד. וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל הָעָם, הצבא חָרְדוּ, מיהרו ללכת אַחֲרָיו.

• וַיּוֹחֶל, שאול המתין שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר קבע שְׁמוּאֵל, אך הזמן עבר, וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל, וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו, אנשים התחילו להתפזר ולשוב למקומם.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הַגִּשׁוּ אֵלַי את הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, שהרי יש להקדים למלחמה זבח ותפילה. וַיַּעַל הָעֹלָה. באותו זמן לא היה מקדש, ומותר היה לכל אחד להקריב קרבנות.

• וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל סוף – סוף בָּא. וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ.

• וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ?! הלוא סיכמנו שתמתין לי. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים שנקבע, וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים ב מִכְמָשׂ.

• וָאֹמַר בלבי : עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי, התחננתי, לא ביקשתי מה' הדרכה, וָאֶתְאַפַּק, התחזקתי וָאַעֲלֶה את הָעֹלָה.

• וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: נִסְכָּלְתָּ. עשית מעשה שטות. לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה, אילו שמרת את מצוותו, הֵכִין ה', היה ה' מבסס אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם, דורות רבים.

• וְעַתָּה, שלא שמרת על הציווי, מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם. בִּקֵּשׁ, יבקש ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ, וימנה אותו ה' לְנָגִיד, מנהיג עַל עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' ולא עמדת בניסיון.

• וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל חזרה ל גִּבְעַת בִּנְיָמִן. וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ – כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. מרבית אנשיו ברחו או התחבאו בחורים, ואפילו אותם אלפיים איש שהיו צבא הקבע שלו, נעלמו.

• וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם המועט הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן, וּפְלִשְׁתִּים, שהיו מחנה גדול ומצויד היטב, חָנוּ בְמִכְמָשׂ. עדיין לא נקבע זמן למלחמה, וייתכן ששני הצדדים חיכו לאות משמים וכיוצא בזה.

• וַיֵּצֵא בינתיים הַמַּשְׁחִית, יחידות צבא שתפקידן לחבל ולבזוז בארץ האויב, מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, פלגים. הָרֹאשׁ ה אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה, אֶל מקום שנקרא אֶרֶץ שׁוּעָל.

• וְהָרֹאשׁ ה אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן, וְהָרֹאשׁ ה אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי, גיא הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה. לא כל הצבא יצא, אבל היחידות הללו נשלחו למסע עונשין וביזה, על מנת לזרוע פחד במחנה ישראל. כא ן מופיע פרט משמעותי נוסף:

• וְחָרָשׁ ברזל, נפח לֹא יִמָּצֵא באותו הזמן בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים: פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. הפלשתים היו מהראשונים שהכניסו למזרח התיכון את תעשיית הברזל, שסימנה את השלב התרבותי החדש – תקופת הברזל. הם לא אפשרו לישראל לפתח טכנולוגיה זו, שמא ישתמשו בה לייצור כלי נשק, ושמרו לעצמם את המונופול הגמור על תעשיית הנפחות.

• וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל אל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ, להשחיז אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ, שם כולל לכלי ברזל או כלי אומנות חד של החרש וְאֶת אֵתוֹ, כלי חפירה וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ, גרזן וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ לחרישת האדמה ולתיחוחה.

• וְהָיְתָה, עלתה לישראל הַפְּצִירָה, עבודת הליטוש או החיתוך שנדרשה – פִים, יחידת משקל ששקלו בה כסף. זה היה המחיר הקצוב שישראל שילמו על התיקון – לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן, לקלשון בעל שלוש השִׁניים, וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב, לתקן ולקבע את הַדָּרְבָן, מעין מסמר הקבוע בראש מקל עץ המשמש להנהגת הבקר.

• וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, מלחמה, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית מברזל בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת, עם שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן. ייתכן שהם השתמשו בחרבות נחושת או בכלי נשק שונים מעץ וקלעי אבנים. ובכל זאת באופן חריג – וַתִּמָּצֵא חרב לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ מפקדי הצבא, בלבד.

• וַיֵּצֵא מַצַּב, היחידה החונה של ה פְּלִשְׁתִּים אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ. הפלשתים שיפרו בינתיים את עמדותיהם ונעו לכיוון מעבר מכמש.