שמואל א-פרק-14

ביאורים

  • וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו: לְכָה וְנַעְבְּרָה, הבה נעבור אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז, ההוא – וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד.

  • וְשָׁאוּל באותה שעה יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת עץ הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן, וְהָעָם אֲשֶׁר נשארו עִמּוֹ בנאמנות ובמסירות כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ.

  • ועם שאול היה אֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב שהיה אֲחִי, אח מבוגר של אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ. אי – כבוד, בנו האחרון של פינחס, נולד בזמן המפלה הגדולה בסוף ימי עלי, ואחיה אחיינו שירת ככהן במחנה שאול והיה נֹשֵׂא אֵפוֹד שאליו מחובר חושן המשפט, אשר באמצעותו מתקבלות ההוראות מלמעלה. וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן, מכיוון שיונתן לא ביקש רשות או סיוע והלך על דעת עצמו.

  • וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת, מקומות המעבר אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל, אל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, שהיה כנראה במקום מוגבה, שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה. המעבר הקשה היה נתון בין שני סלעים מחודדים. וְשֵׁם הסלע הָאֶחָד בּוֹצֵץ, וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה.

  • הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק, ניצב מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ, וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע.

  • וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר, המשרת, נֹשֵׂא כֵלָיו: לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים, כינוי גנאי המשמש בייחוד לפלשתים, הָאֵלֶּה, אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ תשועה, כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, עיכוב לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.

  • וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו: עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ, נְטֵה, פנה לָךְ אליהם. הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ, כרצונך.

  • וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים ובהכרח נִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם, שהרי הם נמצאים למעלה, ואנחנו נצטרך לעבור למטה בין הצוקים. ייתכן שיהונתן תכנן להעמיד פנים כאילו הוא עובר לצד האויב, כביכול כדי לגלות לו את צעדי שאול.

  • אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: דֹּמּוּ, עִצרו עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶםוְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ, במקומנו וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם להילחם.

  • ולעומת זאת, אִם כֹּה יֹאמְרוּ: עֲלוּ עָלֵינוּוְעָלִינוּ להילחם, כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ, וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. הרי הפלשתים יראו שמדובר בשני אנשים בלבד, ואולי מתחבא אדם נוסף, אך בוודאי אין זה מחנה גדול, ואם כן תגובתם אינה נובעת משיקולים טקטיים. סגנון תגובתם יהיה לנו האות.

  • וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם.

  • וַיַּעֲנוּ, צעקו אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה, היחידה החונה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ באיום ובבוז : עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר. נלמד אתכם לקח. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: עֲלֵה אַחֲרַי. זה הסימן כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל.

  • וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו, על ארבע, משום שהעלייה הייתה תלולה מאוד, וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו. כאשר הגיעו אל מחנה הפלשתים, התחילו להילחם. וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו. יונתן היה דוקר את הפלשתים הראשונים שבמוצב דקירה אחת, אך הוא לא היה צריך להתעכב, שכן נושא כליו היה מגיע מיד ומשלים את ההריגה.

  • וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ. חיילי הפלשתים ישבו במשמר על מצוק ולא היו בכוננות צבאית. הם התייחסו בבוז וכנראה גם בתדהמה אל שני העברים היוצאים לבדם. הם לא הביאו בחשבון שיונתן הוא גיבור חיל, ושבידו חרב. יונתן הצליח להרוג כעשרים איש על פני שטח שהוא כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה, חצי תלם חרוש שעושה צמד פרות בשדה. יונתן המשיך לתקוף, והפלשתים לא העלו על דעתם את המתרחש מולם, או שלא הצליחו להתארגן.

  • וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם. הַמַּצָּב, החיל החונה וְהַמַּשְׁחִית, הכוח המסתער חָרְדוּ גַּם הֵמָּה. וַתִּרְגַּז, רעדה הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים, חרדה גדולה. גם מחנה שאול, שהיה הרבה יותר מפוחד וזהיר מהפלשתים, העמיד צופים.

  • וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן, וְהִנֵּה הֶהָמוֹן הפלשתי נָמוֹג וַיֵּלֶךְ הלוך וַהֲלֹם בשעיטה, או: בבלבול. הם ראו את תנועת ההמון הפלשתי הנס.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ: פִּקְדוּ, סִפרו נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ. וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין, נעדרים יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הכהן : הַגִּישָׁה את אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, כדי לשאול באורים ותומים על צעדינו הבאים, כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי, עם בני יִשְׂרָאֵל.השאלה באורים ותומים נעשתה באופן טקסי, וארכה זמן. יש להניח שנוסף לכך גם זמן הכנותיו של הכהן לקראת מעשה נכבד זה.

  • וַיְהִי עַד ש דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, וְהֶהָמוֹן, ההמיה והמהומה אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן: אֱסֹף, משוך יָדֶךָ. אין לנו פנאי לשאול שאלות. עכשיו עלינו להילחם.

  • וַיִּזָּעֵק, נאספו שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַד מקום הַמִּלְחָמָה במחנה פלשתים, וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד. מכיוון שהם לא ידעו מה קורה, היו מהם שהתחילו לרוץ, אחרים ניסו לעצור אותם, וכל הבלבול וההמולה גרמו למלחמה פנימית.

  • וְהָעִבְרִים ש הָיוּ בסביבה משועבדים לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, כבימים עברו, אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב, בשולי המחנה, מעין צבא עזר שהיה משועבד לפלשתים, ומכיוון שאותם משתפי פעולה לא שמרו אמונים לפלשתים, גַם הֵמָּה עברו לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן. הם ניצלו את המהומה במחנה ואת התקפתם של ישראל ועברו לצד צבא ישראל.

  • וְגם כֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים, וַיַּדְבְּקוּ, רדפו והשיגו גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה.

  • וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן. הייתה זו מערכה מפוזרת מאוד ולא מסודרת.

  • וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ, נדחק, התענה בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאֶל, הכניסם באָלה, השביע שָׁאוּל אֶת הָעָם. במחנה קטן זה היה יתרון לשאול הגבוה משכמו ומעלה. מכיוון שהיה ניכר בין הלוחמים, קל היה לו לכנס את צבאו, לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם, מזון עַד הָעֶרֶב, וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי. אף שישראל הצליחו להניס את הפלשתים, הקרב עדיין לא הוכרע. שאול חשש שאם אנשיו יעצרו למנוחה ויחליטו לאכול משהו, תירגע בהלת הפלשתים, והם ייערכו למתקפת נגד. כך עלולים ישראל לאבד את היתרון שבידם, שהתבסס על פעולה מהירה ונחרצת. וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם. כולם המשיכו בקרב והתאמצו להדוף את הפלשתים.

  • וְכָל עם הָאָרֶץ, אנשי ישראל בָּאוּ בַיָּעַר בדרכם, וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. ייתכן שהיו שם כוורות שנהפכו או נשברו תוך כדי המהומה, והדבש נזל מהן.

  • וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ, נזילת דְּבָשׁ וְאֵין מַשִּׂיג, מגיע, מדביק יָדוֹ אֶל פִּיו לטעום מעט, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.

  • וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת, בחלת הַדְּבָשׁ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו. הוא התחזק, שכן הדבש מעניק מיד אנרגיה זמינה.

  • וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר: הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם, והכול נשמעים ואינם אוכלים – וַיָּעַף, התעייף, נחלש הָעָם בגלל השבועה.

  • וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן: עָכַר, זיהם, המיט מבוכה אָבִי אֶת הָאָרֶץ. הוא נקט בצעד שגוי – רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.

  • אַף כִּי, בוודאי לוּא, אילו אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָאכִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?! היה ראוי שכל העם יאכלו, ואז היינו מכים את הפלשתים מכה גדולה יותר.

  • וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ עד אַיָּלֹנָה, וַיָּעַף, התעייף ונחלש הָעָם מְאֹד עד אפיסת כוחות.

  • וַיַּעַט, התנפל הָעָם אֶל הַשָּׁלָל, וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר. כנראה היו במחנה גם בהמות למאכל, ויש להניח שחלקן היה שלל שנלקח מישראל קודם לכן. וַיִּשְׁחֲטוּ כדי לאכול, באופן שהדם ניגר אָרְצָה עם הבשר, וַיֹּאכַל הָעָם עַל, עם הַדָּם. מתוך להיטותם הם לא אפשרו לדם הבהמות להתמצות כראוי. או: הם אכלו ליד הדם הנשפך, כמנהג העמים לשפוך דם בעלי חיים ולאכול לידו, מעין קרבן לשדים וכיוצא בזה.

  • וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר: הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם.כאן הוא נוקט עמדה תקיפה. וַיֹּאמֶר: בְּגַדְתֶּם! גֹּלּוּ, גלגלו אֵלַי הַיּוֹם, עכשיו אֶבֶן גְּדוֹלָה.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: פֻּצוּ, התפזרו בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, השה שלו, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה, כאן, על האבן הזאת וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם. כל אחד מכם ישגיח על חברו שלא יאכל על הדם. ואכן – וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה, בלילה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם.

  • וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה'. אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה'. זה היה ראשון המזבחות שבנה שאול. או: אותה אבן הייתה תחילתו של מזבח, ולשם הובאו כל הבהמות כדי להעלותן כקרבן לה'.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הבה נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים ב לַיְלָה וְנָבֹזָה, נבזוז בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר, וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ. כיוון שעכשיו הפלשתים נסים ממקומם, נצליח להביסם לגמרי. וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָעֲשֵׂה.וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: נִקְרְבָה הֲלֹם, לכאן, אֶל מקום ארון הָאֱלֹהִים. כעת יש לנו זמן לשאול באורים ותומים.

  • וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים: הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא. שאול בטוח כי היעדר התשובה נובע מאשמתו של אחד הלוחמים.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: גֹּשׁוּ הֲלֹם, כֹּל פִּנּוֹת, ראשי הָעָם, המפקדים ובעלי המעמד הבכיר, וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. והוא מוסיף ונשבע בלשון מפליגה:

  • כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי גם אִם האשם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי, יורשי וחביבי – כִּי מוֹת יָמוּת.וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם. היו מי שידעו שיונתן טעם מן הדבש, אבל הסתירו את הדבר משאול.

  • וַיֹּאמֶר שאול אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד, וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד, ונפיל גורל באיזה צד נמצאת האשמה, בעם או במנהיגיו. העם כנראה לא נלהב לערוך את הגורל, מפני שידע מה תהיה התוצאה. וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל: הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. אתה הוא המלך והמפקד העליון. לא נוכל לסרב לך.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הָבָה תָמִים! שאלו בתומים, כדי לשמוע את דבר ה'. וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ נקיים.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי, שהרי אחד משנינו אשם. ייתכן ששאול עדיין חש אי – נוחות משום שהוא לא שמע בקול שמואל, וחשש שמא האשמה בו. וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן: הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה. התוודה על מעשיך. וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר: טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ, הִנְנִי אָמוּת. אני מוכן למות.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שוב בלשון שבועה : כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן, משום שעברת על השבועה וגרמת לכך שה' אינו עונה לישראל.

  • וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: הֲיוֹנָתָן יָמוּת, אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל?! הרי בזכותו ניצחנו במלחמה נגד כל הסיכויים. חָלִילָה! לא ייתכן. חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה יונתן את גבורתו הַיּוֹם הַזֶּה. מעשהו לרצון לפני אלוקים ובוודאי אין בו אשמה. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת. לא ברור איזו פעולה בדיוק עשו לשם כך, אולי כל אחד מהם נתן סכום כסף לפדיון נפשו של יונתן, או שביטאו את נתינת חייהם במקום חייו בדרך אחרת.

  • וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים. הוא הניח להם, וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם. סיכום ביניים של דברי ימי שאול:

  • וְשָׁאוּל לָכַד, אחז בחוזק את הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל, בעקבות ניצחונו על הפלשתים. וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיובְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים. אם קודם לכן הוא ישב במקומו, כעת הוא יוזם מלחמות עם כל האויבים השוכנים על גבולות ישראל ומבצר את הממלכה. וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה במלחמותיו יַרְשִׁיעַ, ירעיש ויחריד, יפגע ברשע ויחייבו.

  • וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק, כפי שיסופר בעניין הבא, וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ.

  • וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל לפי שעה יוֹנָתָן הבכור, וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי שׁוּעַ. מאוחר יותר נולדו לו בנים נוספים. וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיושֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל.

  • וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל, אם בניו, אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ, וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ הנאמן אֲבִינֵר בֶּן נֵר, נר היה דּוֹד שָׁאוּל.

  • ובני משפחה נוספים: קִישׁ אֲבִי שָׁאוּל, שכנראה הייתה לו מעורבות כלשהי בממשלה, וְנֵר שהיה אֲבִי אַבְנֵר, הוא אבינר וגם בֶּן אֲבִיאֵל. אלה היו אנשי הצוות הבסיסי של שאול, צוות שהלך וגדל.

  • וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל. ייתכן שאילו המלחמה הראשונה הוכרעה באופן חד – משמעי, המצב היה שונה. ובינתיים – וְרָאָה, כשהיה רואה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִלוַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו, לצבא הקבע שלו. הוא דאג לכך שאנשיו יהיו הטובים ביותר מבין אנשי ישראל.

פסוקים

  1. ויהי היום ויאמר יונתן בן־שאול אל־הנער נשא כליו לכה ונעברה אל־מצב פלשתים אשר מעבר הלז ולאביו לא הגיד
  2. ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון אשר במגרון והעם אשר עמו כשש מאות איש
  3. ואחיה בן־אחטוב אחי איכבוד בן־פינחס בן־עלי כהן יהוה בשלו נשא אפוד והעם לא ידע כי הלך יונתן
  4. ובין המעברות אשר בקש יונתן לעבר על־מצב פלשתים שן־הסלע מהעבר מזה ושן־הסלע מהעבר מזה ושם האחד בוצץ ושם האחד סנה
  5. השן האחד מצוק מצפון מול מכמש והאחד מנגב מול גבע
  6. ויאמר יהונתן אל־הנער נשא כליו לכה ונעברה אל־מצב הערלים האלה אולי יעשה יהוה לנו כי אין ליהוה מעצור להושיע ברב או במעט
  7. ויאמר לו נשא כליו עשה כל־אשר בלבבך נטה לך הנני עמך כלבבך
  8. ויאמר יהונתן הנה אנחנו עברים אל־האנשים ונגלינו אליהם
  9. אם־כה יאמרו אלינו דמו עד־הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם
  10. ואם־כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי־נתנם יהוה בידנו וזה־לנו האות
  11. ויגלו שניהם אל־מצב פלשתים ויאמרו פלשתים הנה עברים יצאים מן־החרים אשר התחבאו־שם
  12. ויענו אנשי המצבה את־יונתן ואת־נשא כליו ויאמרו עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר ויאמר יונתן אל־נשא כליו עלה אחרי כי־נתנם יהוה ביד ישראל
  13. ויעל יונתן על־ידיו ועל־רגליו ונשא כליו אחריו ויפלו לפני יונתן ונשא כליו ממותת אחריו
  14. ותהי המכה הראשנה אשר הכה יונתן ונשא כליו כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה
  15. ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל־העם המצב והמשחית חרדו גם־המה ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים
  16. ויראו הצפים לשאול בגבעת בנימן והנה ההמון נמוג וילך והלם
  17. ויאמר שאול לעם אשר אתו פקדו־נא וראו מי הלך מעמנו ויפקדו והנה אין יונתן ונשא כליו
  18. ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים כי־היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל
  19. ויהי עד דבר שאול אל־הכהן וההמון אשר במחנה פלשתים וילך הלוך ורב ויאמר שאול אל־הכהן אסף ידך
  20. ויזעק שאול וכל־העם אשר אתו ויבאו עד־המלחמה והנה היתה חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד
  21. והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עמם במחנה סביב וגם־המה להיות עם־ישראל אשר עם־שאול ויונתן
  22. וכל איש ישראל המתחבאים בהר־אפרים שמעו כי־נסו פלשתים וידבקו גם־המה אחריהם במלחמה
  23. ויושע יהוה ביום ההוא את־ישראל והמלחמה עברה את־בית און
  24. ואיש־ישראל נגש ביום ההוא ויאל שאול את־העם לאמר ארור האיש אשר־יאכל לחם עד־הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל־העם לחם
  25. וכל־הארץ באו ביער ויהי דבש על־פני השדה
  26. ויבא העם אל־היער והנה הלך דבש ואין־משיג ידו אל־פיו כי־ירא העם את־השבעה
  27. ויונתן לא־שמע בהשביע אביו את־העם וישלח את־קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל־פיו ותראנה [ותארנה] עיניו
  28. ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את־העם לאמר ארור האיש אשר־יאכל לחם היום ויעף העם
  29. ויאמר יונתן עכר אבי את־הארץ ראו־נא כי־ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה
  30. אף כי לוא אכל אכל היום העם משלל איביו אשר מצא כי עתה לא־רבתה מכה בפלשתים
  31. ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש אילנה ויעף העם מאד
  32. ויעש [ויעט] העם אל־שלל [השלל] ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו־ארצה ויאכל העם על־הדם
  33. ויגידו לשאול לאמר הנה העם חטאים ליהוה לאכל על־הדם ויאמר בגדתם גלו־אלי היום אבן גדולה
  34. ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא־תחטאו ליהוה לאכל אל־הדם ויגשו כל־העם איש שורו בידו הלילה וישחטו־שם
  35. ויבן שאול מזבח ליהוה אתו החל לבנות מזבח ליהוה
  36. ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה ונבזה בהם עד־אור הבקר ולא־נשאר בהם איש ויאמרו כל־הטוב בעיניך עשה ויאמר הכהן נקרבה הלם אל־האלהים
  37. וישאל שאול באלהים הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל ולא ענהו ביום ההוא
  38. ויאמר שאול גשו הלם כל פנות העם ודעו וראו במה היתה החטאת הזאת היום
  39. כי חי־יהוה המושיע את־ישראל כי אם־ישנו ביונתן בני כי מות ימות ואין ענהו מכל־העם
  40. ויאמר אל־כל־ישראל אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד ויאמרו העם אל־שאול הטוב בעיניך עשה
  41. ויאמר שאול אל־יהוה אלהי ישראל הבה תמים וילכד יונתן ושאול והעם יצאו
  42. ויאמר שאול הפילו ביני ובין יונתן בני וילכד יונתן
  43. ויאמר שאול אל־יונתן הגידה לי מה עשיתה ויגד־לו יונתן ויאמר טעם טעמתי בקצה המטה אשר־בידי מעט דבש הנני אמות
  44. ויאמר שאול כה־יעשה אלהים וכה יוסף כי־מות תמות יונתן
  45. ויאמר העם אל־שאול ה‍יונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי־יהוה אם־יפל משערת ראשו ארצה כי־עם־אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את־יונתן ולא־מת
  46. ויעל שאול מאחרי פלשתים ופלשתים הלכו למקומם
  47. ושאול לכד המלוכה על־ישראל וילחם סביב בכל־איביו במואב ובבני־עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר־יפנה ירשיע
  48. ויעש חיל ויך את־עמלק ויצל את־ישראל מיד שסהו
  49. ויהיו בני שאול יונתן וישוי ומלכי־שוע ושם שתי בנתיו שם הבכירה מרב ושם הקטנה מיכל
  50. ושם אשת שאול אחינעם בת־אחימעץ ושם שר־צבאו אבינר בן־נר דוד שאול
  51. וקיש אבי־שאול ונר אבי־אבנר בן־אביאל
  52. ותהי המלחמה חזקה על־פלשתים כל ימי שאול וראה שאול כל־איש גבור וכל־בן־חיל ויאספהו אליו

פסוקים מנוקד

  1. וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד׃
  2. וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ׃
  3. וַאֲחִיָּה בֶן־אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן־פִּינְחָס בֶּן־עֵלִי כֹּהֵן יְהוָה בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן׃
  4. וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה׃
  5. הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע׃
  6. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהוָה לָנוּ כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט׃
  7. וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל־אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ׃
  8. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל־הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם׃
  9. אִם־כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד־הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם׃
  10. וְאִם־כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי־נְתָנָם יְהוָה בְּיָדֵנוּ וְזֶה־לָּנוּ הָאוֹת׃
  11. וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָׁם׃
  12. וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת־יוֹנָתָן וְאֶת־נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל־נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי־נְתָנָם יְהוָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל׃
  13. וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל־יָדָיו וְעַל־רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו׃
  14. וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה׃
  15. וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל־הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם־הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים׃
  16. וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם׃
  17. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ־נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו׃
  18. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי־הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
  19. וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ׃
  20. וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד־הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד׃
  21. וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם־הֵמָּה לִהְיוֹת עִם־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם־שָׁאוּל וְיוֹנָתָן׃
  22. וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר־אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי־נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם־הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה׃
  23. וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת־בֵּית אָוֶן׃
  24. וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יֹאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל־הָעָם לָחֶם׃
  25. וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃
  26. וַיָּבֹא הָעָם אֶל־הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין־מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל־פִּיו כִּי־יָרֵא הָעָם אֶת־הַשְּׁבֻעָה׃
  27. וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת־הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת־קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו׃
  28. וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם׃
  29. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת־הָאָרֶץ רְאוּ־נָא כִּי־אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה׃
  30. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא־רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים׃
  31. וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד׃
  32. ויעש [וַיַּעַט] הָעָם אֶל־שלל [הַשָּׁלָל] וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ־אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל־הַדָּם׃
  33. וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל־הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ־אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה׃
  34. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא־תֶחֶטְאוּ לַיהוָה לֶאֱכֹל אֶל־הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל־הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ־שָׁם׃
  35. וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה׃
  36. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא־נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל־הָאֱלֹהִים׃
  37. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא׃
  38. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם׃
  39. כִּי חַי־יְהוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל־הָעָם׃
  40. וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל־שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה׃
  41. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ׃
  42. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן׃
  43. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד־לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת׃
  44. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי־מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן׃
  45. וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שָׁאוּל הֲ‍יוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי־יְהוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי־עִם־אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת־יוֹנָתָן וְלֹא־מֵת׃
  46. וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם׃
  47. וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל־אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי־עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר־יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ׃
  48. וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת־עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ׃
  49. וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי־שׁוּעַ וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל׃
  50. וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת־אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר־צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן־נֵר דּוֹד שָׁאוּל׃
  51. וְקִישׁ אֲבִי־שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי־אַבְנֵר בֶּן־אֲבִיאֵל׃
  52. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל־פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה שָׁאוּל כָּל־אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל־בֶּן־חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו׃

מקומות

  • בית און

    עיר בנחלת בנימין.
    מזוהה כיום עם תל מרים. (י' אהרוני)

  • אילון (דן)

    עיר לויים בנחלת דן, על שמה העמק למרגלותיה.
    כיום מזוהה עם תל אילון, בסמוך לכפר הערבי יאלו (ר' יהוסף שוורץ).

  • גבע (בנימין)
  • גבעה (גבעת בנימין, גבעת שאול)
  • מכמש
  • שילה

    עיר בנחלת אפרים.
    את מקומה קובע המקרא בדיוק: "מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה" (שופטים כא, יט)
    מזוהה כיום עם תל הסמוך לחרבת סיילון, 22 ק"מ מדרום לשכם, 2.5 ק"מ ממזרח לדרך שכם. (רבי אשתורי הפרחי)

  • ארם צובא

    ממלכה בסוריה הדרומית, מכונה גם צובה.
    מזוהה בין העיר חמה של היום לבין דמשק (זיהוי מסופק)

  • עמון

    עמון או בני עמון הוא עם וממלכה ששכנה במזרח הגלעד באזור העיר רבת עמון.