שמואל א-פרק-17

ביאורים

• וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם, יחידות הלוחמים שלהם לַמִּלְחָמָה. וַיֵּאָסְפוּ ב שֹׂכֹה אֲשֶׁר שייכת לִיהוּדָה, וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּמקום שנקרא אֶפֶס דַּמִּים.

• וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, וַיַּעַרְכוּ, הכינו מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים.

• ולוחמי פְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל, על הָהָר מִצד זֶּה, וְלוחמי יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְהַגַּיְא, והעמק בֵּינֵיהֶם, שהרי בזמן מלחמה אנשי הצבא משתדלים לעמוד במקום גבוה.

• וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם, הלוחם שנבחר לדו – קרב מקדים בין שני המחנות, מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ, מהעיר גַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, איש ענק ממדים.

• וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן עשוי קַשְׂקַשִּׂים, חוליות מתכת קטנות המונחות זו על זו, הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. השריון גדול וכבד כפי גודלו של האיש.

• וּמִצְחַת, מין כיסוי נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת נישא בֵּין כְּתֵפָיו.

• וְעֵץ, קת חֲנִיתוֹ גדול כִּמְנוֹר אֹרְגִים, קורה גדולה שחוטי השתי מתוחים עליה, וְלַהֶבֶת, להב חֲנִיתוֹ שוקלת שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים, והיא עשויה בַּרְזֶל. הוא איש גדול וכבד מאוד, אך לא ברור אם הוא זריז. וְנֹשֵׂא, אדם המחזיק את הַצִּנָּה, מגן גדול ורחב המקיף את האדם מכמה צדדים, הֹלֵךְ לְפָנָיו.

• וַיַּעֲמֹד גלית וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת, חילות יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה?! הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, בן לעם חופשי שאין לו מלכים אלא שליטים מקומיים, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, בְּרוּ, בחרו לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי, ונתמודד,

• אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי – וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו – וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ, במקום שתעבדו את שאול.

• וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי, קיללתי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה. בואו והסירו את חרפתכם – תְּנוּ לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד. אולי חירף גם בדברים שאינם כתובים כאן, אבל עיקר חירופו היה בבוז ובעלבון שביטא כלפי מחנה ישראל הקטן, שאין בו איש הרוצה להיערך כנגדו.

• וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה, וַיֵּחַתּוּ, חרדו וַיִּרְאוּ מְאֹד, מפני שגלית עודד את הפלשתים וחיזקם.

• וְדָוִד בֶּן ל אִישׁ אֶפְרָתִי, מיוחס, או: מארץ אפרת, הַזֶּה, שדּוּבר בו קודם, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וּשְׁמוֹ יִשַׁי. וְלוֹ – לישי שְׁמֹנָה בָנִים. וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל, שכבר לא היה איש – מלחמה, היה זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. נכנס ויושב ואנשים סביבו.

• וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים, ש הָלְכוּ בדרך כלל אַחֲרֵי שָׁאוּל, עכשיו לַמִּלְחָמָה. וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה: אֱלִיאָב הַבְּכוֹר, וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב, וְשם הַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה.

• וְדָוִד הוּא הַקָּטָן מכולם, או אחד הקטנים, ולכן לא יצא למלחמה, ורק ה שְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל.

• וְדָוִד באותו הזמן היה הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל כנער משרת המנגן לפניו, ומפעם לפעם היה חוזר הביתה לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו ב בֵּית לָחֶם.

• וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי לקריאת התגר שלו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, בבוקר ובערב בדרך קבע, וַיִּתְיַצֵּב כך במשך אַרְבָּעִים יוֹם.

• וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ: קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת, מידת נפח גדולה, למעלה מ – 22 ליטר במידות ימינו מן הַקָּלִיא הַזֶּה, שיבולים קלויות ששימשו מעין ממתק, שכן בתהליך הקלייה הגרעינים מתמתקים, וַעֲשָׂרָה כיכרות ה לֶחֶם הַזֶּה, וְהָרֵץ, הבא אותם בזריזות אל הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ.

• וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב, חתיכות הגבינה הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף, המפקד הממונה על אחיך כמתנה קטנה המבטאת אדיבות או שנועדה למצוא חן, וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד, תבקר ותדרוש לְשָׁלוֹם, וְאֶת עֲרֻבָּתָם, העירבון שהם מוסרים בשביל הוצאותיהם, תִּקָּח, תפדה.

• וְשָׁאוּל וְהֵמָּה – אחי דוד, וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים, נערכים למלחמה כוללת עִם פְּלִשְׁתִּים. נראה שבכל אותה העת התנהלו בין הצדדים מאבקים קטנים.

• וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר, וַיִּטֹּשׁ, השאיר אֶת הַצֹּאן עַל, אצל שֹׁמֵר. וַיִּשָּׂא את הצידה וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי, וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה, אל המקום המרכזי שבו קוּבץ הצבא. וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה באותה שעה שבה דוד הגיע – וְהֵרֵעוּ, הריעו בַּמִּלְחָמָה.

• וַתַּעֲרֹךְ מערכת יִשְׂרָאֵל וּמערכת פְלִשְׁתִּים, מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה בעמדות איום.

• וַיִּטֹּשׁ, השאיר דָּוִד אֶת הַכֵּלִים ש מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, הממונה לשמור על הציוד של היוצאים לשדה הקרב, וַיָּרָץ אל הַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם.

• ובעוד הוּא מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה שוב, גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ, מִגַּת, מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה – חרפות ונאצות. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

• וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ העולה לקראתם – וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד מפני מראהו המפלצתי הגבוה, שמן הסתם היה גם רחב וחסון.

• וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל זה לזה : הַרְּאִיתֶם את הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה, כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל הוא עֹלֶה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ – יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ לאשה, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מתשלומי מסים וכדומה בְּיִשְׂרָאֵל. דוד ניסה להיכנס לשיחתם של אנשי המערכה.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ, לֵאמֹר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז, ההוא, וְהֵסִיר בכך חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל? כִּי מִי, מה חשיבותו של הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים באמרו שאין גיבור בישראל?!

• וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה, חזרו וסיפרו לו את ההבטחה לֵאמֹר: כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ.

• וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים, בהתעניינותו במה שנאמר, וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ לכאן, וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ עזבת את מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה, ההן בַּמִּדְבָּר?! אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ, הפקרותך וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. אינך אלא ילד סקרן ולא אחראי.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד: מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה?! מה רצונך ממני?! הֲלוֹא דָּבָר הוּא, הרי רק דיברתי, ולא עשיתי כל רע. מדוע אתה מתנפל עלי?!

• וַיִּסֹּב, דוד פנה מֵאֶצְלוֹ, מאליאב והלך אֶל מוּל איש אַחֵר, וַיֹּאמֶר דוד שוב כַּדָּבָר הַזֶּה: כיצד איש אינו מתמודד עם הפלשתי המתגרה הזה?! וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן, אותה תשובה, וחזרו על המסר של המלך.

• וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד, וַיַּגִּדוּ אנשים מן המחנה לִפְנֵי שָׁאוּל, שאדם אחד אינו מתיירא מפני הענק, ונראה שהוא מעוניין לעמוד מולו. כאשר שאול שמע את הסיפור – וַיִּקָּחֵהוּ.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו, לבך עליך מפחד. דוד מדבר בלשון נקייה אל המלך. עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. אני נכון לעשות זאת.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, כִּי נַעַר, בחור צעיר ובלתי מנוסה אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, בהיותי רועה את צאן אבי, עיסוקי הרגיל, וּבָא הָאֲרִי, האריה וְאֶת, ואף הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.

• וְיָצָאתִי לרדוף אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי את השה מִפִּיו, אלא שלא תמיד הוא ברח מפני – וַיָּקָם עָלַי, לפעמים הוא תקף אותי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, בפניו או בפרוותו – וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. אמנם אינני איש מלחמה במובן המקובל, אבל כבר נלחמתי וניצחתי.

• גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם את הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ, וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם, כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד: ה', אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא נמצא בעזרי ו יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה.וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֵךְ, וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ. שאול שלח את דוד משום שלא הייתה לו דרך אחרת לעצור את גלית הזורע פחד ומהומה בקרב אנשיו.

• וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, בגדים הראויים לקרב, וְנָתַן קוֹבַע, כובע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן.

• וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו, וַיֹּאֶל, התחיל, או: רצה לָלֶכֶת כִּי, אלא ש לֹא נִסָּה, התנסה במדי קרב. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בּמדים ה אֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי, הורגלתי בהם, והרי עלי להילחם – וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

• וַיִּקַּח רק את מַקְלוֹ, מקל הרועים שלו בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים, אבנים חלקות מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט, בתרמיל, וְקַלְּעוֹ, הכלי המיועד ליריית אבנים למרחק בְיָדוֹ. וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי.

• וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד, וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה הולך לְפָנָיו.

• וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ. דוד נראה בעיניו יצור שאיננו מסוגל כלל לעמוד מולו, כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה, לחייו האדומות ויפי מראהו שיוו לו הופעה ילדותית, כך שאולי נראה צעיר מגילו.

• וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?! אולי נגד כלב יועיל לך המקל שבידך, אבל אני הוא הענק הפלשתי. וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו, ואת אלוקיו.

• וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה, בוא אֵלַי, וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. עוד מעט תיהרג ובשרך ייאכל על ידי חיות הבר.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אותו חֵרַפְתָּ.

• הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ, יסגירך ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי את פֶּגֶר, פגרי מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ. וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.

• וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ, יושיע ה', כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְהוא נָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

• וְהָיָה כִּי, כאשר קָם הַפְּלִשְׁתִּי הכבד וַיֵּלֶךְ לאטו וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד בשטח הפתוח, אולי בגיא שבין המחנות, וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ אל הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.

• וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי, כלי הרועים שבו נמצאות האבנים, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, ירה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל, על מִצְחוֹ, שם לא היה די מוגן, וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ. האבן העמיקה לחדור אל מצחו שכן נורתה בכוח רב. וַיִּפֹּל הפלשתי עַל פָּנָיו אָרְצָה, מפני שאיבד את שיווי משקלו.

• וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי, דוד גבר על הפלשתי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן בלבד. וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ, וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד.

• וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל, ליד הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ של גלית וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ. הוא דקר למוות את גלית בחרבו שלו, ולאחר מכן – וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ.וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם – וַיָּנֻסוּ, לאו דווקא בגלל התנאי שהתנה גלית מתחילה, אלא מתוך האימה שנפלה עליהם מפני מה שעלול לקרות לאחר שגיבורם הגדול נהרג.

• וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ תרועת מלחמה, וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים הנמלטים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן, שהייתה עיר מבצר. וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בכל הדרך הזו, בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן.

• וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק, מלרדוף אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים שנסו לבתיהם, וַיָּשֹׁסּוּ, בזזו אֶת מַחֲנֵיהֶם הריק של הפלשתים, שבו שהו לפחות ארבעים יום, ובוודאי היה מצויד היטב.

• וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, וַיְבִאֵהוּ, כנראה זמן רב מאוחר יותר אל יְרוּשָׁלִָם. וְאֶת כֵּלָיו של גלית, שהיו תחילה במחנה שאול, ואחר כך במקומות עראי שונים, שָׂם דוד בְּאָהֳלוֹ. לבסוף דוד הניח כלים מכליו של גלית במקדש.

• וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר הנחרץ והאמיץ, אַבְנֵר? וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: חֵי נַפְשְׁךָ, הַמֶּלֶךְ, אִם יָדָעְתִּי. אני נשבע לך שאינני יודע.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל, ברר אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם.

• וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל, וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, שהיה כנראה גדול ומרשים מאוד, בְּיָדוֹ.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: בֶּן מִי אַתָּה, הַנָּעַר? מה ייחוסך? וַיֹּאמֶר דָּוִד: בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, מבית – לחם. תוכל לבדוק את ייחוסי. מן הסתם דוד אמר דברים נוספים מלבד שם אביו.