שמואל א-פרק-20

ביאורים

• וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה. וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: מֶה עָשִׂיתִי, מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי הוא מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי?

• וַיֹּאמֶר לוֹ: חָלִילָה, לֹא תָמוּת. הִנֵּה לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי, שהרי אני יורש העצר האהוב עליו והמכובד בעיניו, וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? אֵין זֹאת. הדבר איננו נכון.

• וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר: גם אם המלך סומך עליך בכול, במקרה זה יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר: אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן, כי הדבר מאוד נוגע לו, פֶּן יֵעָצֵב. וְאוּלָם, חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע, כפסיעה בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת. פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי על סף מותי.

• וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ, מה שתרצה – וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן: הִנֵּה ראש חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב, רגיל לשבת עִם הַמֶּלֶךְ ועם שאר בני המשפחה לֶאֱכוֹל, אך הפעם – וְשִׁלַּחְתַּנִי, תן לי רשות ללכת, וְנִסְתַּרְתִּי, אסתתר בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית, השלישי.

• אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי, יזכיר אָבִיךָ וישאל על היעדרותי – וְאָמַרְתָּ: נִשְׁאֹל נִשְׁאַל, ביקש רשות מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ אל בֵּית לֶחֶם עִירוֹ, כִּי זֶבַח הַיָּמִים, סעודה שנתית או תקופתית שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה.

• אִם כֹּה יֹאמַר שאול: טוֹב, נסיעתו מקובלת בעיני – סימן ש שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ. זוהי התגובה הסבירה, שהרי גם אם לא פניתי אליו ישירות, הרי זה משום ידידותי אתך ובהנחה שתמסור את דברי מיד למלך. וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה, יכעס לוֹ – דַּע כִּי כָלְתָה, הוחלטה הָרָעָה מֵעִמּוֹ. אם גם בזמן סעודה חגיגית נינוחה אִזכור שמי גורם להתלקחות רגשותיו העכורים, פירוש הדבר שאין לי תקנה בעיניו, וכל עוד הוא חי לא אמצא מרגוע.

• וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל, עם עַבְדֶּךָ, אתי, כִּי בִּבְרִית ה' של אהבה ותמיכה עד עולם הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ. וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן, אם אתה סבור שמגיע לי עונש מוות – הֲמִיתֵנִי אַתָּה, אוהבי, וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי כדי שהוא יעשה זאת?!

• וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: חָלִילָה לָּךְ לחשוד בי כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא, להביא עָלֶיךָ, וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ. בוודאי אספר לך.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן: מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה, אם הדבר ש יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה? עלינו למצוא דרך לתקשר.

• וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: לְכָה, הבה נלך וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה, כדי שנוכל לשוחח במנוחה מבלי לחשוש שמישהו שומע אותנו או צופה בנו. וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה.

• וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: אני נשבע ב ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית, עד היום השלישי, וְהִנֵּה אם יהיה טוֹב אֶל דָּוִד, לגביך – וְכי לֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ מיד וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ? – בוודאי שאשלח.

• כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף, כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי, אם ייטב בעיני אבי להביא אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ – וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ, אספר לך וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם, וִיהִי ה' עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי.

• וְלֹא אצטרך לבוא אתך בברית, בשבועה ובבקשה אִם תמלוך ב עוֹדֶנִּי חָי, וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה' וְלֹא אָמוּת, שאין לי ספק שכך תעשה,

• וְלֹא תַכְרִית, תפסיק אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי, עם משפחתי עַד עוֹלָם, וְלֹא תכרית את חסדך גם בְּהַכְרִת ה' אֶת אֹיְבֵי דָוִד לבסוף, כל אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

• וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן ברית עִם בֵּית דָּוִד, והוסיף : וּבִקֵּשׁ, יבקש ה' מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד. ה' ישלם להם את גמולם.

• וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ, מרוב אהבתו כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ. ויהונתן הגה תכנית:

• וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן: מָחָר חֹדֶשׁ, וְנִפְקַדְתָּ, אתה תיזכר כִּי יִפָּקֵד, תיעדר מ מוֹשָׁבֶךָ. כיסאך יהיה ריק, וכך יבחינו בהיעדרך.

• וְשִׁלַּשְׁתָּ, המתן עד היום השלישי, ו תֵּרֵד מְאֹד, העמק להתחבא היטב, וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה, כשנסתרת בפעם הקודמת. אולי היה זה יום הניצחון על הפלשתים, וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל – שמה של אבן מסוימת.

• וַאֲנִי אצא לשדה עם שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים שב צִדָּה של האבן, אוֹרֶה, אירה אותם לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה. אעמיד פנים שאני מתאמן בירייה בקשת.

• וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר שאקח אתי ואומַר לו: לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים. אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר: הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, הם קרובים ואינך צריך להתרחק – קָחֶנּוּ וָבֹאָה, תוכל אתה לצאת ממחבואך ולהביא אלי בעצמך את החץ, כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר, אין כל חשש, חַי ה'.

• וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם: הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה – לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'. כך תקבל את המסר ותוכל להמשיך להיסתר בלי שאדם כלשהו – אם יהיה במקום – יבין. מכיוון שייתכן שהם לא יתראו יותר, מוסיף יהונתן:

• וְהַדָּבָר, הברית אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה – הִנֵּה ה' מעיד עליה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם.

• וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה. וַיְהִי הַחֹדֶשׁ, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ אֶל הַלֶּחֶם, הסעודה הגדולה לֶאֱכוֹל.

• וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ הרגיל כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל ה מוֹשַׁב שגבו צמוד אל הַקִּיר מטעמי נוחות או משום שחשש לביטחונו. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מצד אביו וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר שר הצבא מִצַּד שָׁאוּל. וַיִּפָּקֵד, חסר מְקוֹם דָּוִד.

• וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה על כך בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אָמַר בלבו : מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא. דוד טמא מחמת קרי לילה וכדומה, ולא בא אל סעודת הזבח המקודשת כִּי לֹא טָהוֹר, נטהר עדיין. טומאה קלה ושכיחה מעין זו, שיכולה לקרות לאדם בעצמו או מתוך יחסיו עם אשתו, היא ההסבר הפשוט ביותר להיעדרות שאינה צפויה. מן הסתם יבוא למחרת, לאחר שיטבול בלילה ויטהר.

• וַיְהִי מִמָּחֳרַת, שהוא יום הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּפָּקֵד שוב מְקוֹם דָּוִד.וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, חברו של דוד : מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל, אתמול גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם?

• וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל: נִשְׁאֹל נִשְׁאַל, ביקש דָּוִד מֵעִמָּדִי רשות ללכת עַד בֵּית לָחֶם.

• וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי נָא, כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר, וְהוּא צִוָּה לִי לבוא, אָחִי הגדול. וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ – אִמָּלְטָה, אשתחרר וארוץ נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי, עַל כֵּן לֹא בָא דוד אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ. אין בהיעלמותו פגיעה בכבודך, שהרי ביקש את רשותי.

• וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! אשה מעוותת ומרדנית! שאול מקלל את אם יהונתן ומבזה אותה. והוא מחריף את התבטאותו ועובר ללשון גסה ובלתי מכובדת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן, בבן יִשַׁי, אתה מעדיף שדוד ימלוך, לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ.

• כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן, תתקיים אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ, וְעַתָּה שְׁלַח אנשים וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא. הוא חייב מיתה.

• וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לָמָּה יוּמַת? מֶה עָשָׂה?

• וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ, לא כדי להרוג את בנו, אלא לבטא את זעמו. וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא, מנוי וגמור מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד. שאול לא הצניע את הדבר אלא גילה את רצונו ברבים פעם אחר פעם, שהרי שריו ומקורביו של שאול בוודאי נכחו בסעודה החגיגית. יתרה מזו, לראשונה הוא גם מעליב את יהונתן וגם מנסה לפגוע בו. ליהונתן לא נותר כל ספק באשר לכוונותיו.

• וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף, בכעס וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם, כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד ו כִי הִכְלִמוֹ, ביישו אָבִיו. יהונתן חש זעם, עצב ובושה גם יחד.

• וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד, לזמן שקבע עם דָּוִד, וְנַעַר קָטֹן, שלא יבין ויחשוד בדבר עִמּוֹ.

• וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה, יורה. הַנַּעַר רָץ, וְהוּא יָרָה את הַחֵצִי, החץ לְהַעֲבִרוֹ, כדי שהחץ יעבור את הנער.

• וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן. התברר שיהונתן ירה מעבר למטרה היעודה, וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה.

• וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר: מְהֵרָה חוּשָׁה, הזדרז, אַל תַּעֲמֹד. וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת הַחִצִּים, וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו, כדי שיהונתן יניח אותם באשפת החצים.

• וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה, אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר.

• וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו, הקשת ואשפת החצים, אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ הָבֵיא אותם אל הָעִיר.

• הַנַּעַר בָּא, פנה לדרכו, וְכאשר לא היה איש בשדה, דָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב, מן הצד הדרומי של השדה או של האבן האזל, וַיִּפֹּל לְאַפָּיו, לפני יהונתן אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, השתחווה לו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לאות תודה. וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כי ידעו שמן הסתם לא ייפגשו עוד, עַד ש דָּוִד הִגְדִּיל, הִרבה לבכות מיהונתן. אף על פי שיונתן אהב אותו לא פחות. דוד ידע שמעתה הוא נידון לחיי קושי, רדיפות וסבל.

• וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד: לֵךְ לְשָׁלוֹם, והוא שב ומזכיר לו: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר: ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.