שמואל א-פרק-21

ביאורים

  • וַיָּקָם דוד וַיֵּלַךְ מאותו מקום, וִיהוֹנָתָן בָּא אל הָעִיר.

  • וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה, אל נֹב, המרכז הדתי באותו זמן, שבו עמד מה שנשאר מקודשי משכן שִׁלֹה, ובו התגוררו הכהנים, אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן. וַיֶּחֱרַד, התרגש אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, שכן למקום זה לא היו רגילות להגיע דמויות חשובות. וַיֹּאמֶר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ? דוד היה מלווה בדרך כלל בפמליה, והנה הגיע לבדו.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי, הפקיד אותי על דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי: אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. אני הולך בשליחות סודית, וְאֶת, ועם הַנְּעָרִים המלווים אותי יוֹדַעְתִּי, קבעתי להיפגש אתם אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי, סודי.

  • וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? אם יש חֲמִשָּׁה כיכרות לֶחֶםתְּנָה בְיָדִי, אוֹ אם אין, תן לי את הַנִּמְצָא. נראה שדוד לא אכל הרבה בשלושת הימים שבהם התחבא בשדה, והוא רעב מאוד.

  • וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר: אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ, 'לחם הפנים', המיועד למאכל הכהנים בלבד יֵשׁ, אבל כיוון שהדבר נחוץ מאוד – כי לדברי דוד היה מדובר במצב הגובל בפיקוח נפש – הכהן הסכים לתת, אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ ממשכב אִשָּׁה, אם אתה ונעריך טהורים, כדי שלחם הקודש לא ייאכל בטומאה.

  • וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ: כִּי אִם, אמנם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ, מנועה מאתנו כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי. לא היה לנו מגע עם אשה כבר כמה ימים. וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ, וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל. אף על פי שדרכנו דרך חול, הכלים נשמרו על טהרת הקודש. אמנם זו אינה קדושת מקדש, אבל זו טהרה. וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ הלחם בַּכֶּלִי, בכלי הקודש, בכל זאת אני זקוק לו מאוד.

  • וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'. נראה שהדבר אירע בשבת או במוצאי שבת, שבאותו יום מחליפים את לחם הפנים הערוך על השולחן במשכן במשך השבוע, כדי לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, טרי בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ של הלחם הקודם.

  • וְשָׁם במקרה אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר, נשתהה להתבודדות ולהתקדשות לִפְנֵי ה', וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, שהיה אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. הממונה על רועי המלך, ובאותם זמנים היה זה תפקיד מכובד, אחד משרי המדינה. דוד כמובן לא שמח בנוכחותו; מכל מקום דואג ראה את המתרחש.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ: וְאִין, האם יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב? כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. הדבר היה כה דחוף שלא לקחתי אפילו כלי נשק, ואינני רוצה להסתובב כך ללא הגנה.

  • וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: יש כאן רק חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, ו הִנֵּה הִיא לוּטָה, מכוסה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח, תרצה לקחת לְךָקָח, כִּי אֵין חרב אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה, כאן. במקדש לא מצויות חרבות, וחרב זו נשמרה בין כלי הקודש כזיכרון למאורע גדול של ניצחון ישראל. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי. למרות שחרב גלית הייתה גדולה מאוד ולא נוחה במיוחד לדוד, היא הייתה משמעותית בעבור דוד, שכן ראה בלקיחתה מעשה סמלי.

  • וַיָּקָם דָּוִד המצויד בחרב הענק מגת וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת, אחת מערי הפלשתים. דוד ניסה לברוח אל המקום הבטוח ביותר מפני שאול, ועם זאת לא ידע כיצד יתקבל על ידי הפלשתים.

  • וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו: הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, האיש הגדול והמופלא בישראל , הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ, ישירו בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִדבְּרִבְבֹתָיו.

  • וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת, שהרי אנשים זיהו אותו כמי שהכה בפלשתים במשך שנים בפומבי, ועתה נפל ביד מלכם. דוד לא יכול היה להסביר להם את נסיבות הופעתו שם, והפלשתים חשדו בו, ואף ימשיכו לחשוד בו בכל זמן התקשרותו אתם.

  • וַיְשַׁנּוֹ, הוא שינה אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, התחזה לאדם שאיבד את דעתו, וַיִּתְהֹלֵל, השתגע בְּעודו מוחזק ב יָדָם. וַיְתָיו, הוא התווה סימנים עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ.

  • וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, אז לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?

  • חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי?! לשם מה אני זקוק למשוגע נוסף?! הֲאם אדם משוגע כ זֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי?! ואכן, הפלשתים לא עצרו את דוד, לא נגעו בו לרעה ואפשרו לו להימלט. .

פסוקים

  1. ויקם וילך ויהונתן בא העיר
  2. ויבא דוד נבה אל־אחימלך הכהן ויחרד אחימלך לקראת דוד ויאמר לו מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך
  3. ויאמר דוד לאחימלך הכהן המלך צוני דבר ויאמר אלי איש אל־ידע מאומה את־הדבר אשר־אנכי שלחך ואשר צויתך ואת־הנערים יודעתי אל־מקום פלני אלמוני
  4. ועתה מה־יש תחת־ידך חמשה־לחם תנה בידי או הנמצא
  5. ויען הכהן את־דוד ויאמר אין־לחם חל אל־תחת ידי כי־אם־לחם קדש יש אם־נשמרו הנערים אך מאשה
  6. ויען דוד את־הכהן ויאמר לו כי אם־אשה עצרה־לנו כתמול שלשם בצאתי ויהיו כלי־הנערים קדש והוא דרך חל ואף כי היום יקדש בכלי
  7. ויתן־לו הכהן קדש כי לא־היה שם לחם כי־אם־לחם הפנים המוסרים מלפני יהוה לשום לחם חם ביום הלקחו
  8. ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני יהוה ושמו דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול
  9. ויאמר דוד לאחימלך ואין יש־פה תחת־ידך חנית או־חרב כי גם־חרבי וגם־כלי לא־לקחתי בידי כי־היה דבר־המלך נחוץ
  10. ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי אשר־הכית בעמק האלה הנה־היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם־אתה תקח־לך קח כי אין אחרת זולתה בזה ויאמר דוד אין כמוה תננה לי
  11. ויקם דוד ויברח ביום־ההוא מפני שאול ויבא אל־אכיש מלך גת
  12. ויאמרו עבדי אכיש אליו הלוא־זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחלות לאמר הכה שאול באלפו [באלפיו] ודוד ברבבתו [ברבבתיו]
  13. וישם דוד את־הדברים האלה בלבבו וירא מאד מפני אכיש מלך־גת
  14. וישנו את־טעמו בעיניהם ויתהלל בידם ויתו [ויתיו] על־דלתות השער ויורד רירו אל־זקנו
  15. ויאמר אכיש אל־עבדיו הנה תראו איש משתגע למה תביאו אתו אלי
  16. חסר משגעים אני כי־הבאתם את־זה להשתגע עלי הזה יבוא אל־ביתי

פסוקים מנוקד

  1. וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר׃
  2. וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל־אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ׃
  3. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל־יֵדַע מְאוּמָה אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת־הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל־מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי׃
  4. וְעַתָּה מַה־יֵּשׁ תַּחַת־יָדְךָ חֲמִשָּׁה־לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא׃
  5. וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת־דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין־לֶחֶם חֹל אֶל־תַּחַת יָדִי כִּי־אִם־לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם־נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה׃
  6. וַיַּעַן דָּוִד אֶת־הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם־אִשָּׁה עֲצֻרָה־לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי־הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי׃
  7. וַיִּתֶּן־לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא־הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי־אִם־לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ׃
  8. וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל׃
  9. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ־פֹּה תַחַת־יָדְךָ חֲנִית אוֹ־חָרֶב כִּי גַם־חַרְבִּי וְגַם־כֵּלַי לֹא־לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי־הָיָה דְבַר־הַמֶּלֶךְ נָחוּץ׃
  10. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר־הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה־הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם־אֹתָהּ תִּקַּח־לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי׃
  11. וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם־הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל־אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת׃
  12. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא־זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל באלפו [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד ברבבתו [בְּרִבְבֹתָיו׃]
  13. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ־גַּת׃
  14. וַיְשַׁנּוֹ אֶת־טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם ויתו [וַיְתָיו] עַל־דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל־זְקָנוֹ׃
  15. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי׃
  16. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי־הֲבֵאתֶם אֶת־זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל־בֵּיתִי׃

מקומות

  • נב
  • נב (?)