שמואל א-פרק-26

ביאורים

• וַיָּבֹאוּ שוב הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה, לגבעת שאול, לֵאמֹר: הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. שם הסתתר דוד בעבר, והזיפים כבר הלשינו על כך לפני שאול. אולי כל האזור היה כלִבי, ולא הייתה לתושביו כל אהדה לדוד, או שרצו לסלק את דוד, אורחם הלא – קרוא, שהיה לנטל עליהם.

• וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף, וְאִתּוֹ שוב שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף.

• וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל הַדָּרֶךְ המוליכה לגבעת החכילה, וְדָוִד יֹשֵׁב, מסתתר בַּמִּדְבָּר בסביבות הגבעה. וַיַּרְא דוד כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה, אל המדבר, שהרי הבחין בגדוד ששלח, אך עדיין לא היה בטוח למי שייך צבא זה.

• וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים וַיֵּדַע כִּי בָא שָׁאוּל אֶל נָכוֹן, בוודאות.

• וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל. וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל וְלא רחוק ממנו אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָאוֹ, וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל, במרכז המחנה, וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָיו.

• וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי. בצבאו של דוד היו גם גרים שנספחו אליו כי לא הייתה להם נחלה בתוך ישראל. וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב, שהיה מראשי מחנה דוד, לֵאמֹר: מִי משניכם יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה שלו? וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי: אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ.השמירה על מחנה שאול לא הייתה מלאה משום ששאול ואנשי הצבא שלו ידעו שמספרם של אנשי דוד קטן משלהם בהרבה, ולא שיערו שדוד יעז ליזום דבר.

• וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה בהתגנבות, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה, תקועה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָיו, וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים, ישנים סְבִיבֹתָיו.

• וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד: סִגַּר, מסר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ, אהרוג אותו בחנית עד שתינעץ בארץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ, ולא אצטרך לעשות זאת שנית. כך גם לא תישמע הריגתו.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי: אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ, כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה?! אסור לעשות דבר כזה למשיח ה'.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד בלשון שבועה : חַי ה'! כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ, יכנו במחלה וכדומה קודם זמנו, אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת ללא מגפה, אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה,

• חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'. וְעַתָּה, קַח נָא רק אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר תקועה בארץ מְרַאֲשֹׁתָיו וְאֶת צַפַּחַת, כד הַמַּיִם, וְנֵלֲכָה לָּנוּ.

• וַיִּקַּח דָּוִד, אולי התחרט ולא סמך על אבישי שלא יהרגנו, אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל, וַיֵּלְכוּ לָהֶם, וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים, כִּי תַּרְדֵּמַת ה', תרדמה עמוקה נָפְלָה עֲלֵיהֶם.

• וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר, אל צדה האחר של הבקעה, וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק, רַב הַמָּקוֹם בֵּינֵיהֶם.

• וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר: הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר! וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר: מִי אַתָּה ש קָרָאתָ אֶל, אצל הַמֶּלֶךְ?

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר: הֲלוֹא אִישׁ גיבור וחשוב אַתָּה, וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אבנר לא היה רק שר צבא שאול, אלא אף איש גדול בממלכה. וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל, על אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ, כִּי מה היה קורה אילו בָא אַחַד מ הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ?! הלוא אתה הממונה על הצבא, ועליך האחריות.

• לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ. חַי ה'! כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם, על אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם, עַל מְשִׁיחַ ה'. וְעַתָּה רְאֵה אֵי, איפה חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת, ואף צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו? בינתיים התעוררו אחרים במחנה שאול.

• וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד, וַיֹּאמֶר: הֲקוֹלְךָ זֶה, בְּנִי דָוִד? וַיֹּאמֶר דָּוִד: קוֹלִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

• וַיֹּאמֶר דוד : לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ?! כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה?!

• וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ: אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי – יָרַח מִנְחָה, נקריב לו מנחה לכפרה. וְאִם בְּנֵי הָאָדָם גורמים לך לרדוף אחרי – אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה', כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ, מלדבוק בְּנַחֲלַת ה'. הם גורמים לי לברוח מן הארץ או מסביבת עם ישראל, לֵאמֹר: לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הגירוש לארץ אחרת ולאדמה טמאה נחשב כעין עבודה זרה, גם אם דוד לא יעבוד אותה בפועל.

• וְעַתָּה אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי ה', חיי לא ייסתרו מלפני ה'. או: ה' יראה ויִקום את דמי הנשפך כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא, עוף מדברי המחפש חרקים למזונו ורודף א חריהם, כך אתה רודף אחרי פרעוש בֶּהָרִים.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: חָטָאתִי. שׁוּב אלי, בְּנִי דָוִד, כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד, תַּחַת, מפני אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, שהרי עמדת כה קרוב אלי ולא נגעת בי לרעה. הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי, נהגתי בסכלות וָאֶשְׁגֶּה, טעיתי הַרְבֵּה מְאֹד בכך שחשדתי בך ורדפתי אחריך שוב ושוב.

• וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ. אני מחזיר אותה – וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לעברי וְיִקָּחֶהָ.

• וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ – לי אֶת הגמול על צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ, נאמנותי, אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָד. הוא מתבטא בקיצור משום שהוא רוצה להימנע מלומר 'בידי', וְלֹא אָבִיתִי, רציתי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'.

• וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה, יקרה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי, ולא פגעתי בך, כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי ה', וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: בָּרוּךְ אַתָּה, בְּנִי דָוִד, גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל. יודע אני שתעשה גדולות ותצליח. וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ, וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ. גם הפעם נגמר המפגש בשקט ובלי התנגשות, אבל המצב לא נפתר. אף על פי ששאול התחרט שוב והודה על טעותו החמורה, דוד ידע שלא יוכל לסמוך על כך; מכל מקום, לפי שעה שאול חדל לרדוף אחריו וחזר עם אנשיו למקומו.