בראשית-פרק-1

ביאורים

• כך יש לבאר את המלה בְּרֵאשִׁית, הפותחת את הספר, ואשר גרמה כמעט לכל המפרשים חיבוטי נפש או חיבוטי לשון. אילו היה כתוב 'בָּראשית' או 'בָּראשונה', היה הדבר פשוט הרבה יותר. בְּרֵאשִׁית היא צורת נסמך שאין אחריה סומך, כלומר בתחילתו של דבר שמהותו אינה ברורה, ושאין הוא נזכר בספר. נראה כי חבוי כאן מסר יסודי: מעשי ספר בראשית נפתחים בכך שבְּרֵאשִׁית — בשלב ראשוני כלשהו של התחוללותה העלומה של ההוויה — בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים קיומו של אלוקים מונח כבר בפסוק הפותח כנתון. אין הפסוק דן בשאלות מהיכן הוא ומה הוא. אלוקים הוא ההוויה המוחלטת שממנה מתחיל הכול. אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. השמים והארץ מופיעים בתחילת הסיפור כהוויות מוגדרות וכמסגרת לכל מה שיסופר בפירוט בהמשך.

• וְהָאָרֶץ, ובהמשך יתברר שגם השמים, אך הכתוב מתמקד בארץ המיושבת שלפנינו, על כל יצוריה וסדריה, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, תהייה וריקנות, מציאות מטושטשת, בלתי מוגדרת ובלתי מאורגנת בשום מבנה או סדר. וְחֹשֶׁךְ. בשלב כה ראשוני בהתהוות העולם שום ישות עדיין לא הוגדרה ולא נראתה. החושך אינו אלא היעדרו של האור שעתיד להתגלות. עַל פְּנֵי תְהוֹם, המים, או: הרִיק, המציאות הבלתי מוגדרת, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. הם החומר המסוים הראשון שמוזכר בתורה, שהרי השמים והארץ הם הוויות כלליות בלבד. אין מסופר על בריאת החומר הבסיסי הזה של המציאות. כוחו או רצונו של אלוקים מצוי באופן כלשהו במציאות זו. אין הוא רק שרוי בתוך הדברים ובוודאי אינו זהה להם, אלא הוא סמוך להם ונבדל מהם. כאן מגיעה נקודת ההתחלה:

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, קשה לדעת מה מובנה של האמירה האלוקית במלים הללו, ומה משמעותן. אין להבין מתיאור ראשוני וסתום זה אלא שאלוקים שידר 'מסר תקשורתי' שיהיה אור, וַיְהִי אוֹר. האור הוא הבריאה הראשונה היוצאת מגדר תוהו ובוהו. שלא כאור המוכר לנו, אין האור הזה נובע ממקור מסוים ואין הוא תלוי בדבר, ואולי אינו פיסי, אלא הוא הוויה לעצמה.

• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. מיד לאחר שיצא האור מן הסתמיות, הופיע כלפיו שיפוט, הבחנה בין טוב לרע. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. לאחר שנוצר האור והובחן כטוב, התחולל השלב הבא ביצירתו — שלב ההבדלה, המבליט את האור, והקובע אותו כישות מוגדרת ומתוחמת. פעולת ההבדלה וההבחנה תימשך בכל ימי עולם, והיא תשוב ותופיע גם בצורותיה האנושיות והחברתיות.

• וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. מראשיתם של המושגים אוֹר ויוֹם מתקיימת ביניהם זהות כלשהי, ואף על פי כן הם חלוקים בשמותיהם. המושג 'יום', מלבד משמעותו האחת החופפת לאור, מציין יחידת זמן. בשלב הראשוני, עם היווצרות האור נוצר גם הזמן. במציאות גולמית זו דבר עדיין לא הוגדר עד תום — אף לא המקום והזמן. מושגים אלו נולדים עם יציאתה של הרצייה האלוקית אל הפועל. וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. גם החושך יוצא מהגדרתו הכללית, המתייחסת לחלל בלבד, ומקבל תבנית של זמן. מושגי היום והלילה שהופיעו עד עתה, מבטאים את מה שקרוי בלשון חכמים 'סדר זמנים', מושגי קְדימה ואיחור, שטרם חלו כאשר הארץ היתה עדיין תוהו ובוהו. עתה נוספים מושגים חדשים: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, המהות היסודית של הזמן מכילה את הערב, הקשור באופן כלשהו לחושך וללילה, ואת הבוקר, הקשור לאור וליום. לאחר הערב והבוקר בא לסיומו יוֹם. מלה זו, שביטאה קודם לכן את שעות האור לבדן, ואף זוהתה עם האור, מקבלת כאן משמעות נוספת, יממה, כלומר יחידת זמן הכוללת הן את האור הן את החושך. אֶחָד, ולא 'יום ראשון', מפני שיום זה הוא מהות לעצמה. מקיומו לא נגזר ההכרח שיבוא אחריו יום שני. מה שיגיע אחריו ייברא אף הוא באופן ספונטני ובלתי צפוי. הוא איננו 'שני' במשמע של מה שנובע מן הראשון, אלא רק בכך שהוא מופיע אחרי שכבר היה אֶחָד. הבריאה הראשונית יחידאית ונבדלת, משום שהתגלות האור יוצרת ומגלה את המערך הבסיסי של החלל והזמן מעיקרו.

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם. אין זו חלוקה מקומית, גיאוגרפית, אלא הבדלה בין מהויות. וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. שבירת הוויית המים הקדמונים שאפפו הכול, הכרחית להמשך הבריאה. מֵי העולם הראשוניים שהקיפו הכול, מצטמצמים והופכים לשתי מהויות נפרדות, והרקיע הוא פס ההבדלה, הריקוע המפריד אותן זו מזו.

• וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן. הבדלה זו מתחוללת בין המציאות החומרית לבין המציאות הרוחנית. מכאן ואילך יחדלו החומר והרוח להיות ישות אחת. הם יתקיימו זה בצד זה, או ישקיפו מרחוק, כביכול, זה על זה כשתי הוויות עצמאיות.

• וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם. היו שדרשו את המלה שָׁמָיִם 'שם מים', אך מסתבר יותר ששמים היא צורת הכפילות של המלה שָׁם — שם שם , כלומר מה שנמצא מֵעבר. גם בריאת היום השני נכנסת לקטגוריות מדידות, אולי לא בגדרי החלל, כמו ביום הראשון, אלא במימד הזמן. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. ביום זה הגיעה הבריאה לסדר אחר, שאמנם אינו דומה עדיין לעולם המוכר לנו, אך הוא מכיל בנוסף לאור, גם הפרדה היררכית.

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם. כאן כבר מדובר במים החומריים שמתחת לרקיע, הדומים למים שלנו. המים נקראים להתארגן ולהתנקז אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, כאשר המים יתרכזו במקום אחד, ייחשף המקום היבש. וַיְהִי כֵן.

• וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, מלשון הכתובים אין להוכיח שהיבשה היתה קיימת כיחידה לעצמה, צבורה בתוך המים. נראה יותר כי כשם שהאור הגיח מתוך החושך, כך היבשה היתה בלועה תחילה, כביכול, בתוך המים. רק ביום השלישי היא התייבשה, התגבשה והפכה לישות עצמאית שתכונֶּה מכאן ואילך אֶרֶץ. וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. גם המקום שבו נקוו המים — ולא רק הימים אלא גם מקווי המים הנפרדים, כאגמים הגדולים והקטנים — הפך לישות עצמאית, שתכונֶּה מעתה יָם. מכאן ולהבא הארץ והים יהיו שתי ההוויות הגדולות ביותר במציאות. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. לעומת הבריאה החידתית של היום הראשון, ולעומת ההפרדה הבעייתית שהתחוללה ביום השני, יצירת היום השלישי היא כבר ראשית תבנית העולם. הן ליבשה הן למים מקום לעצמם, תכונות משל עצמם ותכונות שיאפשרו את גידול היצורים המיוחדים להם. קיומם העצמאי מתאפשר, דווקא משום שהם נבדלים זה מזה. את הצירוף הזה וגם את ההבחנה הזאת רואה אלוקים כיצירה טובה וראויה. במבט חיצוני חשיפת היבשה על הריה הגבוהים, מישוריה וגאיותיה , נראית כאירוע דרמטי ביותר. ואולם באותו יום מתרחשת בריאה נוספת, שהיא משמעותית לנו יותר —

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, הארץ מצטווה להוציא סוגים שונים של צמחים. אם עד עכשיו עסקה התורה במטפיסיקה ובפיסיקה, הרי שבמאמר הבריאה השני של היום השלישי נבראת הביולוגיה. לא עצם עובדת הגדילה וההתפשטות היא המתחדשת כאן, שהרי תהליכים כאלה מתקיימים גם בשלולית מים או בתלולית עפר. ייחודה של צמיחת הדשא נעוץ בכך שבדשא אצורה מהות חדשה, אשר נקראה בעבר 'הנפש הצומחת'. הדשא הוא הבסיס לכל צורות החיים הגבוהות יותר שייבראו בהמשך, לא רק משום שצורות אלה תלויות בצומח, אלא משום שהן וריאנטים מפותחים של הצומח, שהרי כל דבר חי מוכרח להיות גם צומח. תיאור בריאת הביולוגיה אינו כולל רק את הצמיחה, אלא גם את ההתרבות: עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ, הגדרת המערכת הביולוגית באמצעות התהליך הגורם לתא או לקבוצת תאים להתחיל לגדול, ויותר מזה — להתרבות, איננה רעיון חדש. אמנם תופעה זו נוגדת את כל השיקולים הפיסיקליים של העולם, משום שהיא פועלת נגד האנטרופיה, אך זוהי הגדרת החיים: צמיחה, גידול ופריון. וַיְהִי כֵן.

• וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ. לא מוצגת כאן קלסיפיקציה של המינים השונים, ואף קביעת אמות המידה למיון אינה מעניינו של הכתוב. הפסוק מציין כי כל אחד מהברואים הללו מוגדר כמין לעצמו; אין מדובר בשריצה בלתי מוגדרת של הוויות צומחות. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. היום השלישי אינו רק יום היחשפות היבשה; הוא יומם של החיים. סימן לחשיבותו של יום ראשית החיים ניתן לראות באזכור הכפול של הביטוי כִּי טוֹב. לפני היום השלישי היו עצמים בלבד; מכאן מתחילים חיים, גם אם מדובר עדיין בחיים שאינם תבוניים. הצמחים אינם מכילים את כל תכונות החיים, אך טמונים בהם יסוד החיים ומקורם, בהיותם שומרים על קיומם, גדלים ומתרבים.

• וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. כאן מתגבשים עצמים והופכים למאורות, כלומר להוויות היוצרות אור ומפיצות אותו, שאינן זהות לאור עצמו. ביום הראשון נברא האור המופשט, ואילו ביום הרביעי נבראו המאורות, שהם חלק ממבנה היקום המסודר. לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה. חשיבות ההבדלה בין שני חלקי היממה אינה נעוצה רק בכך שביום השמש מאירה, ובלילה היא נעלמת, אלא גם בעצם בניית קצב הזמן. תפקיד המאורות הוא בראש ובראשונה לקצוב את הזמן ולחלקו לפרקים. וביתר פירוט — וְהָיוּ לְאֹתֹת, תופעות המתרחשות בשמים ובארץ וּלְמוֹעֲדִים, המאורות משמשים לקביעת התאריכים, או: לקביעת תקופות השנה ועונותיה וּלְיָמִים, יחידות הזמן הקטנות וְשָׁנִים, יחידות הזמן הגדולות.

• וְהָיוּ כל אלה לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וַיְהִי כֵן.

• וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, כפי שהם ניכרים לעינינו, אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, השמש, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, הירח, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

• וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ,

• וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, השמש והירח נראים לעין כשליטי היום והלילה, שהרי אי אפשר שלא להבחין בשמש, או לחלופין — בהיעדרה, וכן בהופעתו ובהיעלמותו של הירח. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. גם קודם לכן סופר על קיומם של יום ולילה, ערב ובוקר, הקשורים לאור וחושך; אלא שעד כה טרם הוגדרו לחלוטין. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

• וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי. מן הצמחים וגרמי השמים עובר הכתוב אל בעלי החיים:

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, יצור שיש בו חיים, שאינו צומח וגדל באופן עיוור, כצומח, אלא יש בו גם רצון ותנועה. וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

• וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים. במקומות אחדים בתנך מזוהה התנין עם הלוויתן או קרוב אליו, אך בוודאי יצורים אלה אינם זהים לבעלי החיים המכונים בפינו 'תנין' או 'לוויתן'. אלו הם יצורי מסתורין ימיים, שנוצרו בתוך המים, וזיקתם לעולמנו אנו אינה ברורה. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת, היצורים הקטנים, אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם. מגוון היצורים הנחשבים כנֶפֶשׁ חַיָּה, משתרע מהדגיגים הקטנים הממלאים את הנהרות, האגמים והנחלים, ועד לכרישים העצומים, והוא כולל אף את היצורים המצויים על גבול המופשט, שייתכן שיש בהם אפילו דעה כלשהי — התנינים הגדולים. וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, על כל אלפי או עשרות אלפי המינים שבו, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

• וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר, כך : פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ. רבייתם של הצמחים אוטומטית, והם אינם צריכים לעשות מעשה כדי לפרות ולרבות. לעומת זאת, רבייתם של כל היצורים החיים — בין שהם דו-חיים ובין שהם דגים או עופות — כוללת גם תהליכי חיזור לשם מציאת בן הזוג. על כן הם זקוקים לברכה מיוחדת, שתיטע בהם את הדחף הפעיל לפרות ולרבות.

• וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי. עד כה נוצרו יצורי המים והעופות, שהם יצורי מים משוכללים או יצורי רקק. ביום השישי ייווצרו בריות הארץ:

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה, הכוללת סוגים רבים של בעלי חיים, ולא רק בהמות בית, וָרֶמֶשׂ, הכולל יצורים קטנים למיניהם. הגדרת הרמש אינה זואולוגית, אלא היא תלויה בהסתכלותנו: הרמשים הם היצורים הקטנים המתרוצצים ורוחשים על הארץ, כגון עכברים ונחשים. וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ, כל מיני החיות שאינן בכלל בהמות. ייתכן שחַיְתו ֹ אֶרֶץ היא החיה הטורפת, או זו הניזונה מן החי, ואילו הבהמה היא בעל חיים צמחוני. וַיְהִי כֵן.

• וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. עתה מגיע שיאו של פרק הבריאה כולו:

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. למרות שמבחינה פיסיולוגית האדם דומה למדי לבעלי חיים אחרים, הוא הוויה לעצמה. בשונה משאר הנבראים, האדם נעשה בדמותו של הקדוש ברוך הוא, לא מבחינת פרצופו, אלא מבחינת מהותו. דמיון זה איננו מתבטא רק ברמת האינטליגנציה הגבוהה שלו, אלא בעיקר בבחירה החופשית. תכונה זו ייחודית לאדם ולאלוקים. שאר יצורי העולם נעים במעגלותיהם , כפופים לרשת ארוכה של סיבה ומסובב, ואילו היצור האנושי משוחרר מכפיפות זו. וְיִרְדּוּ, ימשלו בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, במחצבים הדוממים וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

• וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, העניק לו את החופש ואת יכולת הפעולה הרחבה והשינוי, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ. וכאן הערה שתפורט בהמשך: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. לכאורה, יכול היה להיות בעולם אדם יחיד, כשם שהקדוש ברוך הוא יחיד. יש חידוש בכך שהאדם הוא חלק מהפאונה — ממערכת החי. ההדגשה שנבראו זכר ונקבה מעידה על כך שאין מדובר באדם כפרט, אלא במין כולו, שכאן ראשיתו. מצד שני, ראוי לשים לב שאף על פי שגם שאר בעלי החיים נבראו זכר ונקבה, רק בבריאת האדם מצוינת עובדה זו במפורש, כדי להדגיש כי אין מדובר ביצורים שההבדלים ביניהם ביולוגיים בלבד אלא בהוויות שונות.

• וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר גם לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ. כיוון שעבור האדם הרבייה איננה פעולה אוטומטית, כמו אצל הצמחים, זוהי ההוראה הראשונה, הפונה אל בחירתו החופשית. ההוראה השנייה היא: וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, אל לכם להסתפק בפרייה ורבייה בלבד. בניגוד לקרפדה, החיה במקומה, האדם מצֻווה ליישב את הארץ. וְכִבְשֻׁהָ. כמובן, אין הדבר שולל את ישיבתם של יצורים אחרים בארץ, אך על המין האנושי מוטלת חובה מיוחדת לאכלס את כל העולם ולכובשו מיד השממה או החיות. ולבסוף — וּרְדוּ, שלטו בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם, לפי שעה, לפחות, אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. מותר לכם להיזון מכל סוגי הצמחים — מן העשב, מן הירקות ומן הפֵּרות — ככל שיערב לכם.

• וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ ניתן הצומח לסוגיו השונים, וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה, וַיְהִי כֵן. ייתכן שבתחילת בריאתם היו כל יצורי העולם צמחונים. האדם ובעלי החיים רשאים להתפרנס מן העשב, מפני שהווייתם, הכוללת נפש, גבוהה מן הצומח.

• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, המכלול — מן האור ועד האדם — וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. חלוקת הפרקים המקובלת, הקובעת כאן את סופו של הפרק הראשון בתורה, אינה יהודית. הן מבחינת מבנה הטקסט ופרטיו והן מבחינת המסורת היהודית, הפרק צריך להסתיים לאחר שלושת פסוקיו הראשונים של הפרק הבא. פסוקים אלו, המתארים את בריאת השבת, הם ללא ספק סיכומו של הפרק הראשון. רק כשתגיע השבת, תושלם מלאכת הבריאה, ולעולם יהיה קיום.