מלכים ב-פרק-3

ביאורים

• וִיהוֹרָם בֶּן־אַחְְְאָב מָלַךְְְ עַל־יִשְְְׂרָאֵל בְְּשֹׁמְְרוֹן בִּשְְְׁנַת שְְׁמֹנֶה עֶשְְְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה, וַיִּמְְְלֹךְְְ שְְׁתֵּים־עֶשְְְׂרֵה שָׁנָה.

• וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְְּעֵינֵי ה', רַק לֹא עבד עבודה זרה כְְאָבִיו וּכְְְאִמּוֹ, וַיָּסַר אֶת־מַצְְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו.

• רַק בְְּחַטֹּאות יָָרָָבְְְעָם בֶּן־נְְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְְְׂרָאֵל דָּבֵק, לֹא־סָר מִמֶּנָּה, והמשיך לקיים את מרכזי הפולחן בדן ובבית – אל כשאר מלכי ישראל.

• וּמֵישַׁע מֶלֶךְְְ־מוֹאָב הָיָה נֹקֵד, בעל מקנה, כלומר ביסס את כלכלתו על הצאן שכן ארצו הייתה אזור מרעה. אף שמואב הייתה מדינה עצמאית שבראשה עמד מלך, מלכה היה משועבד לישראל – וְְהֵשִׁיב, העלה מס קבוע לְְמֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל מֵאָה־אֶלֶף כָּרִים, בני צאן שמנים שגודלו לשם השימוש בבשרם, וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים המיועדים לגזיזת צָמֶר.

• וַיְְְהִי כְְּמוֹת אַחְְְאָב, וַיִּפְְְשַׁע, מרד מֶלֶךְְְ־מוֹאָב בְְּמֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל, והכריז על עצמאות גמורה. פרט זה הובא כבר במקומו הכרונולוגי, ועתה יורחב בו.

• וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְְְ יְְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא, ביום מן הימים מִשֹּׁמְְרוֹן, וַיִּפְְְקֹד אֶת־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל. ערך מפקד צבאי כולל.

• וַיֵּלֶךְְְ וַיִּשְְְׁלַח אֶל־יְְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה לֵאמֹר: מֶלֶךְְְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי, הֲתֵלֵךְְְ אִתִּי אֶל־מוֹאָב לַמִּלְְְחָמָה? הממלכות השלימו זו עם זו, ומלכיהן גם יצרו קשרים משפחתיים זה עם זה. כאן היה להן אינטרס משותף מובהק. למרות פיצול הממלכה שתי הממלכות ידעו שהן עם אחד, ושתיהן היו מעוניינות שיישמר קיומן. וַיֹּאמֶר יהושפט : אֶעֱלֶה אתך למלחמה. כָּמֹנִי כָמוֹךָ, כְְּעַמִּי כְְעַמֶּךָ, כְְּסוּסַי כְְּסוּסֶיךָ. נצא למלחמה שווה בשווה. זוהי אותה תשובה שענה יהושפט לאחאב בזמנו.

• וַיֹּאמֶר מלך ישראל : אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְְְ נַעֲלֶה? וַיֹּאמֶר יהושפט : דֶּרֶךְְְ מִדְְְבַּר אֱדוֹם. אדום הייתה משועבדת ליהודה, ויהושפט חשב שיוכלו להישען על כוחותיה. ואולי העדיף להדרים למדבר אדום ואחר כך לעלות צפונה, ולא לחצות את הירדן, משום שדרך הירדן היא דרך קשה למדי.

• וַיֵּלֶךְְְ מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל וּמֶלֶךְְְ יְְהוּדָה וּמֶלֶךְְְ אֱדוֹם, שהסתפח אליהם. אפשר שהצטרף לא רק משום שהיה משועבד למלך יהודה, אלא גם בגלל האינטרס שלו, כשכנה של מואב. אולי קיווה שהחלשתה של מואב תגדיל את כוחו שלו. וַיָּסֹבּוּ, הסתובבו דֶּרֶךְְְ שִׁבְְְעַת יָמִים במדבר אדום, וְְלֹא־הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה הגדול וְְלַבְְּהֵמָה אֲשֶׁר בְְּרַגְְְלֵיהֶם, שהתלוותה להם.

• וַיֹּאמֶר מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל: אֲהָהּ! קריאת אבל, כִּי־קָרָא, ייעד ה' לִשְְְׁלֹשֶׁת הַמְְּלָכִים הָאֵלֶּה – לשלושתנו לָתֵת אוֹתָם בְְּיַד־מוֹאָב. היעדר המים יגרום לתבוסתנו בידי המואבים.

• וַיֹּאמֶר יְְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה', וְְנִדְְְרְְשָׁה אֶת־ה' מֵאוֹתוֹ? יהושפט, שהיה מלך צדיק באופן כללי, ידע שכשהוא ניצב מול החלטה או חיפוש אחר פתרון שלראשי הצבא אין מענה עליהם, ראוי לשאול בדבר ה' מפי נביא. וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְְְדֵי מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: פֹּה אתנו במחנה אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט. אלישע אינו איש צבא והוא לא גויס למלחמה, אך אולי צורף למחנה דווקא משום שהוא נביא, והיה האיש אֲשֶׁר־יָצַק מַיִם עַל־יְְדֵי, שירת את אֵלִיָּהוּ.

• וַיֹּאמֶר יְְהוֹשָׁפָט: אם כך, בוודאי יֵשׁ אוֹתוֹ, אצלו דְְּבַר־ה'. וַיֵּרְְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְְְ אֱדוֹם.

• וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל־מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל בלעג : מַה־לִּי וָלָךְְְ?! מה יש בינינו?! מדוע אתה בא אלי?! לֵךְְְ אֶל־נְְבִיאֵי הבעל והעשתורת של אָבִיךָ וְְאֶל־נְְבִיאֵי הבעל והעשתורת של אִמֶּךָ לשמוע מהם על העתיד. וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל: אַל תאמר כך, כִּי־קָרָא ה' לִשְְְׁלֹשֶׁת הַמְְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְְּיַד מוֹאָב. לא ראוי שבנסיבות כה חמורות תפטור אותי בלעג.

• וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע בשבועה : חַי־ה' צְְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְְְתִּי לְְפָנָיו, ששירַתִּי אותו, שהייתי כפוף ונאמן לו, כִּי לוּלֵי פְְּנֵי־יְְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אילו לא כיבדתי את יהושפט המלך – אִם־אַבִּיט אֵלֶיךָ וְְאִם־אֶרְְְאֶךָּ, לא הייתי מדבר אתך כלל.

• וְְעַתָּה קְְחוּ, הביאו לִי מְְנַגֵּן. לאחר שאלישע ביטא את כעסו הישן והמתמשך על בית אחאב, הוא נזקק לשמוע נגינה כדי להירגע, משום שהנבואה אינה שורה על אדם בעת שאין הוא נינוח ופתוח לקראתה. וְְהָיָה כְְּנַגֵּן הַמְְנַגֵּן – וַתְְּהִי עָלָיו – על אלישע יַד ה'.

• וַיֹּאמֶר אלישע : כֹּה אָמַר ה': עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. הנחל הזה יתמלא בורות מים.

• כִּי־כֹה אָמַר ה': לֹא־תִרְְְאוּ רוּחַ וְְלֹא־תִרְְְאוּ גֶשֶׁם, וְְלמרות זאת הַנַּחַל הַהוּא, הערוץ הזה יִמָּלֵא מָיִם, וּשְְְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְְְנֵיכֶם וּבְְְהֶמְְְתְְּכֶם.

• וְְנָקַל זֹאת בְְּעֵינֵי ה', יתרה מזו, וְְנָתַן אֶת־מוֹאָב בְְּיֶדְְְכֶם.

• וְְהִכִּיתֶם כָָּל־עִיר מִבְְְצָר וְְכָָל־עִיר מִבְְְחוֹר, נבחרת, וְְכָָל־עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְְכָָל־מַעְְְיְְנֵי־מַיִם תִּסְְְתֹּמוּ, וְְכֹל הַחֶלְְְקָה הַטּוֹבָה תַּכְְְאִבוּ, תקלקלו לאורך זמן בָּאֲבָנִים, כדי שאי – אפשר יהיה לעבדה.

• וַיְְְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְְְחָה, בעת הבאת מנחת הבוקר, וְְהִנֵּה־מַיִם בָּאִים בתוך הנחל מִדֶּרֶךְְְ אֱדוֹם, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת־הַמָּיִם. לכל הצבא היו מים לשתות, והמלכים היו מוכנים למלחמה.

• וְְכָָל־מוֹאָב שָׁמְְעוּ כִּי־עָלוּ הַמְְּלָכִים לְְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּצָּעֲקוּ, נאספו מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְְְלָה, כל המסוגלים לחגור חרב, וַיַּעַמְְְדוּ עַל־הַגְְּבוּל.

• וַיַּשְְְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְְחָה עַל־הַמָּיִם, וַיִּרְְְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת־הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם בגלל זריחת השמש על המים בשעות הבוקר, שבהן היא נראית אדומה יותר.

• וַיֹּאמְְרוּ: דָּם זֶה, ולא נחל מים. הָָחֳֳרֵב נֶחֶרְְְבוּ הַמְְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ. הנחל המלא דם מעיד על טבח הדדי גדול במחנה של אויבינו, וְְעַתָּה גשו לַשָּׁלָל, מוֹאָב.

• וַיָּבֹאוּ אֶל־מַחֲנֵה יִשְְְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְְְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת־מוֹאָב, בהיותם צבא גדול וחזק יותר, וַיָּנֻסוּ המואבים מִפְְּנֵיהֶם. וַיַּכּוּ־בָהּ – בארצם, וְְהוסיפו ל הַכּוֹת אֶת־מוֹאָב.

• וְְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ, וְְכָָל־חֶלְְְקָה טוֹבָה יַשְְְׁלִיכוּ אִישׁ־אַבְְְנוֹ וּמִלְְְאוּהָ – את החלקה באבנים, וְְכָָל־מַעְְְיַן־מַיִם יִסְְְתֹּמוּ, וְְכָָל־עֵץ־טוֹב יַפִּילוּ, עַד־הִשְְְׁאִיר, עד שנותרו רק אֲבָנֶיהָ, אבני החומה בַּקִּיר חֲרָשֶׂת, קיר מואב, הבירה המדינית של ארץ מואב. וַיָּסֹבּוּ, הסתובבו הַקַּלָּעִים, היורים באבני הקלע של המלכים וַיַּכּוּהָ, הכו את החומה.

• וַיַּרְְְא מֶלֶךְְְ מוֹאָב כִּי־חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְְְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ, אתו שְְׁבַע־מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְְהַבְְְקִיעַ בתוך מחנה האויבים ולהגיע אֶל־מֶלֶךְְְ אֱדוֹם, וְְלֹא יָכֹלוּ לעמוד במשימתם, כי אנשי אדום התגוננו.

• וַיִּקַּח מלך מואב אֶת־בְְּנוֹ הַבְְּכוֹר אֲשֶׁר־יִמְְְלֹךְְְ תַּחְְְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ קרבן עֹלָה עַל־הַחֹמָה. מלך מואב ביטא את מסירותו לאלוהיו בהקריבו את היקר לו ביותר, את יורש העצר שלו, לעולה על חומת העיר. אפילו בין הכנענים קרבנות אדם לא היו מעשה שכיח. גם בהקרבה למולך לרוב נעשו מעשים סמליים, והילדים הועברו באש בחיים, אך לא נשרפו. על כן – וַיְְְהִי קֶצֶף, כעס וקטרוג גָּדוֹל עַל־יִשְְְׂרָאֵל מאת ה'. מידת הדין של מעלה קטרגה, כביכול: כיצד מלך מואבי זה נכון להעלות את בנו שלו לקרבן, ואילו אתם אינכם מתמסרים לרצוני?! אלוקים אינו מעוניין כמובן בקרבנות אדם, אלא בנכונות של עובדיו להתמסר אליו. כנראה בעקבות מעשהו של מישע חשו אנשי הצבא שהמלחמה אינה ראויה ומוצדקת, וַיִּסְְְעוּ מֵעָלָיו, עזבו את מלך מואב, וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ, איש איש לארצו.