מלכים ב-פרק-5

ביאורים

• וְְנַעֲמָן שַׂר־צְְבָא מֶלֶךְְְ־אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְְְנֵי אֲדֹנָיו, מלך ארם, וּנְְְשֻׂא פָנִים. הוא נחשב בעיני מלכו וגם היה אדם מכובד בעיני הבריות. כִּי־בוֹ, באמצעותו נָתַן־ה' תְְּשׁוּעָה לַאֲרָם. הוא היה מצביא שניצח במלחמות. וְְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְְצֹרָע. אף שהיה חשוב ונכבד, הצרעת שלו הרתיעה את סובביו, והדבר העיק עליו.

• וַאֲרָם יָצְְאוּ ב גְְדוּדִים לערוך פשיטות, ובאחת מהן – וַיִּשְְְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְְְׂרָאֵל נַעֲרָה קְְטַנָּה, וַתְְּהִי לִפְְְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. היא התגלגלה לשרת בביתו של נעמן. עם הזמן התקרבו זו לזו, והנערה הישראלית, שראתה בצרתו של נעמן ובבידודו, נרתמה לעזור לאדוניה.

• וַתֹּאמֶר אֶל־גְְּבִרְְְתָּהּ: הביאו את אַחֲלֵי, משאלותיו ובקשותיו של אֲדֹנִי לִפְְְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְְּשֹׁמְְרוֹן – אָז הנביא יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְְְתּוֹ, יסיר ממנו את הצרעת. אשת נעמן העבירה את הצעתה של הנערה לבעלה.

• וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו, מלך ארם לֵאמֹר: כָּזֹאת וְְכָזֹאת דִּבְְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְְְׂרָאֵל. היא טענה שיש דרך לרפא אותי.

• וַיֹּאמֶר מֶלֶךְְְ־אֲרָם, שלא היה מצוי בהתנהלותם של הדברים בישראל : לֶךְְְ־בֹּא וְְאֶשְְְׁלְְחָה סֵפֶר, מכתב בעניינך אֶל־מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְְְ נעמן וַיִּקַּח בְְּיָדוֹ מתנות לנביא – עֶשֶׂר כִּכְְּרֵי־כֶסֶף וְְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים מטבעות זָהָב וְְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְְּגָדִים.

• וַיָּבֵא נעמן את הַסֵּפֶר אֶל־מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל, ובו כתוב לֵאמֹר: וְְעַתָּה כְְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְְְתִּי אֵלֶיךָ אֶת־נַעֲמָן עַבְְְדִּי – וַאֲסַפְְְתּוֹ מִצָּרַעְְְתּוֹ. עליך לדאוג שהוא יתרפא. באותה עת לא יכלו ישראל להתגונן כראוי מפני הארמים שפלשו לארצם שוב ושוב. ידו של מלך ארם הייתה על העליונה, וכך ניסח את פנייתו.

• וַיְְְהִי כִּקְְְרֹא מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל אֶת־הַסֵּפֶר, וַיִּקְְְרַע בְְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר: הַאֱלֹהִים אָנִי לְְהָמִית וּלְְְהַחֲיוֹת, כִּי־זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְְְתּוֹ?! לא אוכל למלא דרישה זו. כִּי אַךְְְ־דְְּעוּ־נָא וּרְְְאוּ כִּי־מִתְְְאַנֶּה, מחפש תואנה הוּא לִי. אם אומַר לו שאינני יכול לרפא את שר הצבא שלו, הוא יאשים אותי בכך שאינני רוצה לרפאו, וכך ימצא עילה להתנכל לנו.

• וַיְְְהִי כִּשְְְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים כִּי־קָרַע מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל אֶת־בְְּגָדָיו, וַיִּשְְְׁלַח אֶל־הַמֶּלֶךְְְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְְְתָּ בְְּגָדֶיךָ?! אינך צריך לדאוג. יָבֹא־נָא אֵלַי, ואני אטפל בו, וְְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְְּיִשְְְׂרָאֵל.

• וַיָּבֹא נַעֲמָן בְְּסוּסָו וּבְְְרִכְְְבּוֹ, עם פמלייתו, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח־הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע, של אלישע.

• וַיִּשְְְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְְְאָךְְְ, שליח, אולי מפני שלא רצה להתקרב אל המצורע, לֵאמֹר: הָלוֹךְְְ וְְרָחַצְְְתָּ שֶׁבַע־פְְּעָמִים בַּיַּרְְְדֵּן, וְְיָשֹׁב בְְּשָׂרְְךָ לְְךָ וּטְְְהָר, וכך תתרפא ותטהר מהצרעת.

• וַיִּקְְְצֹף, כעס נַעֲמָן על דברי השליח וַיֵּלַךְְְ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָמַרְְְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, חשבתי שהנביא יֵצא אלי, וְְעָמַד וְְקָרָא בְְּשֵׁם־ה' אֱלֹהָיו, וְְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם הנגוע וְְאָסַף, וכך יסיר את הַמְְּצֹרָע. ציפיתי למופת של ממש, הכולל מחוות ידיים מרשימות, ובמקומו הנביא מורה לי להתרחץ?!

• הֲלֹא טוֹב, עדיפים אֲמָנָה וּפַרְְְפַּר, נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְְְׂרָאֵל. הֲלֹא־אֶרְְְחַץ בָּהֶם וְְטָהָרְְְתִּי. אם רחצה במים מפיגה את הצרעת – הרי יכול אני לרחוץ בהם ולהיטהר. וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְְְ בְְּחֵמָה, בכעס.

• וַיִּגְְּשׁוּ עֲבָדָיו של נעמן וַיְְְדַבְְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְְרוּ: אָבִי, אדוננו, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ – הֲלוֹא תַעֲשֶׂה. לו היה הנביא מבקש ממך לעשות מעשה גדול וקשה – הרי היית עושה אותו, וְְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רק : רְְחַץ וּטְְְהָר. מדוע אתה כועס על כך?! הלוא היית מוכן למלא את הוראותיו, והנה הורה לך לעשות מעשה פעוט. מוטב שתנסה.

• וַיֵּרֶד וַיִּטְְְבֹּל בַּיַּרְְְדֵּן שֶׁבַע פְְּעָמִים כִּדְְְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיָּשָָׁב בְְּשָׂרוֹ להיות נקי מפגם וקמט כִּבְְְשַׂר נַעַר קָטֹן, וַיִּטְְְהָר. סימני הצרעת שהיו על בשרו נעלמו.

• וַיָּשָָׁב מן הירדן אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְְכָָל־מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה־נָא יָדַעְְְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים אמתי בְְּכָָל־הָאָרֶץ כִּי אִם־בְְּיִשְְְׂרָאֵל. וְְעַתָּה, קַח־נָא בְְרָכָה, מתנה מֵאֵת עַבְְְדֶּךָ, מפני שאני רוצה להביע את תודתי לך.

• וַיֹּאמֶר אלישע בשבועה : חַי־ה' אֲשֶׁר־עָמַדְְְתִּי לְְפָנָיו, שאני משרת אותו, אִם־אֶקָּח, שלא אקח ממך דבר. וַיִּפְְְצַר, נעמן הפציר בּוֹ לָקַחַת את מתנתו, וַיְְְמָאֵן הנביא.

• וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא – אם אינך לוקח ממני את המתנה, לפחות הסכם ש יֻתַּן־נָא לְְעַבְְְדְְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד־פְְּרָדִים אֲדָמָה, אדמת ארצך בכמות ששני פרדים יכולים לשאתה, כִּי לוֹא־יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְְְדְְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם־לַה'. אני מקבל על עצמי את אלוקי ישראל, וכדי להקריב לו קרבנות אני זקוק לאדמה טהורה שעליה אוכל לעבדו כראוי. והוא מוסיף ומבקש:

• לַדָּבָר הַזֶּה יִסְְְלַח ה' לְְעַבְְְדֶּךָ, בְְּבוֹא אֲדֹנִי, מלך ארם אל בֵית־רִמּוֹן, בית העבודה הזרה לְְהִשְְְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה, וְְהוּא נִשְְְׁעָן עַל־יָדִי, שכן אני המשנה לו, ואז – וְְהִשְְְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן. ובעל כורחי גם אני אשתחווה שם. בְְּהִשְְְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְְְלַח־ה' לְְעַבְְְדְְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה.

• וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְְְ לְְשָׁלוֹם. אלישע נענה לדבריו ושילח אותו לדרכו. וַיֵּלֶךְְְ נעמן מֵאִתּוֹ כִּבְְְרַת אָרֶץ, מידת מרחק מסוימת.

• וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים בלבו : הִנֵּה חָשַׂךְְְ, מנע אֲדֹנִי אֵת־נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיא. חבל שהוא סירב לקחת מידו דבר. חַי־ה' כִּי־אִם־רַצְְְתִּי, ארוץ אני אַחֲרָיו וְְלָקַחְְְתִּי מֵאִתּוֹ מְְאוּמָה, דבר.

• וַיִּרְְְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן. וַיִּרְְְאֶה נַעֲמָן איש רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל, נעמן התכופף מֵעַל, מתוך הַמֶּרְְְכָּבָה לִקְְְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: אם אתה רץ אחרי, בוודאי יש לכך סיבה דחופה; הֲשָׁלוֹם? האם הכול כשורה?

• וַיֹּאמֶר גיחזי : שָׁלוֹם. מכיוון שרצה לקבל כסף מנעמן, הוא בדה סיפור בשם אלישע – אֲדֹנִי שְְׁלָחַנִי לֵאמֹר: הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְְׁנֵי־נְְעָרִים מֵהַר אֶפְְְרַיִם מִבְְּנֵי הַנְְּבִיאִים, תְְּנָה־נָּא לָהֶם, בשבילם כִּכַּר, כ – 30 קג כֶּסֶף וּשְְְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְְּגָדִים. אמנם אלישע נשבע שלא ייקח דבר לעצמו, אך לפי סיפורו הבדוי של גיחזי, הנביא נזקק לכסף לצורכי צדקה, ואין בידו.

• וַיֹּאמֶר נַעֲמָן, שהתלהב כל כך מהאפשרות להעניק מתנה לנביא : הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם, שתי כיכרות כסף במקום אחת. וַיִּפְְְרָָץ, הפציר בּוֹ, ומן הסתם גיחזי לא עמד בסירובו זמן רב. וַיָּצַר נעמן צרר כִּכְְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְְְׁנֵי חֲרִטִים, נרתיקים וּשְְְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְְּגָדִים, וַיִּתֵּן אֶל־שְְׁנֵי נְְעָרָיו וַיִּשְְְׂאוּ את המתנה הזו לְְפָנָיו – לפני גיחזי.

• וַיָּבֹא גיחזי אֶל־הָעֹפֶל, בניין גבוה שניצב בכניסה לעיר שומרון, וַיִּקַּח מִיָּדָם את החפצים הללו וַיִּפְְְקֹד, הפקיד אותם בַּבָּיִת, וַיְְְשַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים, משרתי נעמן וַיֵּלֵכוּ.

• וְְהוּא־בָא וַיַּעֲמֹד אֶל־אֲדֹנָיו לשרת את אלישע כדרכו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן אתה בא, גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר: לֹא־הָלַךְְְ עַבְְְדְְּךָ אָנֶה וָאָנָה. לא יצאתי מכאן.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו הנביא : לֹא־לִבִּי הָלַךְְְ, תודעתי נשארה במקומה. ראיתי כַּאֲשֶׁר הָפַךְְְ־אִישׁ, הסתובב מֵעַל מֶרְְְכַּבְְְתּוֹ לִקְְְרָאתֶךָ. הַעֵת האם ראוי בנסיבות אלו לָקַחַת אֶת־הַכֶּסֶף, וְְלָקַחַת, ולקנות בו בְְּגָדִים וְְזֵיתִים וּכְְְרָמִים וְְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְְְׁפָחוֹת?!

• וְְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְְְבַּק־בְְּךָ וּבְְְזַרְְְעֲךָ לְְעוֹלָם. וַיֵּצֵא גיחזי מִלְְּפָנָיו והוא מְְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.