בראשית-פרק-2

ביאורים

• וַיְכֻלּוּ, נגמרו, תמה מלאכתם והסתיים שכלולם של הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, שפע היצורים שבהם, על כוחותיהם ותפקידיהם.

• וַיְכַל, סיים אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בששת הימים. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. תם התהליך שבו נוצרו בכל יום ויום ברואים חדשים, שלא היה דומה להם קודם. מכאן ואילך ממשיכים להתקיים ולנוע אותם ברואים בסדר שנקבע להם. בשל מהותו העצמית הייחודית של יום השבת —

• וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, נתן בו קדושה יתרה, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. פרשה זו היא מן העלומות והמאתגרות בתורה. חלק מן המסופר בה ניתן להבין באופן קלוש בלבד. זהו אחד העניינים הדרמטיים והמסתוריים ביותר בכתבי הקודש. לאחר התיאור הכוללני, העוסק בהיקפיה הרחבים של המציאות ושל מכלול הזמנים וחלוקתם שבעניין הראשון, מגיע תיאור מפורט של תהליכי השתלשלות של ברואים היוצאים מן האין אל היש. תיאור הבריאה הזה מוחשי ומדורג יותר מאשר התיאור המופשט והמושגי שבעניין הראשון. גם השם הקדוש שונה בעניין זה. בעניין הקודם חוזר ונשנה שם 'אלוקים', המבטא, מצד אחד, את שלטונו ואת יכולתו של הקדוש ברוך הוא, ומצד שני, הוא מגלם את מהותו הכוללת והבלתי אישית. לעומת זאת, בעניין הזה מופיע הצירוף 'ה' אלוקים'. 'ה" הוא שמו הפרטי. כאן האלוהות אינה רק הוויה פילוסופית-תיאולוגית מופשטת, שהלמה את העניין שבו דובר בתכנית הגדולה, אלא מהות המתייחסת אל פרטי תהליך יצירת העולם.

• אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

• וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ. הגשם הוא חלק מסדר העולם וממערכת הים והיבשה, אך יש בו גם משום בריאה חדשה שעדיין לא הוזכרה בעניין הקודם, עם יצירת הימים, היבשה והצמחים. מכיוון שהוא לא הגיע, הצמחים עדיין לא צמחו בשלמות. וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. בני אדם עובדים את האדמה גם כשאין גשם, באמצעות הטיית המים ממקום למקום, אבל כאן אין עדיין אדם, ולכן האדמה אינה מעובדת.

• וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. תמצית הגשם כבר קיימת, אבל עדיין לא קיים מחזור גשמים שלם. כאן מדובר בטרום-גשם, במה שקדם לסדר הגשמים הקבוע, אך גם במערכת המוכרת לנו. ראשיתו של הגשם היא באד העולה מן הארץ, שלאחר מכן הוא מתעבה ומשקה את פני האדמה. תהליך יצירתם של הצמחים, שהתרחש ביום השלישי, זוכה כאן לתיאור מפורט. ברייה חשובה הרבה יותר, שבריאתה תוארה בכללות לעיל ושיצירתה ומעשיה יבואו עתה לידי פירוט, היא האדם —

• וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. בניגוד לבעלי החיים האחרים, שנוצרו בבת אחת, את האדם יצר הקדוש ברוך הוא בשלבים: בשלב הראשון הוא היה גוש עפר, ובלשון חכמים — 'גולם', המציאות החומרית כשלעצמה. אחר כך — וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, ואז הפך יצור דומם זה לאדם. וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. נפש האדם חיה לא רק במובן זה שאין היא מתה, אלא שיש בה חיות וחיוניות מיוחדת — נפש מדברת. נשמת החיים שבאדם אינה הוויה מופשטת או קדושה החבויה בתוכו בלבד; היא גם מקרינה מתוכו החוצה. כחלק מתהליך הבריאה,

• וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן. עדן הוא שם מקום. אולם משמעותו הפנימית של שם זה היא עונג. אל סתימותו של שם המקום הזה מצטרפת גם העובדה שהוא מִקֶּדֶם, בצד מזרח — בלא שהכתוב מפרש מזרחית לְמה, לתוספת מסתורין. מקום זה אינו חלק מהעולם המוכר, אלא הוא כעין מרכיב זר למציאות. וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

• וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה שבגן עדן כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל. וְעֵץ הַחַיִּים, שיסופר עליו בהמשך, בְּתוֹךְ, במרכז הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

• וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד הנהר וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. נוצרו ממנו ארבעה נהרות גדולים:

• שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. מקובל לזהות את הפישון עם הנילוס.

• וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב. איכותו של הזהב המצוי במרבצים אלו גבוהה. שָׁם גם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.

• וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. ייתכן שהיא אתיופיה של ימינו. והיו שזיהו את ארץ כוש עם המחוז ההררי ההודי המכונה כעת 'הינדו-כוש'.

• וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, ממזרח לאשור. החידקל הוא נהר עצום מימדים במסופוטמיה ומוכר בשם זה גם בימינו, וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. על מיקומו של נהר פרת אין צורך לציין דבר, משום שכמעט בכל המקרא, כשנזכר 'הנהר' סתם — מדובר בנהר פרת. נהר זה הוא הגבול שבין ארצות המזרח הקרוב לארצות הסובבות אותן.

• וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה. בניגוד לשאר צמחי הגן והיצורים שפוזרו בגן עדן, האדם הונח בו לשם תכלית מסוימת — לעבוד את האדמה ולשמרה. כשם שבעניין הקודם הוטל על האדם לשלוט בעולם כולו, כך מוטלת עליו כאן האחריות כלפי פיסה מסוימת של עולם-לא-עולם. העולם עדיין אינו פועל כסדרו. ייתכן שבגן עדן לעולם אין גשם, את כל חיותו הוא שואב מנהרותיו, והוא תלוי בטיפולו של האדם בו. מכאן חשיבותה הרבה של עבודת האדם לדאוג לצמיחת עצי הגן ולשמירתם מכל נזק.

• וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. כל עצי הגן מותרים לך; מהם תיזון.

• וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. אם תאכל מן העץ הזה — הרי אתה מת.

• וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. כל בעלי החיים נבראו זכר ונקבה, והם עשויים לפרות ולרבות. רק האדם נברא יחידי, ללא בן זוג. שמא האדם לא נברא מראש לפרות ולרבות?! שמא ברא ה' בתוך העולם את בן דמותו — בעל הדעת והבחירה החופשית — כמציאות מקבילה לו — הקדוש ברוך הוא מצוי למעלה, כבורא, והאדם מצוי למטה, בתור העובד והשומר, ודי בשניהם?! כנגד אפשרות זו נאמר כאן כי מציאותו של האדם כיצור יחידי אינה טובה, בין אם עבורו ובין אם עבור העולם. לפיכך אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, השלָמה כְּנֶגְדּוֹ. האדם זקוק לשותפות עם זולתו, ובשותפות זו ראשיתה של האנושות.

• וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ. הקדוש ברוך הוא הראה לאדם, אדון הבריאה של מטה, את כל יצורי העולם, כדי שיקרא להם שמות. וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה — הוּא שְׁמוֹ. האדם נתן שמות לכל היצורים.

• וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וכיוון שכל בעלי החיים שעברו לפני אדם כונו בשמות, התברר — וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. אין אדם נוסף. הבריאה הראשונה, הטרום-סמלית, רואה כל פרט בפני עצמו — עץ מסוים, חיה מסוימת. יכולת ההסמלה וההמשגה הלשונית כרוכה בהיווצרותן של קטגוריות. קודם היות הקטגוריות ייתכן שהאדם לא ידע כלל שהוא יחידי, מפני שבעולם נטול קטגוריות כל פרט הוא יחידי ואינו נערך עם זולתו. כאשר החל האדם לחשוב בקטגוריות של זני צמחים, מיני חיות ומשפחות בעלי חיים ושל זכר ונקבה בבעלי החיים, הוא הגיע לתודעת בדידותו, שכן נוכח לדעת כי דבר מכל הפרטים שסקר אינו מתאים לו.

• וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, אחד מצדדיו. וַיִּסְגֹּר ב בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה, את מקום הצלע.

• וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה, הצורה שבנה היתה שונה מצורת הזכר, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם, לאחר שהתעורר. קודם שהופלה התרדמה על האדם היתה האשה חלק ממנו.

• וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם, ההוויה המסוימת הזאת, היא עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. מצד אחד, הוא ידע שהיא חלק מתבניתו הראשונית, ומצד שני, ידע כי היא זרה לו. מה שהיה קודם הוויה אחת, התפצל עתה לשתי הוויות שונות המסוגלות להתייחס זו לזו. לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. שתי הצורות הדומות דקדוקית זו לזו — אִשָּׁה ואִישׁ — מעידות על הדמיון בין שני היצורים המסומנים על ידיהן. מאחר שהאיש והאשה לא נבראו כשני יצורים נבדלים, אף הקשר ביניהם מיוחד. בניגוד לזכרים ולנקבות בעולם החי, שהם הוויות נבדלות המתפתחות בנפרד, האיש והאשה הם, אף שהיו ישויות נפרדות, היו חלקים מדמות ראשונית אחת. ייחודיות זו יוצרת את קשר האהבה ביניהם ואת משמעות הנישואין:

• עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. הקשר ההדוק והראשוני ביותר בין אנשים הגדלים בתוך משפחה הוא הקשר עם הוריהם. אף על פי כן, הקשר שבין איש ואשה חזק ממנו, ואף גובר על הקשר שבין אדם לבין משפחת המוצא שלו. הקשר עם ההורים בוודאי נשאר, אך כוחו נחלש. כאן מופיעה מעין הקדמה להתרחשויות שיתוארו בהמשך:

• וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ. כשאר בעלי החיים, אף האדם ואשתו לא היו זקוקים לכיסוי והסתרה בגן עדן. כחלק מעולם הטבע כולו, אף האנושות הראשונית היתה חשופה וגלויה, כפי שנבראה.