מלכים ב-פרק-7

ביאורים

• וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְְְעוּ דְְּבַר־ה'! כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר, בעוד עשרים וארבע שעות בדיוק, תימכר סְְאָה, מידת נפח שגדולה מ – 21 ליטר סֹלֶת חיטים בְְּשֶׁקֶל, וְְסָאתַיִם שְְׂעֹרִים בְְּשֶׁקֶל בְְּשַׁעַר שֹׁמְְרוֹן. בעיר הנצורה היו ראש חמור וצואת יונים יקרים מאוד עד כה, והנה צפה אלישע שלמחרת יתרחש נס, ואפילו מחירי התבואה המבוקשת בעיר המורעבת יֵרדו פלאים.

• וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְְְ, המשרת, אולי איש הצבא, שהמלך נִשְְְׁעָן עַל־יָדוֹ, אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: הדבר לא ייתכן. הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, כדי להגיע להוזלה כה קיצונית של המחירים ה' צריך לבקוע חלונות בשמים ולהוריד דרכם תבואה אל הארץ. הֲיִהְְְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?! וַיֹּאמֶר לו הנביא בנבואה : הִנְְּכָה, הנך רֹאֶה בְְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. תראה זאת בעצמך, אבל לא תזכה ליהנות מן השפע.

• וְְאַרְְְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְְצֹרָעִים וישבו באותו זמן על פֶּתַח הַשָּׁעַר. האויבים לא פגעו במצורעים שישבו מחוץ למחנה, אולי לא התעניינו בהם, וגם חששו להתקרב אליהם, ובכל זאת איש לא דאג להם. וַיֹּאמְְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְְְנוּ יֹשְְׁבִים פֹּה עַד־מָתְְְנוּ, שנמות?!

• אִם־אָמַרְְְנוּ נָבוֹא אל הָעִיר – אם נחליט להיכנס העירה, ואם יניחו לנו להיכנס – וְְהָרָעָב כבד בָּעִיר, וָמַתְְְנוּ שָׁם. וְְאִם־יָשַׁבְְְנוּ פֹה – מחוץ לחומותיה – וָמָתְְְנוּ גם פה, מפני שאין לנו מזון. וְְעַתָּה לְְכוּ וְְנִפְְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. הבה נלך למחנה האויב. אִם־יְְחַיֻּנוּ, אם ירחמו עלינו, ישאירו אותנו בחיים ואולי ידאגו לנו למעט אוכל – נִחְְְיֶה, וְְאִם־יְְמִיתֻנוּ – וָמָתְְְנוּ.

• וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף, בשעת דמדומי ערב לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. וַיָּבֹאוּ עַד־קְְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ. האוהלים עמדו במקומם, אבל האנשים לא היו בהם,

• וַאדֹנָי הִשְְְׁמִיעַ אֶת, באוזני מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב, קוֹל סוּס, קוֹל חַיִל גָּדוֹל, והם חשבו שצבא גדול מתקרב. וַיֹּאמְְרוּ אנשי ארם אִישׁ אֶל־אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר־עָלֵינוּ, נגדנו מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל אֶת־מַלְְְכֵי הַחִתִּים, הממלכות הקטנות שהיו באזור לאחר שהתפוררה האימפריה החתית מצפון וְְאֶת־מַלְְְכֵי מִצְְְרַיִם, מלך מצרים העליונה ומלך מצרים התחתונה מדרום לָבוֹא עָלֵינוּ. וכנגד מתקפה משותפת כזאת איננו מוכנים ואיננו מוגנים.

• וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, ולא חיכו שהצבא יגיע אליהם. וַיַּעַזְְְבוּ אֶת־אָהֳֳלֵיהֶם וְְאֶת־סוּסֵיהֶם וְְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל, על נַפְְְשָׁם.

• וַיָּבֹאוּ הַמְְצֹרָעִים הָאֵלֶּה, שלא ידעו דבר על כך, עַד־קְְצֵה הַמַּחֲנֶה הנטוש, וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְְְלוּ וַיִּשְְְׁתּוּ מן המזון שנשאר כפי שהוא, מפני שהארמים ברחו בבהלה ולא טרחו לקחת אִתם צידה לדרך. וַיִּשְְְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְְזָהָב וּבְְְגָדִים, וַיֵּלְְכוּ וַיַּטְְְמִנוּ אותם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר, ושוב – וַיִּשְְְׂאוּ מִשָּׁם את מה שמצאו, וַיֵּלְְכוּ וַיַּטְְְמִנוּ. המחנה כולו היה ריק, והם יכלו להיכנס לכל אוהל ולבזוז את תכולתו.

• וַיֹּאמְְְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: לֹא־כֵן, נכון מה ש אֲנַחְְְנוּ עֹשִׂים. הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם הראוי ל בְְשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְְְנוּ מַחְְְשִׁים, שותקים , בין מחמת עצלות ובין משום שאנחנו מנסים לזכות בשלל נוסף. וְְחִכִּינוּ, ואם נחכה עַד־אוֹר הַבֹּקֶר, שאז נוח יותר לבוא העירה ולבשר – וּמְְְצָאָנוּ עָווֹן. העיכוב ייחשב לנו לחטא. וְְעַתָּה לְְכוּ וְְנָבֹאָה וְְנַגִּידָה, נבשר את הבשורה ב בֵית הַמֶּלֶךְְְ, במפקדה העליונה עוד לפני זריחת השמש.

• וַיָּבֹאוּ וַיִּקְְְרְְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר, השומרים שבשער, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם, וְְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְְקוֹל אָדָם, כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר, קשור במקומו וְְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְְאֹהָלִים מלאים כַּאֲשֶׁר־הֵמָּה.

• וַיִּקְְְרָא שוער העיר אל הַשֹּׁעֲרִים, וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְְְ פְְּנִימָה.

• וַיָּקָָם הַמֶּלֶךְְְ ב לַיְְְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו: אַגִּידָה־נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם – הארמים יָדְְְעוּ כִּי־רְְעֵבִים אֲנַחְְְנוּ במצור, וַיֵּצְְְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה שלהם לְְהֵחָבֵה, להתחבא בַשָּׂדֶה בקרבת מקום, לֵאמֹר: כִּי־יֵצְְְאוּ מִן־הָעִיר, שכן הרעב ידחק בהם לצאת ממנה – וְְנִתְְְפְְּשֵׂם חַיִּים חשופים ובלתי מוגנים, וְְאֶל־הָעִיר נָבֹא ונשתלט עליה .

• וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְְיִקְְְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְְְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְְְׁאֲרוּ־בָהּ – בעיר. בעלי החיים היו הראשונים שמתו ברעב. בכל זאת השאירו בחיים סוסים מעטים, כדי שישמשו רכב צבאי כל עוד לא נכנעה העיר. הסוסים הללו ורוכביהם הִנָּם כְְּכָָל־הֲמוֹן יִשְְְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְְְׁאֲרוּ־בָהּ, גם עתה מצב הסוסים ופרשיהם דומה למצבם המסוכן של יושבי העיר הנצורים. ואם יתברר שהארמים הערימו עלינו, ואין זה אלא מארב, הִנָּם, עתיד הסוסים והפרשים יהיה כְְּעתידם של כָָל־הֲמוֹן יִשְְְׂרָאֵל אֲשֶׁר־תָּמּוּ, מתו ברעב. וְְנִשְְְׁלְְחָה אותם וְְנִרְְְאֶה, ולפחות נדע את המצב לאשורו.

• וַיִּקְְְחוּ שְְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים. הם לא לקחו אפילו חמישה סוסים, אלא שני רכב, שהם לכל היותר ארבעה סוסים. וַיִּשְְְׁלַח הַמֶּלֶךְְְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה־אֲרָם לֵאמֹר: לְְכוּ וּרְְְאוּ לאן הם נעלמו.

• וַיֵּלְְכוּ הרוכבים אַחֲרֵיהֶם, בעקבות מחנה ארם עַד־הַיַּרְְְדֵּן, כי במנוסת הארמים לארצם מן הסתם חצו את הירדן. וְְהִנֵּה כָָל־הַדֶּרֶךְְְ מְְלֵאָה בְְגָדִים וְְכֵלִים אֲשֶׁר־הִשְְְׁלִיכוּ אֲרָם בְְּחָפְְְזָם, במנוסת הבהלה שלהם. מתוך חרדתם השליכו כל מה שעלול היה להפריע להם במרוצתם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְְְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְְְ שהארמים אכן נעלמו.

• וַיֵּצֵא הָעָם מהעיר, וַיָּבֹזּוּ, בזזו אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, שהיה בו מזון לרוב. וַיְְְהִי סְְאָה סֹלֶת בְְּשֶׁקֶל וְְסָאתַיִם שְְׂעֹרִים בְְּשֶׁקֶל, כִּדְְְבַר ה'. מחנה ארם היה מחנה גדול, והעיר שומרון לא הייתה גדולה. שפע האוכל שהופיע פתאום, השפיע על ירידה תלולה של המחירים.

• וְְהַמֶּלֶךְְְ הִפְְְקִיד, מינה אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְְְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר, לעמוד בשער כדי לפקח שלא תיווצר מהומה רבה מדי בזמן הסתערותם של האנשים הרעבים על המזון. השליש לא הצטייד בכלי נשק, משום שהניח שיוכל לכוון את העם בכוח סמכותו. וַיִּרְְְמְְסֻהוּ תוך כדי מרוצתם בני הָעָם, שהיו להוטים אחר המזון בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר, כפי ש דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְְְ אֵלָיו.

• וַיְְְהִי כְְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים את נבואתו אֶל־הַמֶּלֶךְְְ אמש לֵאמֹר: סָאתַיִם שְְׂעֹרִים בְְּשֶׁקֶל וּסְְְאָה־סֹלֶת בְְּשֶׁקֶל יִהְְְיֶה כָּעֵת מָחָר בְְּשַׁעַר שֹׁמְְְרוֹן,

• וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: וְְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם – הֲיִהְְְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר לו אז הנביא : הִנְְּךָ רֹאֶה בְְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.

• וַיְְְהִי־לוֹ כֵּן, וַיִּרְְְמְְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. הוא ראה שמחירי התבואה חזרו וירדו, אבל לא עלה בידו לאכול ממנה משום שהוטל עליו לשמור בשער, ושם נהרג.