בראשית-פרק-3

ביאורים

• וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, חכם מאוד, בעל חכמה פעילה, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה, ייתכן שהנחש בחר לפנות דווקא אל האשה , משום שה' לא דיבר אליה במישרין. הציווי ניתן לאדם, ולמרות שכנראה היא היתה אז חלק ממנו, מסתבר שהצד הזכרי שבו לבדו הוא ששמע את הציווי באופן ישיר. קל יותר להסית ולהטות את מי ששמע את האיסור דרך מתווך. טעם עמוק יותר קשור לכך שהנחש המפתה מנסה לעורר בה סקרנות. ייתכן שתכונה זו מאפיינת יותר את האשה . אולי היא קלה יותר להתפתות בגלל שרצונה להתנסות ולהבין כיצד מתרחשים הדברים בעולם; ואולי הפנייה אל האשה קשורה דווקא לכך שפיתוי זה איננו אינטלקטואלי בלבד, אלא יש בו צדדים רגשיים וחווייתיים, כפי שמשתמע בהמשך המקראות, וצדדים אלו היו מפותחים יותר באשה מבאדם . וכך פותח הנחש בפנייתו המתוחכמת : אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. בערמתו רקם הנחש מזימה מורכבת. הוא ידע שדבריו לאשה: האמנם אלוקים אסר עליכם לאכול מכל פֵּרות הגן, אינם נכונים, אך הם דורשים תגובה כלשהי, ותגובה זו היא שתאפשר את המשך השיחה אתו.

• וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, אלוקים לא אסר עלינו את אכילת פֵּרות עצי הגן, אך

• וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ, במרכז הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. זהו עץ מסוכן. ממנו אסור לנו לאכול, ובו אסור לנו לנגוע, כי שרוי בו מוות.

• וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. אינכם צריכים לחשוש למות. עץ הדעת טוב ורע אינו ממית. כאמור, האדם היה אחרון הברואים, ועל כן ניסיון חייהם של היצורים כולם היה עשיר משלו. כך יכול היה הנחש להתבטא בביטחון ולפנות אל האשה כבר-סמכא. הנחש חשף, כביכול, את מניעי האיסור האלוקי :

• כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. אלוקים אינו רוצה שתאכלו, לא מפני הסכנה הטמונה בעץ, אלא משום שאכילת פריו תעלה אתכם למעלה גבוהה יותר. הוא רוצה למנוע מכם לדעת טוב ורע כמותו.

• וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה, בכך התחילה האשה להיכנע לפיתוי, וכאן נעוצה ראשיתו של החטא. שורש החטא קדם להמריית הצו. הוא היה טמון בעצם הנכונות להביא בחשבון את האפשרות שלא לציית לצו. נכונות זו לא צצה באשה מאליה, והיא התעוררה בעקבות דברי הנחש, שהציג בפניה את האפשרות לעשות דבר בניגוד לדברי ה'. ייתכן שעוד לפני ששמעה את דברי הנחש, העץ הטיל עליה אימה, ושמא נמנעה מלהביט בו או להתבונן על טיב פריו ועל השפעתו. ועתה ראתה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, העץ טוב כשאר העצים, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, הוא נראה גם יפה וגם טעים, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. דבר מה בעץ הזה מעניין, מפתה, ומושך את הלב להתקרב אליו ולהבין אותו. ואז — וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ. כאשה טובה, האוהבת את בעלה, חלקה אתו מיד את התגלית הגדולה שנחשפה אליה — וַיֹּאכַל.

• וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם. במובן העובדתי הפשוט, ברור שגם לפני כן ידעו האדם ואשתו שהם נטולי בגדים. הדבר נזכר — כתיאור עובדתי — בסוף הפרק הקודם. בראשונה לא התביישו במערומיהם, כשם שאנשים אינם מתביישים להראות את אפם או את עיניהם. בדומה לבעלי החיים, כל חלקי הגוף היו שווים בעיניהם. האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע הכניסה גורם חדש לתודעתם — הפיצול בין הערכים השונים הכלולים במושג טוֹב: המוסרי, המהנה, האסתטי והשימושי. לא עצם המעשה המיני התחדש להם עתה, שכן כפי הנראה הם הכירו תחום זה גם קודם לכן. אלא שקודם לכן עסקו בו כבעלי החיים, בתמימות מוחלטת וללא פיצול. לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, חדרה לעולמם המודעות למאפיין ייחודי של המיניות האנושית — היצר שאין לו גבולות פנימיים, שאינו מוגדר על ידי ערכים אובייקטיבים. בניגוד ליצרם של רוב היצורים, המשמש כחלק מכורח ביולוגי, והמוגבל על ידי צורך ושובע אובייקטיביים, הם פגשו ביצר התלוי ברצייה. הם התוודעו אל יכולתם לעשות או להימנע, ותהום נפערה בפניהם. לכן — וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. כיוון שאין עירומם ניטרלי, אלא הוא מגרה ומפתה, אין להציגו ברבים, והם הזדרזו לכסותו. קשה להעריך את חומרת חטאו של אדם הראשון, שהפר את המצווה היחידה שהוטלה עליו. מכאן ואילך יתפתח החטא האנושי ויורד אל תהומות, שאדם הראשון אולי הציץ בהן ונרתע. ייתכן שאדם וחוה הפכו נבוכים, אולי מבולבלים ושיכורים מפֵּרות עץ הדעת טוב ורע.

• וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים, כאילו היה הקול מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם. הם חשו בנוכחותו של הקדוש ברוך הוא באופן גלוי בגן עדן. וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. קודם החטא דמו לילד קטן, העושה רק מה שהוא אמור לעשות ואינו בוש במעשיו. כאן, לראשונה, הרגישו שעשו מעשה שאינו נכון. לראשונה התוודעו אל הבושה והסתתרו.

• וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה? שאלה זו לא נועדה לגלות מידע, כמובן. זוהי קריאה: היכן אתה נמצא? התייצב!

• וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. אינני עומד בגלוי, מפני שאני נבוך ומבויש. התחבאתי כדי שלא להיראות במערומי.

• וַיֹּאמֶר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, שיש במערומיך פגם כלשהו? הלוא היית עירום אף קודם, ולא התביישת. ברור שאלוקים אינו מתייחס כאן לעירום הפיסי, שהרי בכך אפילו חיה קטנה יכולה להבחין. הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?! אף זו שאלה רטורית, הבוחנת כיצד האדם ישיב.

• וַיֹּאמֶר הָאָדָם. חרף כל מה שלמד על טוב ורע, האדם עדיין לא למד לשקר. לכן אין בתשובתו סילוף של המציאות. עם זאת, הוא אינו עונה תשובה ישירה. כיוון שכבר הפנים את תחכומו של הנחש, אין הוא עונה בפשטות: כן, או חטאתי, עשיתי זאת, אלא : הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. אתה בראת לי אשה , והיא נתנה לי. כשהאדם מכנה את אשתו: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הוא מתנער מאחריות ומנסה להטיל את האשמה עליה, מצד אחד, ועל ה', מצד שני.

• וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: מַה זֹּאת עָשִׂית?! מדוע אכלת, ומדוע נתת לו לאכול? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, פיתה והסית אותי, וָאֹכֵל. גם היא התנצלה, והתנצלותה קרובה לאמת. היא אומרת: לא היה עולה בדעתי לעשות את הדבר; מישהו אחר (ואין היא מאשימה את הקדוש ברוך הוא) — הנחש — הוא ששכנע אותי בדרכיו המתוחכמות לאכול מן הפרי.

• וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ. ה' לא שאל את הנחש מדוע עשה את שעשה, משום שלנחש, בניגוד לאדם ולאשתו, לא היתה הצדקה. הנחש פעל מתוך רשעות עמוקה שמגמתה לבקוע את תהומות הרע, או מתוך שעשוע. גם אם הוא לא זמם להביא לאותה תמורה עצומה שחוללו לבסוף דבריו בסדרי העולם, וליציאה מהוויית גן העדן, דברי הנחש נבעו לפחות מן המחשבה הזדונית המציעה: אולי נעשה דווקא ההיפך. ולכן התקלל : כִּי, כיוון ש עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר, מחוסָּר טובה אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, מכאן שקודם לכן הלך הנחש על רגליים, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

• וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ. אם רצית בקשר עם האשה — מאיזו סיבה שתהיה — לא תצליח בכך. מעתה תשרור שנאה בלתי רציונלית בינך ובין האשה — בין זרע האדם לזרע הנחש, והיא תתבטא בכך ש הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. האדם ידרוס אותך בראשך, ואילו אתה תתקיפו בעקבו.

• אֶל הָאִשָּׁה אָמַר. הקללות המוטלות על האשה הן קללות המבחינות את הנקבה האנושית מכלל עולם החי : הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ. חייך יהיו חיי צער רב. יש המפרשים את המלה עִצְּבוֹנֵך ְ כמחזור הווסת, שאינו קיים אצל רוב בעלי החיים. הוא אינו נעים ולעתים גם מכאיב. וְהֵרֹנֵךְ, גם ההיריון האנושי לא יהיה פשוט וטבעי כמו זה של יצורים אחרים. חלק מהקושי נובע מן התודעה האנושית, וחלקו — מן הפיסיולוגיה האנושית. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. כך גם הלידה האנושית. יתר על -כן, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, כיוון שאת יזמת, פיתית וביקשת ליצור מציאות חדשה, מעתה את תשתוקקי אל אישך. מצב זה כשלעצמו אינו שלילי, אבל יש בו פסיביות. וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. נראה כי אין מדובר כאן במבנה החברתי, אלא במבנה המיני. האשה התקללה בכך שמכאן ואילך חדלים האיש והאשה להיות בני זוג שווים. האשה שרצתה לדעת מהו רע — נענשת שתחוש ברע; האשה שרצתה להוליך ולהוביל — נענשת שמכאן ואילך תובל ותישלט.

• וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, עבורך האיסור חמור יותר, מכיוון ששמעת בקול אשתך אף על פי ששמעת את האיסור במפורש ממני — אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. לא עוד אדמה כאדמתו הפורייה של גן עדן, שנתנה פֵּרותיה ללא עמל, שעליה היית צריך רק לתת דעתך ולהשגיח שלא תתקלקל. מעתה והלאה ישתנו היחסים בינך לבין האדמה — בְּעִצָּבוֹן, בסבל ובעמל תֹּאכֲלֶנָּה, תאכל ממנה, או: תאכל את תבואתה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, כל חייה של האנושות.

• וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, בניגוד להוויית גן עדן, אם תחכה למה שהאדמה תצמיח באופן ספונטני — לא יהיו אלה צמחים הראויים לאכילה. וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בסופו של דבר כדי שהעשבים יותקנו למאכלך, תצטרך לעמול על גידולם. מכאן ולהבא לא תוכל לאכול את כל פֵּרות האדמה כפי שהם.

• על מנת לאכלם תידרש לטרוח — בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. עד כה חיית בעולם שבו הכול היה מוכן לפניך. מכאן ואילך עליך להפיק את מזונותיך במאמץ. עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, בסופו של דבר גם תמות, כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

• וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, לפני שהאדם העלה בדעתו שיהיו על פני האדמה אנשים נוספים, לא היה לו צורך לכנותה בשם. הוא היה איש, והיא היתה אשה , ודי היה להם בזאת. עכשיו, לאחר ששמע כי הם בני תמותה, והאשה תלד אנשים אחרים במקומם, הוא קרא לה שם פרטי. כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. חיבה ואהבה רבות משוקעות בבחירתו בשם זה. אדם יכול היה להעניק לה שמות שונים — ואולי לערב בהם גם תרעומת. למרות הכול, הוא קורא לה חוה, כלומר יסוד החיים; הוא אומר לה, כביכול: ממך יבואו החיים לעולם.

• וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. ה' התחשב בבושה ובתחושת האיום שחשו אדם וחוה בעקבות חטאם. הוא ביקש לסייע להם במסלול חייהם החדש, והלביש אותם.

• וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, כאחד מיצורי מרום, משום שהוא מסוגל לָדַעַת טוֹב וָרָע. עתה האדם התחיל לפעול לא רק מתוך כורח טבעי או מתוך מה שראוי לעשות. הבחירה החופשית של האדם שוב איננה תיאורטית בלבד, אלא בנויה גם על חישובים ועל תכניות. וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. עץ החיים הרי היה בתוך הגן זה מכבר, אלא שכנראה הוא לא משך את תשומת לבם של אדם הראשון ושל חוה. שמא בניגוד לעץ הדעת טוב ורע — שפריו היה מפואר וריחו נדף סביבו — עץ החיים היה עץ פשוט, ופֵרותיו לא היו מרהיבים. אלא שעכשיו, עם ההיוודעות הדרמטית של האדם אל המוות, האדם עלול לחפש דרכים להינצל ממנו, ויש לחשוש ששום איסור שיוטל עליו ושום איום לא ימנעו ממנו מלהשתמש באמצעי שיאפשר לו לחיות לעולם.

• וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. האדם חזר אל האדמה הפשוטה, שמחוץ לגן עדן.

• וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, האדם הושלך החוצה. וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן, מצד מזרח של הגן, או: בקדמתו, בחזיתו, ושמא הכניסה לגן עדן היתה בצד מזרח, כבמקדש. בפתח הגן הושיב ה' אֶת הַכְּרֻבִים, סוג מלאכים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, חרב שאינה חדלה לנוע לעולם, החוסמת את הדרך — לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים לפחות לפי שעה, עד אשר יחליט ה' להחזיר את האדם לגן עדן. מלאכים וכוחות הרתעה מפקיעים את הנצח מתחומו של האדם. האדם ידע כי לא יוכל לשוב עוד אל הגן, ולכן עליו לחפש את ייעודו במקום אחר.