שמואל ב-פרק-1

ביאורים

• וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל, וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק, ומהחזרת השלל והשבויים שלקחו, וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם.

• וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה, מֵעִם שָׁאוּל, וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ, סימני אבל. וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד, וַיִּפֹּל אַרְצָה לפני דוד המושל וַיִּשְׁתָּחוּ.

• וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אֵי מִזֶּה תָּבוֹא? וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: מֶה הָיָה הַדָּבָר שאירע שם? הַגֶּד נָא לִי. תאר לי את פרטי המלחמה. וַיֹּאמֶר: אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה, וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ, וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר, האיש הצעיר הַמַּגִּיד, המתאר לוֹ: אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ? שהרי לפי דבריך, הייתה מנוסה ולא נסיגה מסודרת.

• וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: נִקְרֹא נִקְרֵיתִי, הזדמנתי במקרה, לא כחייל, בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל, שעמד בקושי, נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ הצמודה אליו תמיד, וְהִנֵּה הָרֶכֶב הפלשתי וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. אם הדבר אירע בהר הגלבוע, לא הייתה לרכב אפשרות לעלות הרבה. מכל מקום שאול ראה שהרכב והפרשים התקרבו אליו.

• וַיִּפֶן אַחֲרָיו, שאול הסתובב וַיִּרְאֵנִי. וַיִּקְרָא אֵלָי, וָאֹמַר: הִנֵּנִי.

• וַיֹּאמֶר לִי: מִי אָתָּה? וָאֹמַר אֵלָיו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי, אינני מאנשיך. רק נקלעתי לכאן . אף על פי ששאול נלחם בעמלק, הוא לא השמיד את העם כולו. העמלקים נזכרים גם בפשיטתם על צקלג וגם במקרים נוספים, אלא ששאול שבר את כוחם ושלטונם.

• וַיֹּאמֶר אֵלַי: עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי, קום והרוג אותי סופית, כדי שלא אצטרך לסבול עוד בגסיסתי, כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ, מעין שיתוק, כִּי כָל עוֹד, עדיין נַפְשִׁי בִּי. שאול נפצע קשה מאוד, כי נוסף על הקרב וחציהם של הפלשתים הוא גם ניסה להתאבד, אך לא הצליח.

• וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כבקשתו, כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ. המגיד מצטדק ואומר ששאול עמד למות בין כה וכה, וביקש המתת חסד. וָאֶקַּח את הַנֵּזֶר רצועת הזהב המקושטת המסמנת מלכות אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאת ה אֶצְעָדָה, תכשיט יקר אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה. כיוון ששאול רדף את דוד, חשב העמלקי שכדאי לו לספר את סיפורו דווקא לדוד. הוא שיער שבהביאו את הנזר והאצעדה של שאול אל דוד, יזכה בשכר על מעשיו.

• וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לאות אבל על המלך ועל התבוסה, וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ קרעו את בגדיהם.

• וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' – וְעַל, על בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: אֵי מִזֶּה אָתָּה? ייתכן שקודם שם לב רק לעיקרו של הסיפור, ולא שמע את כל הפרטים. וַיֹּאמֶר: בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי, גר שנכנס לקהל ישראל, או: מתגורר בארץ אחרת אָנֹכִי.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'?! איך העזת להרוג אותו? בעיני דוד אסור לאיש לפגוע במי שה' ציווה למשחו למלך.

• וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר: גַּשׁ פְּגַע בּוֹ. וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. הוא לא קיבל שכר על בשורתו, ולא זו בלבד, הוא אף הוצא להורג.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ. אתה הגורם למותך. כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר: אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'. אתה הודית שעשית זאת, ולכן עונשך מוות.

• וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.הקדמה:

• וַיֹּאמֶר: הקינה הזו, שתוזכר בה שוב ושוב גבורת הנופלים, היא משירי המלחמה המתייחסים לניצחונות ומפלות, שמטרתם לְלַמֵּד את בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, לעודד ולהכין את הלוחמים לקרב. הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר. ייתכן שזהו ספר שבו קובצו השירים הלאומיים. גוף הקינה פותח בעניין הכללי – נפילת גיבורי ישראל במלחמה:

• הַצְּבִי, הפאר שב יִשְׂרָאֵל, היפים והטובים שבאומה, עַל בָּמוֹתֶיךָ, הרֶיך מוטל חָלָל. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!

• אַל תַּגִּידוּ את שאירע, בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן תִּשְׂמַחְנָה במפלתנו בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. הסיפור בוודאי כבר נודע בגת ובאשקלון, הערים המרכזיות של הפלשתים. אין זו אלא דרך שירית לבטא את גודל השבר – נוסף על עצם האסון אנחנו סובלים גם משמחת אויבינו במפלתנו.

• הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ! אף זו פנייה רטורית. דוד קורא אל ההרים שעליהם התרחש הקרב: אַל ירד טַל וְאַל ירד מָטָר עֲלֵיכֶם, ולא יצמחו עליכם שְׂדֵי תְרוּמֹת, שדות פוריים שמרימים מהם תרומה. הגלבוע הוא אחד הרכסים שהם שלוחה של הרי השומרון. המערכה לא נשארה בעמק יזרעאל בלבד, אלא התפשטה להרי הגלבוע, שוליו ההרריים של העמק. כִּי שָׁם נִגְעַל, הוכתם בדם מָגֵן ה גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל מוטל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן, שבור ועזוב. ייתכן שהמגן היה עשוי עור, והמשיחה בשמן נועדה לתחזק אותו. ועוד, מגן שאינו משוח הוא דימוי למגן שהחצים לא הוחלקו מעליו אלא חדרו אל תוכו. וגם: מגנו של שאול נותר בלא בעליו, שאול שנמשח בשמן.

• מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב, משומן של גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג, נסוג, נרתע אָחוֹר, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב, לא שבה מעולם רֵיקָם, שהרי תמיד הפילו חללים והצליחו עד שהכריעו את יריביהם. אין זו קינה הנאמרת מפי משורר זר המעריך את האנשים ממרחק הדורות, אלא קינתו של מי שהכיר אותם מקרוב.

• שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם. למרות שהיחסים ביניהם היו מורכבים – בעיקר בגלל דוד – יהונתן לא היה רק יורשו של שאול, אלא גם בנו האהוב, שהיה צמוד אליו תמיד ושימש שר הצבא שלו. וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, שכן שניהם נהרגו באותו קרב. יותר מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, היו קלים לוחמים אלה, יותר מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ, היו גיבורים.

• בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל, על שָׁאוּל בְּכֶינָה. כמו השמחה בניצחון, אף הבכייה על גיבורי המלחמה מיוחסת לנשים, שאף על פי שלא השתתפו במלחמה, עליהן לבכות לשאול, הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, בגדים צבועים עִם עֲדָנִים, תפנוקים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי, תכשיט זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן. אין בקינה הזו זכר לחסרונותיו של שאול ולמצבי הנפש המורכבים שלו. הוא מצטייר כאן כמלך גדול שדאג לטובת העם וכמי שרומם את הכלכלה הלאומית ודאג לרווחתו של כל אדם מישראל.

• אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, ובפרט איך נפלת, יְהוֹנָתָן, עַל בָּמוֹתֶיךָ, בשדה הקרב על ההר חָלָל?!

• צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד. נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, האהבה שאהבת אותי הייתה חזקה ורגשית הרבה יותר מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

• אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה, גיבורי ישראל שאבדו?!