שמואל ב-פרק-2
ספר
מקבץ
ביאורים
-
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, כאשר המצב החדש לא היה בהיר לדוד – וַיִּשְׁאַל דָּוִד, שישב אז בצקלג – שאמנם נמנתה ברשימת ערי נחלת שמעון, אלא שכפי הנראה הייתה כבושה בידי הפלשתים שנים רבות – בַּה' לֵאמֹר: הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה? האם עלי לחזור לארץ יהודה? מסגנון השאלות הממוקדות וקיצור התשובות ניתן להסיק ששאל באורים ובתומים. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: עֲלֵה.וַיֹּאמֶר דָּוִד: אָנָה, לאן אֶעֱלֶה? וַיֹּאמֶר ה' : חֶבְרֹנָה. חברון הייתה העיר הראשית של שבט יהודה, אולי בירתו. עיר זו נודעה עוד מימי האבות. יש משמעות בחזרתו של דוד דווקא אל העיר החשובה ביותר בארץ יהודה.
-
וַיַּעַל ל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו – אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.
-
ואת כשש מאות אֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ, ששימשו בגדוד הצבא הפעיל שלו, הֶעֱלָה דָוִד כל אִישׁ וּבֵיתוֹ, עם משפחתו. וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן. חברון הייתה במקורה נחלת כלב. בה ישבו הלויים, והיא שימשה גם כעיר מקלט. נראה שבעיר עצמה לא הייתה התיישבות גדולה, אבל סביבה היו מקומות יישוב קטנים – ‘בנות' העיר – ובהם ישבו אנשי דוד.
-
וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי שבט יְהוּדָה, וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה. הם לא יכלו לעשות זאת בשם העם כולו, אבל החליטו להמליך עליהם את דוד, בן שבטם. בידו מינוי משמואל הנביא וכן הכוח הצבאי המאורגן העיקרי שנשאר בארץ. לכן, לא מצאו אדם ראוי ממנו לתפקיד זה. בזמן שדוד ניסה לכונן מלוכה בחברון, התחילו להגיע אליו השמועות מהנעשה בזירה הכללית: וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר על אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר לקחו את גוויותיהם של שאול ובניו התלויות בחומת בית שן, ו קָבְרוּ בכבוד אֶת שָׁאוּל.
-
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים, שליחים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם, עִם שָׁאוּל, וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ. דוד החל לשאת בתפקיד המלך ושלח להם תודה רשמית, ממלכתית, מלבד הקשר המשפחתי עם שאול שיכול היה עדיין לטעון לו.
-
וְעַתָּה יַעַשׂ, יעשה ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת על מה שעשיתם, וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם, אעניק לכם גמול הַטּוֹבָה הַזֹּאת על אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה. אולי הבטיח להם הגנה מפני פעולת תגמול פלשתית, שיראו ממנה.
-
וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם, התחזקו וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל, כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם, שהייתם גם אתם קשורים אליו, שָׁאוּל. ודוד הוסיף: וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם. אני אומר לכם זאת מתוקף סמכותי – אמנם אינני מלך כל ישראל, אלא מלך יהודה בלבד.
-
ובינתיים אַבְנֵר בֶּן נֵר, שהיה שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל וגם בן דודו, לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, שלא נהרג במלחמה ואולי לא יצא אליה, וַיַּעֲבִרֵהוּ מנחלת בנימין, שהייתה סמוכה אל הפלשתים, לעיר מַחֲנָיִם שמעבר לירדן. שם היה יכול לשבת בבטחה יחסית. יש לציין שמאז פרשת פילגש בגבעה היו קשרי משפחה בין בני שבט בנימין לבין אנשי אזור הגלעד.
-
וַיַּמְלִכֵהוּ קודם כול אֶל, על הַגִּלְעָד שבו נמצאת מחניִם, וְאֶל הָאֲשׁוּרִי, על שבט אשר וְאֶל יִזְרְעֶאל שבמנשה וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, כולו. אבנר ראה בו את היורש הראוי למלוכה, וכך ניסה לקומם את מלכות שאול. איש – בשת בן שאול לא היה אמור לרשת את אביו, ומן ההמשך עולה שגם לא היה אדם גדול כשלעצמו. אבנר הוכרח לפעול לאט, כי העם היה שבור ומובס מהמלחמה, ולכן הממלכה שהחלה לקום בעבר הירדן המזרחי התארגנה והתרחבה בהדרגה.
-
בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה היה אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ, אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד, ולא קיבלו את איש – בשת עליהם, אלא נשארו יחידה נבדלת לעצמה. במשך דורות קודם ההתחלקות הפורמלית של הממלכות, כאשר ישראל עדיין היו אומה של שבטים בודדים, היה שבט יהודה קבוצה עצמאית.
-
וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. נראה שדוד התחיל למלוך בחברון עוד קודם שהומלך איש – בשת. בין שתי הממלכות המתהוות לא שררה ידידות, אבל גם לא הייתה ביניהן מלחמה. שני הצדדים גיששו וניסו לברר כיצד להתארגן הלאה.
-
וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה. אנשי איש – בשת ביקשו לספח תחת מרותו את אזור גבעון, שהיה שייך לנחלת בנימין, בעת שדוד מלך ביהודה.
-
וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, מפקד צבא דוד, וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ גם הם לאזור וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו. וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִצד זֶּה, וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה – מִצד זֶּה. לעת עתה נזהרו שני המחנות מעימות. הם התמקמו משני צדיה של הברֵכה הגדולה בלי לבוא לידי מגע.
-
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ, יערכו קרב לשם תחרות ושעשוע. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: יָקֻמוּ.
-
וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד. ייתכן שהאתגר התחיל כמשחק וכקרב ראווה כמו קרבות סיף ספורטיביים, אבל העימות היה טעון, והרוחות התלהטו.
-
וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ, וְחַרְבּוֹ תקע בְּצַד רֵעֵהוּ. מתוך איבה דקרו למוות זה את זה, וַיִּפְּלוּ חללים יַחְדָּו. וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים, החזקים, החרבות, או: הסלעים המחודדים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.כיוון ששני הצדדים איבדו אנשים, התפתחה מלחמה של ממש בין אנשי אבנר ואנשיו של יואב.
-
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, שאולי היו מרובים יותר, וייתכן שהיו אנשי מלחמה מנוסים יותר מחייליו של אבנר. הואיל ומפלת ישראל בידי הפלשתים פגעה במידה רבה בצבאו של שאול, נאלץ אבנר לגייס מחדש צבא טירונים.
-
וַיִּהְיוּ שָׁם בין עבדי דוד שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה אחות דוד, שהייתה כנראה מבוגרת ממנו – יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל. וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה.
-
וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר, שר הצבא, וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׁמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר.
-
וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו, אחורנית בעודו רץ, וַיֹּאמֶר: הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל? וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי.
-
וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר: אם אתה רוצה להשיג הישג כלשהו במלחמה או להיראות מנצח, נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ, וֶאֱחֹז, ותפוס לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים, וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ. מְצא לך אדם אחר שתוכל לקחת ממנו את חליפת הבגדים שלו – כפי שנהגו לעשות למנוצחים, והרפה ממני. וְלֹא אָבָה, רצה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו.
-
וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל: סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי. לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה?! ההתגוננות מפניך תאלץ אותי להרוג אותך, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ? למרות שאבנר ויואב לא היו ידידים, הם היו קשורים זה לזה בתור שרי הצבאות, ואבנר לא היה מעוניין להעכיר את מערכת היחסים.
-
וַיְמָאֵן עשהאל לָסוּר, וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי, בצד קת הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ, האזור שמתחת לצלעות שבו שוכן הכבד. אבנר היה איש מלחמה מיומן, ובמקום לפנות אחורה להילחם, הוא הפתיע את עשהאל כשהשתמש בחנית בצורה יוצאת דופן, ופגע בגופו במקום רך ורגיש. וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו – מאחורי גופו של עשהאל, הן בשל עצמת המכה הן בגלל ריצתו המהירה של עשהאל. וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו, במקומו. וַיְהִי כָּל הַבָּא מאנשי דוד הרצים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת – וַיַּעֲמֹדוּ, עצרו ממבוכה ותדהמה, שהרי עשהאל היה קרוב משפחתו של דוד וכנראה – ממפקדי צבאו.
-
וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אחֵי ההרוג אַחֲרֵי אַבְנֵר, כשפנה לחזור לכיוון בסיסו שבעבר הירדן. וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, שקעה, וְהֵמָּה בָּאוּ עַד גִּבְעַת אַמָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גִיחַ, דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן, שבין גבעון למדבר יהודה.
-
וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן שברחו קודם, אַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת, וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֶחָת.
-
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?! האם נמשיך כך להרוג זה את זה תמיד?! הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה המלחמה בָּאַחֲרוֹנָה, בסופו של דבר, וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם?! הורה לאנשיך לחזור ולחדול מן המרדף אחרינו. אין לכם כל סיבה להילחם באנשי איש – בשת ובבני בנימין.
-
וַיֹּאמֶר יוֹאָב: אתה אשם במה שקרה. חַי הָאֱלֹהִים! כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ לערוך קרב ראווה, כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו. היינו נפרדים בשלום, גם אם לא כידידים.
-
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר להכרזה על הפסקת הקרב או נסיגה. וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יָסְפוּ, הוסיפו עוֹד לְהִלָּחֵם.
-
וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הנותרים הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא, וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן, גיא המבתר את פני השטח, בעבר הירדן המזרחי בדרך למחניִם, וַיָּבֹאוּ חזרה לבסיסם ב מַחֲנָיִם. נראה שהניסיון להכניס את גבעון שבבנימין תחת מרותו של איש – בשת נכשל. אנשי דוד, ששלטו ביהודה, הדפו את אנשי אבנר אל מעבר לירדן.
-
וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל הָעָם, וַיִּפָּקְדוּ, חסרו מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ, שנהרגו בקרב וַעֲשָׂהאֵל, שנזכר בפני עצמו בגלל חשיבותו.
-
וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר מכה ניצחת – שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ מהם.
-
וַיִּשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ באופן מכובד בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר ב בֵּית לָחֶם. וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו, וַיֵּאֹר לָהֶם הבוקר בְּחֶבְרוֹן, בסיסם.
פסוקים
-
ויהי אחרי־כן וישאל דוד ביהוה לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר יהוה אליו עלה ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה
-
ויעל שם דוד וגם שתי נשיו אחינעם היזרעלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי
-
ואנשיו אשר־עמו העלה דוד איש וביתו וישבו בערי חברון
-
ויבאו אנשי יהודה וימשחו־שם את־דוד למלך על־בית יהודה ויגדו לדוד לאמר אנשי יביש גלעד אשר קברו את־שאול
-
וישלח דוד מלאכים אל־אנשי יביש גלעד ויאמר אליהם ברכים אתם ליהוה אשר עשיתם החסד הזה עם־אדניכם עם־שאול ותקברו אתו
-
ועתה יעש־יהוה עמכם חסד ואמת וגם אנכי אעשה אתכם הטובה הזאת אשר עשיתם הדבר הזה
-
ועתה תחזקנה ידיכם והיו לבני־חיל כי־מת אדניכם שאול וגם־אתי משחו בית־יהודה למלך עליהם
-
ואבנר בן־נר שר־צבא אשר לשאול לקח את־איש בשת בן־שאול ויעברהו מחנים
-
וימלכהו אל־הגלעד ואל־האשורי ואל־יזרעאל ועל־אפרים ועל־בנימן ועל־ישראל כלה
-
בן־ארבעים שנה איש־בשת בן־שאול במלכו על־ישראל ושתים שנים מלך אך בית יהודה היו אחרי דוד
-
ויהי מספר הימים אשר היה דוד מלך בחברון על־בית יהודה שבע שנים וששה חדשים
-
ויצא אבנר בן־נר ועבדי איש־בשת בן־שאול ממחנים גבעונה
-
ויואב בן־צרויה ועבדי דוד יצאו ויפגשום על־ברכת גבעון יחדו וישבו אלה על־הברכה מזה ואלה על־הברכה מזה
-
ויאמר אבנר אל־יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ויאמר יואב יקמו
-
ויקמו ויעברו במספר שנים עשר לבנימן ולאיש בשת בן־שאול ושנים עשר מעבדי דוד
-
ויחזקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדו ויקרא למקום ההוא חלקת הצרים אשר בגבעון
-
ותהי המלחמה קשה עד־מאד ביום ההוא וינגף אבנר ואנשי ישראל לפני עבדי דוד
-
ויהיו־שם שלשה בני צרויה יואב ואבישי ועשהאל ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה
-
וירדף עשהאל אחרי אבנר ולא־נטה ללכת על־הימין ועל־השמאול מאחרי אבנר
-
ויפן אבנר אחריו ויאמר האתה זה עשהאל ויאמר אנכי
-
ויאמר לו אבנר נטה לך על־ימינך או על־שמאלך ואחז לך אחד מהנערים וקח־לך את־חלצתו ולא־אבה עשהאל לסור מאחריו
-
ויסף עוד אבנר לאמר אל־עשהאל סור לך מאחרי למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל־יואב אחיך
-
וימאן לסור ויכהו אבנר באחרי החנית אל־החמש ותצא החנית מאחריו ויפל־שם וימת תחתו [תחתיו] ויהי כל־הבא אל־המקום אשר־נפל שם עשהאל וימת ויעמדו
-
וירדפו יואב ואבישי אחרי אבנר והשמש באה והמה באו עד־גבעת אמה אשר על־פני־גיח דרך מדבר גבעון
-
ויתקבצו בני־בנימן אחרי אבנר ויהיו לאגדה אחת ויעמדו על ראש־גבעה אחת
-
ויקרא אבנר אל־יואב ויאמר הלנצח תאכל חרב הלוא ידעתה כי־מרה תהיה באחרונה ועד־מתי לא־תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם
-
ויאמר יואב חי האלהים כי לולא דברת כי אז מהבקר נעלה העם איש מאחרי אחיו
-
ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל־העם ולא־ירדפו עוד אחרי ישראל ולא־יספו עוד להלחם
-
ואבנר ואנשיו הלכו בערבה כל הלילה ההוא ויעברו את־הירדן וילכו כל־הבתרון ויבאו מחנים
-
ויואב שב מאחרי אבנר ויקבץ את־כל־העם ויפקדו מעבדי דוד תשעה־עשר איש ועשה־אל
-
ועבדי דוד הכו מבנימן ובאנשי אבנר שלש־מאות וששים איש מתו
-
וישאו את־עשהאל ויקברהו בקבר אביו אשר בית לחם וילכו כל־הלילה יואב ואנשיו ויאר להם בחברון
פסוקים מנוקד
-
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה׃
-
וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי׃
-
וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר־עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן׃
-
וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ־שָׁם אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת־שָׁאוּל׃
-
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַיהוָה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם־אֲדֹנֵיכֶם עִם־שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ׃
-
וְעַתָּה יַעַשׂ־יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה׃
-
וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי־חַיִל כִּי־מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם־אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית־יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם׃
-
וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת־אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם׃
-
וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל־הַגִּלְעָד וְאֶל־הָאֲשׁוּרִי וְאֶל־יִזְרְעֶאל וְעַל־אֶפְרַיִם וְעַל־בִּנְיָמִן וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה׃
-
בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד׃
-
וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל־בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים׃
-
וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן־נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה׃
-
וְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל־בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל־הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל־הַבְּרֵכָה מִזֶּה׃
-
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ׃
-
וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד׃
-
וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן׃
-
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד־מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד׃
-
וַיִּהְיוּ־שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה׃
-
וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא־נָטָה לָלֶכֶת עַל־הַיָּמִין וְעַל־הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר׃
-
וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי׃
-
וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל־יְמִינְךָ אוֹ עַל־שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח־לְךָ אֶת־חֲלִצָתוֹ וְלֹא־אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו׃
-
וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל־עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל־יוֹאָב אָחִיךָ׃
-
וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל־הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל־שָׁם וַיָּמָת תחתו [תַּחְתָּיו] וַיְהִי כָּל־הַבָּא אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ׃
-
וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וְהֵמָּה בָּאוּ עַד־גִּבְעַת אַמָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי־גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן׃
-
וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי־בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ־גִּבְעָה אֶחָת׃
-
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃
-
וַיֹּאמֶר יוֹאָב חַי הָאֱלֹהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו׃
-
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל־הָעָם וְלֹא־יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם׃
-
וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא וַיַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל־הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם׃
-
וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת־כָּל־הָעָם וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה־עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂה־אֵל׃
-
וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ׃
-
וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם וַיֵּלְכוּ כָל־הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן׃
מקומות
-
בית לחם (יהודה)
עיר בנחלת יהודה, מדרום לירושלים.
מזוהה כיום בתחום בית לחם המודרנית. -
גבעון
-
חברון
חברון היא אחת הערים המרכזיות ביותר בארץ יהודה, שהיה לה מעמד של עיר ממלכה – עיר בירה, בתחילת מלכוּת דוד. העיר נקראת גם "קרית ארבע. חברון נזכרת בסיפורי האבות: אברהם ויצחק ישבו בה; אברהם בנה בה מזבח לה' ורכש אותה כדי לקבור בה את שרה אשתו. מאז ההתנחלות היתה חברון אחד המרכזים השלטוניים בתחום ההתיישבות הישראלית. דוד בחר בה כבירתו הראשונה, ובה נמשח למלך.
-
יבש גלעד
עיר בעבר הירדן המזרחי, בארץ גלעד, בנחלת חצי שבט המנשה.
יש אומרים שמקומה בואדי יאבס- ואולי היא זהה עם תל אבו-ח'רז, או עם דיר חלאוה שבאותה סביבה. -
יזרעאל
-
כרמל (יהודה)
-
מחנים
-
גלעד
חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, משתרע מים הכנרת ועד ים המלח.
-
נהר הירדן
נהר הזורם בארץ ישראל מצפון לדרום, המחלק את הארץ בין ארץ ישראל המערבית לארץ ישראל המזרחית ונחשב כגבולה של הארץ (במדבר לד, יב). ראשיתו בחרמון ואחריתו בים המלח.
העמק בו הוא זורם מכונה במקרא כיכר הירדן ובערבית 'הזור'
חלקו הדרומי של עמק הירדן מכונה ערבות מואב וערבות יריחו. -
יזרעאל (יהודה)
-
גיח
-
גבעת אמה
-
מדבר גבעון