שמואל ב-פרק-4

ביאורים

• וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל, איש – בשת. העלמת שמו מורה על הירידה במעמדו. כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן, וַיִּרְפּוּ יָדָיו, שהרי אבנר החזיק את הממלכה, וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ. המאורע הותיר רושם גדול על העם, והביאם למסקנה שבהיעדרו של אבנר אין לאיש – בשת סיכוי לעמוד כנגד דוד, שכן כוחו מתחזק ועולה.

• וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים, מפקדים בכירים הָיוּ לאיש – בשת בֶן שָׁאוּל – שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב, בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן, כִּי גַּם בְּאֵרוֹת, שהייתה בעבר יישוב של נכרים, תֵּחָשֵׁב עַל תחום בִּנְיָמִן. ייתכן שתוספת זו באה לומר שמוצאם לא היה מישראל.

• וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים, תושבי בארות גִּתָּיְמָה, לגת או לגִתיִם, וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, ולא ישבו עוד במקומם הראשון. ההערה הבאה מפסיקה את רצף הסיפור. למאמר מוסגר זה תהיה משמעות בהמשך:

• וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל היה בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם, רגליו היו פגועות ובקושי יכול היה ללכת בעקבות תאונה שאירעה בהיותו ילד קטן – בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת נפילתם של שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל, וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס. מכיוון שהיה ילד קטן, ולא היה בכוחו להימלט לבדו, האומנת לקחה אותו וברחה, כפי שעשו רבים מפחד הפלשתים המנצחים. וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס – וַיִּפֹּל הילד וַיִּפָּסֵחַ, נעשה חיגר, ולא התרפא מאז. וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת.

• וַיֵּלְכוּ אותם האחים בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, רֵכָב וּבַעֲנָה, וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת, וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב, מנוחת הַצָּהֳרָיִם.

• וְהֵנָּה, והם בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת בתור, או: עם לֹקְחֵי חִטִּים. אף על פי שאיש – בשת לא היה מלך גדול, מן הסתם היה משמר כלשהו מופקד על ביתו. משום כך הם באו בערמה, התחזו לסוחרי חיטים, וַיַּכֻּהוּ – את איש – בשת אֶל הַחֹמֶשׁ, הבטן התחתונה. וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ, התחמקו ויצאו. לחלופין: ‘לוקחי החטים' הכו את שומר הבית, ושני האחים נמלטו מחדר הכניסה פנימה. עתה יתוארו הפרטים:

• וַיָּבֹאוּ אל הַבַּיִת, לחדר הפנימי, וְהוּא – איש – בשת שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ. וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ, וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה ממחניִם דרך בקעת הירדן לכיוון חברון כָּל הַלָּיְלָה.

• וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד ל חֶבְרוֹן. וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, שהיה אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ. וַיִּתֵּן ה' לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת, נקמה גדולה הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ.

• וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, וַיֹּאמֶר לָהֶם בלשון שבועה : חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה, הציל אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה,

• כִּי אותו נער עמלקי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר: הִנֵּה מֵת שָׁאוּל, וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר טובות בְּעֵינָיו – וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג, אֲשֶׁר לְתִתִּי, כדי לתת לוֹ גמול בְּשֹׂרָה. במקום להעניק לו מתנה, כפי שציפה, הרגתי אותו על דבריו, משום ששלח יד בשאול ובשללו, ואף שמח בכך. אותו איש לא רצח את שאול, אלא סיפר לי שמותת אותו לבקשתו של שאול.

• אַף כִּי, על אחת כמה וכמה אֲנָשִׁים רְשָׁעִים ש הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק, שאין בו עוול, בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ. בוודאי אין כל צידוק למעשיכם. וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, אנקום את מותו, וּבִעַרְתִּי, ואאבד אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ.

• וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים שעמדו סביבו, וַיַּהַרְגוּם. יתרה מזו – וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם על מנת לבזות אותם, וַיִּתְלוּ את גוויותיהם ואת ידיהם ורגליהם הקצוצות עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן, כדי שהכול יראו את עונשם של הרשעים הללו. וְאֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ, וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן. לא היה מקום קרוב או נוח יותר, לכן קברו אותו עם אבנר, שהיה גם בן משפחתו.