שמואל ב-פרק-6

ביאורים

• וַיֹּסֶף, ויאסוף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר, נבחר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף, קבוצה גדולה ומובחרת מן העם.

• וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, שרובם מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה, נכבדי שבט יהודה, או: שבאו מקרית יערים שבנחלת יהודה, הנקראת גם ‘בעלה', לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אל עיר דוד אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם – הוא שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים – עָלָיו. ארון הברית מסמל את הנוכחות האלוקית בתוך ישראל. דוד רצה אפוא להביאו למקום קבוע ומכובד יותר סמוך לביתו.

• וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל, על עֲגָלָה חֲדָשָׁה הראויה לכך, שלא היה בה שום דבר טמא או פגום. אף על פי שגם כשהארון חזר מארץ פלשתים הוא הובא על גבי עגלה, וייתכן שגם עכשיו השתמשו באותה עגלה, מעשה זה מנוגד לדיני ישראל, שלפיהם הלויים צריכים לשאת את הארון על כתפיהם. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה ה חֲדָשָׁה. וכך התנהלה התהלוכה:

• וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם, לצד אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן, ואילו עוזא הלך סמוך לארון מאחוריו.

• וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, נופפו בשמחתם בענפי ברוש. או: בעצים ששימשו לכלי נגינה, אולי לכלי הקשה, וניגנו בכלים מגוונים – בְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים.

• וַיָּבֹאוּ עַד למקום שנקרא גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּא את ידו אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ, הזיזו בני הַבָּקָר את הארון ממקומו. תנועת בני הבקר שהוליכו את העגלה גרמה להטיית הארון הצדה, והוא נראה כעומד ליפול. באופן טבעי מיהר עוזא והושיט ידו אל הארון להחזיק בו.

• וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, ה' כעס על עוזה, שהרי אפילו על הלויים נאסר לגעת בארון. וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, הטעות שעשה. וַיָּמָת שָׁם עִם, ליד אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.

• וַיִּחַר לְדָוִד, דוד הצטער עַל אֲשֶׁר ביום שבו כל ישראל שמחים בהולכת ארון ה', פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה, ה' המית את עוזה בהתערבות נסית. וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה, וכך נקרא אותו גורן נכון עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

• וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בעקבות המוות שנגרם במישרין מן הארון בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'?!

• וְלֹא אָבָה, רצה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל, אל עִיר דָּוִד, וַיַּטֵּהוּ, הפנה אותו דָוִד אל בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי, שהיה לוי, ולאחר זמן שירת עם בניו במקדש.

• וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' ב בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. הברכה הייתה ניכרת בביתו, ובמשפחתו נולדו בנים רבים מאוד.

• וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. אם עד כה נתפס הארון כגורם מאיים המסַכן את סביבתו, כעת התברר שהוא יכול להיות מקור לברכת ה'. וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם אל עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. העלאת הארון נעשתה בטקס גדול. עתה כבר נשאו אותו על הכתפיים ולא בעגלה –

• וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים – וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא, שור מפוטם. המרחק לא היה גדול, ואחרי כל שישה צעדים עצרו וזבחו בהמות.

• וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'. מכיוון ששמח מאוד בכל הטוב, לא רקד בשקט ובאיפוק אלא בהתלהבות גדולה. הוא רקד ריקוד – יחיד כמלך ישראל וכחתן השמחה הראשי. וְדָוִד לא לבש את בגדי המלך אלא היה חָגוּר אֵפוֹד בָּד, מעין חצאית הדומה במקצת לבגדי הכהנים. לגופו היה לבושם של העומדים לפני ה', כאחד מעבדי ה' הפשוטים.

• וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.

• וְהָיָה כאשר אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן. מיכל, שחזרה להיות אשתו של דוד, לא השתתפה באופן פעיל בשמחה – שהייתה ככל הנראה שמחתם של הגברים – אך היא צפתה בתהלוכה, ומן הסתם כך עשו נשים אחרות. וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר, מרקד כאחד הנערים או כפחותים מהם, לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז, והיא לעגה לוֹ בְּלִבָּהּ.

• וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה', וַיַּצִּגוּ, הציבו אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה, פרשׂ לוֹ דָּוִד, מקום מוצנע שייחד דוד לארון. וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים. כ ל עוד לא עמד משכן של קבע או בית בחירה, היה כל אדם רשאי להקריב קרבנות. ייתכן אפוא שדוד הקריב בעצמו.

• וַיְכַל, סיים דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת.

• וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל שהיו שם לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לאכילה בבתיהם, לְכל אִישׁ – חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד, מנה אחת מבשר הפר שהקריבו, שהרי זבחו שור ומריא כל שישה צעדים, וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת, משקה או מאכל מענבים, ואולי כד יין. וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם בשמחה אִישׁ לְבֵיתוֹ. תם טקס העלאת ארון ה' לעיר דוד. אמנם עדיין לא הוכן לו בית קבע, אבל מעתה הארון כבר לא היה מופקד בבית נידח, אלא עמד במקום מכובד סמוך לארמון המלך, בעיר שבה עתיד היה להישאר.

• וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, והיא מצאה הזדמנות לבטא את רגשותיה. וַתֹּאמֶר באירוניה : מַה נִּכְבַּד, כל כך התבזה הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה, נחשף גופו הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת, שִׁפחות עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת, כפי שנחשף אַחַד האנשים הָרֵקִים.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי ה' עשיתי זאת, אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת, למנות אֹתִי נָגִיד, מלך עַל עַם ה', עַל יִשְׂרָאֵל. את אומרת שאינני מתנהג כראוי למלך ישראל, אבל ה' בחר בי למלוך יותר מאשר באביך ובמשפחתו המכובדת והמיוחסת. וְשִׂחַקְתִּי, שמחתי והשתעשעתי לִפְנֵי ה', כי אני מכיר לו תודה על כל החסדים שעשה אתי.

• וּנְקַלֹּתִי עוֹד, ואני מוכן להתבזות אף יותר מִזֹּאת, וְהָיִיתִי, ואהיה שָׁפָל, בזוי וקל ערך בְּעֵינָי. וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ שאני מבייש את עצמי בפניהן – עִמָּם אִכָּבֵדָה. אני דווקא מתכבד בעיניהן, והן חשובות בעיני להתכבד עמהן.

• וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל – לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ. זה היה העונש על התגרותה בדוד, במקום לכבדו, שכן עבד את ה' בכל לבו. אפשרות אחרת: כתוצאה מהמריבה נוצר ריחוק בין מיכל ודוד, ודוד – שהיו לו עוד כמה וכמה נשים – רחק ממנה.