שמואל ב-פרק-12

ביאורים

• וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן הנביא אֶל דָּוִד לומר לו דברים קשים בעקבות מה שעשה. וַיָּבֹא אֵלָיו, וכדי שלא לפתוח בתוכחה ישירה אלא לאפשר לדוד לעמוד על חומרת המעשה בעצמו, הוא פתח בסיפור. וַיֹּאמֶר לוֹ נתן : שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ, רש, עני.

• לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד,

• וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, הוא האכילהּ וטיפל בה, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו. מכיוון שהיא הייתה כל רכושו, הוא דאג לה בתשומת לב מיוחדת כמו לאחד מבני הבית. מִפִּתּוֹ תֹאכַל, וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. היא לא הייתה רק רכושו אלא גם אהבתו.

• וַיָּבֹא הֵלֶךְ, אורח לְאִישׁ הֶעָשִׁיר. וַיַּחְמֹל העשיר לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, הוא חס על בהמותיו ולא רצה לשחוט אותן כדי לַעֲשׂוֹת סעודה לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ. וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו. נתן מספר את הסיפור כאילו אירע עוול כזה בעיר אחת, והמלך מתבקש לשפוט.

• וַיִּחַר אַף, כעס דָּוִד בָּאִישׁ העשיר מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן: חַי ה', אני נשבע כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. מגיע לו עונש מוות. אין זה גזל בלבד; לקיחת הדבר היקר ביותר של הרש היא מעשה עוול שפל.

• וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם, פי ארבע, עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל על רכושו היחיד והיקר של העני, שהוא כל חייו.

• וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ! הסיפור איננו אגדה. הוא מתאר אותך ואת מעשיך. כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל.

• וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ, ירשת אותו, וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ נתתי בְּחֵיקֶךָ. לא נאמר שדוד נשא את נשי שאול, אבל מיכל בת שאול הייתה אשתו. וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וְאִם מְעָט, אם לא די לך במה שיש לך, גם בנשים – וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. יכול היית לקבל עוד.

• מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי – בעיני ה'?! אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב בעקיפין, ציווית להרוג אותו, וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. לא היה לך העוז להרגו באופן ישיר, ולכן שלחת אותו אל מותו בערמה ביד האויב.

• וְעַתָּה כפי שחרצת אתה על האיש העשיר, כי בן מוות הוא, לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם, המוות ירדוף את ביתך בכל הדורות, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, זלזלת בדברי, וגם – וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה, ללא איפוק וריסון עצמי.

• כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ. עונשך יבוא ממשפחתך שלך. וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, לזולתך וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת, בגלוי,

• כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, ואילו אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: חָטָאתִי לַה'. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: כיוון שהתחרטת בלב שלם , גַּם ה' הֶעֱבִיר, הסיר את חַטָּאתְךָ. לֹא תָמוּת. קללת החרב לא תחול עליך עצמך.

• אֶפֶס, אבל כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ, ביזית, חיללת אֶת אֹיְבֵי ה', לשון נקייה, במקום לומר: את ה' בַּדָּבָר הַזֶּה, על כן גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד, שנולד לְךָ מבת שבע מוֹת יָמוּת.

• וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּגֹּף, הכה במחלה ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד, וַיֵּאָנַשׁ הילד. חוליו החמיר עד שנעשה אנוּש.

• וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר, על הילד הקטן. וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא הביתה וְלָן מבלי לאכול וְשָׁכַב אָרְצָה.

• וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי, נכבדי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה, רצה, וְלֹא בָרָא, אכל אִתָּם לָחֶם, אלא המשיך לשכב ולצום.

• וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לתפילתו, לתחנוניו ולצומו וַיָּמָת הַיָּלֶד. וַיִּרְאוּ, פחדו עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ בלבם : הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד – וְעָשָׂה רָעָה. אם נודיע לו שהילד מת, מי יודע איזו רעה הוא ימיט על עצמו?!

• וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים ביניהם וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו: הֲאם מֵת הַיֶּלֶד? וַיֹּאמְרוּ: אכן, מֵת.

• וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, משח את גופו בשמן וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא ל בֵית ה' להתפלל וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, ביקש אוכל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. כששמע את הבשורה, חזר לשגרת חייו והחל להתנהג כאילו הסיפור מאחוריו.

• וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו, שתמהו על תגובתו המוזרה, אֵלָיו: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה? בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד בעודו חַי – צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, בכית, וְאילו כַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד – קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם כאילו עולם כמנהגו נוהג?

• וַיֹּאמֶר: בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה, כִּי אָמַרְתִּי: מִי יוֹדֵעַ, וְאולי חַנַּנִי ה', ה' ינהג בי בחסד, וְחַי, יתרפא הַיָּלֶד. לא צמתי ובכיתי רק מפני שכאב לי שהילד חולה, אלא מפני שהתאמצתי לעשות ככל יכולתי לבקש מה' שירפא אותו מחוליו,

• וְעַתָּה ש מֵת הילד, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם?! הרי הצום היה חלק מתחינתי ובקשתי מה', ולא בא מחוסר יכולת לאכול. הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ אם אצום עוֹד?! הרי אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, הילד קיים במקום כלשהו, ואני אראה אותו אחרי חיי , וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.

• וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ באבלה על הילד. לבת שבע, שנלקחה מאיש לאיש כחפץ, היו תחושות קשות סביב המעשה. דוד ביקש לעודד אותה, לדבר על לבה ולהקים את רוחה. הוא גם הבטיח לה הבטחות והתחייב שאם יהיה להם ילד נוסף – הוא ימלוך אחריו. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וַתֵּלֶד לו בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ של הילד שְׁלֹמֹה, אולי לרמז שעכשיו יהיה שלום – הרי הילד הראשון, שלפי הפשט היה ממזר, בא לעולם מתוך כאב וייסורים; ואילו בן זה נולד לאחר שהעניין הסתיים לכאורה. עתה בת שבע היא אשתו החוקית של דוד, והילד החדש מביא את הסיפור לידי השלמה מסוימת, הן למעלה והן למטה. כבר מתחילת יצירתו של בן זה – וַה' אֲהֵבוֹ.

• וַיִּשְׁלַח ה' בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, והפעם לא בא כדי לדבר קשות לדוד אלא להפך – וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ, אהוב ה' בַּעֲבוּר ה' שאהבו.

• וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה, מתחם בית המלך שהיה קריה לעצמה, כמו המצודה המבוצרת שבירושלים. יואב לא כבש את העיר כולה, אבל הוא הצליח לכבוש את מעוז כוחה.

• וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר: נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה, גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם, הרובע שבו מקורות המים של העיר.

• וְעַתָּה, לאחר שלכדתי את מקור אספקת המים, ואין לעיר עוד סיכוי להחזיק מעמד, אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם לצבא וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלָכְדָהּ בשלמות, פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר, וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ. יואב עושה זאת למען כבודו של דוד, כדי שהניצחון ייקרא על שם המלך, אף על פי שדוד יבוא רק להשלים את הכיבוש שנעשה בעיקרו קודם לכן.

• וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה, וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ.

• וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת, העטרה, הכתר של מַלְכָּם, האליל הראשי של עמון הנקרא ‘מֹלך' או ‘מלכֹּם', מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב ובה אֶבֶן יְקָרָה. וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד לפרקים, שהרי הייתה כבדה מאוד, או: העטרה נתלתה מעל ראשו ולא הונחה עליו ישירות ככתר. וּשְׁלַל הָעִיר הגדולה הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד.

• וְאֶת הָעָם שהתנגד לו אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא דוד וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה, במסור וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל. דוד עשה בעיר שפטים והוציא להורג את אנשיה בעינויים קשים. חתכו את האנשים, קרעו את בשרם, ביקעו את גופם, או: שִׁעבדו אותם בעבודת פרך וְהֶעֱבִיר, אנשיו רמסו אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן, שמייצרים בו את הלבנים, או: הטילו עליהם עבודות ליבון לבנים כמו במצרים. וְכֵן יַעֲשֶׂה גם לְכֹל שאר עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן. כיוון שהמלחמה פרצה בעקבות עלבון לאומי – ביזוי שליחיו של מלך ישראל, הגיב דוד בענישה אכזרית שנועדה להטיל אימה על בני עמון ועל העמים שמסביב, ולהשיב לישראל את כבודם. וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם אל יְרוּשָׁלִָם.