שמואל ב-פרק-13

ביאורים

• וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, ללא קשר סיבתי או כרונולוגי לניצחון על עמון וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד, מבניו הגדולים, הייתה אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר. תמר עצמה לא הייתה בתו של דוד. יש בכך כדי להסביר את הרקע לסיפורה. תמר ואבשלום היו בניה של אם אחת, מעכה בת מלך גשור. כנראה כאשר נשא אותה דוד לאשה, היא כבר הרתה או ילדה את תמר. תמר גדלה בבית, אך מבחינת דוד ומבחינת שאר המשפחה היא לא נחשבה בת ואחות חורגת. וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד הבכור, שאמור היה להיות יורש העצר, והיה רגיל לפינוקים ולתחושת כוח ושלטון. על כן כשהתאהב בתמר לא היה יכול לעצור בנפשו.

• וַיֵּצֶר, היה צר לְאַמְנוֹן עד לְהִתְחַלּוֹת, הוא חלה מרוב צער בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ, כִּי בְתוּלָה הִיא, וכדרך הבתולות היא חיה במקומה בצניעות, ולא היה לה כל מגע עם אמנון, וַיִּפָּלֵא, נבצר בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה, ליצור קשר כלשהו אִתה.

• וּלְאַמְנוֹן היה רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, שמעה היה מאחיו הגדולים של דוד, וְיוֹנָדָב שהיה כנראה מבוגר מאמנון בן דודו, היה אִישׁ חָכָם מְאֹד. יונדב היה נבון וידע לתת עצות יעילות, אך לאו דווקא מוסריות.

• וַיֹּאמֶר יונדב לוֹ – לאמנון : מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל, ירוד, מסכן, בֶּן הַמֶּלֶךְ, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בוקר בוקר. העובדה שאתה נראה רע לפני שעברת את מאורעות היום בכל בוקר, מעידה על מצוקה. משהו בוודאי מטריד את מנוחתך. הֲלוֹא תַּגִּיד לִי. וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן: אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב.

• וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב: יש לי עצה. שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל, עשה עצמך חולה, וּבָא, כשיבוא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי, היא מכונה כך, משום שגדלה בין בני המלך, וְתַבְרֵנִי, תאכילני לֶחֶם, וְעָשְׂתָה, ותכין לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה, המאכל לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה כיצד היא מכינה את המאכלים, והמראה והריח אולי יעוררו את התיאבון, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ, כי כעת אינני יכול לאכול דבר . זו האמתלה שהציע לו יונדב על מנת לגרום לכך שתמר תבוא לחדרו.

• וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל. וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ כמצופה, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת, כנראה זהו המאכל הקרוי כך גם בימינו, שעיקרו בצק – ואולי יש בו תוספות אחרות – מטוגן בשמן. וְאֶבְרֶה, אוכל אותן מִיָּדָהּ.

• וַיִּשְׁלַח דָּוִד בתום לב אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר: לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה, אותו מאכל.

• וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ, וְהוּא שֹׁכֵב, וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ, וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת.

• וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת, כלי טיגון, או: קערה, וַתִּצֹק לְפָנָיו, וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל. וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מן המשרתים והמבקרים אצלי מֵעָלַי. וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו.

• וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר: הָבִיאִי הַבִּרְיָה שהכנת אל הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ. וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה.

• וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו אל המיטה בעודו שוכב, לֶאֱכֹל. וַיַּחֲזֶק בָּהּ בכוח, וַיֹּאמֶר לָהּ באופן בוטה : בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי, אֲחוֹתִי.

• וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל, אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי, תאנוס אותי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. י יתכן שבעמי האזור הניחו לבחורים שרצו בבנות או שלחצו עליהן לעשות כחפצם, אבל זה בוודאי לא מנהג ישראל, ולכן אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה, התועבה הַזֹּאת.

• וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי?! איך אוכל לסבול את ביזיוני?! וְאַתָּה תִּהְיֶה, תיחשב כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, אם אתה רוצה אותי, דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי למרות שהוא אולי לא חשב על כך קודם – לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.

• וְלֹא אָבָה, רצה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ. אמנון חשק בה, ולא ברור אם חש אהבה כלפיה. נראה שלא העלה על דעתו את האפשרות להתחתן אִתה, וגם יונדב לא העלה הצעה כזו. ייתכן שבתור בן המלך ומי שאולי יהיה מלך בעצמו, לא ראה בה מועמדת מיוחסת דיה לשאתה לאשה. היא התנגדה, ואילו הוא – וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה, וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

• וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵה אַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ מקודם. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: קוּמִי לֵכִי מכאן מיד.

• וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל תעשה כן. או: על אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, שאתה עושה עכשיו, שהיא יותר גדולה מֵהחרפה ה אַחֶרֶת, האונס אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי – לְשַׁלְּחֵנִי החוצה בביזיון פומבי. ייתכן שרצתה לשהות שם עד שתירגע ולצאת מאוחר יותר באין רואה. אולי הוויכוח נסוב על לקיחתה לו לאשה, שהרי לפי דין התורה, האונס נערה בתולה חייב לשאתה אם רצונה בכך. וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ.

• וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת, הוא לא נקב בשמה. מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ שלא תיכנס שוב.

• וְתמר בבואה אל אמנון, עָלֶיהָ – על בגדיה הייתה עוטה כְּתֹנֶת פַּסִּים רקומים, או פסי בד תפורים, בגד מהודר ומיוחד, כבגד שעשה יעקב ליוסף בנו האהוב, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים, מלבושים עליונים העשויים לכבוד ומבטאים את מעמדן הגבוה. וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

• וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, ואת כְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ, העליונה קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ מרוב יגון וכאב, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה, צועקת ובוכה.

• וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ כשחזרה לביתה : הַאֲמִינוֹן, צורת הקטנה וזלזול של שמו, אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ? האמנם כך הוא עשה? אולי את מה שאחרים לא ראו, אבשלום – שבדרך הטבע דאג יותר לאחותו – ראה. אבשלום הכיר את אמנון והיה בערך בן גילו. בהחלט ייתכן שמעשה זה התאים להתנהגותו הכללית של אמנון. וְעַתָּה, אֲחוֹתִי, הַחֲרִישִׁי. אל תקימי שערורייה. במקרים אחרים האנוסה או אביה תובעים את האנס לפני בית הדין, אבל לא במקרה זה, כי אָחִיךְ הוּא. אַל תָּשִׁיתִי, תשימי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה. לא תוכלי לעשות דבר בעניין, ועל כן היזהרי מלעורר רעש. בהצעה מעשית זו לא היה כדי להרגיע ולנחם. וַתֵּשֶׁב תָּמָר בדד וְשֹׁמֵמָה, מבועתת ומדוכדכת בתוך בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. מכאן שבני המלך המבוגרים לא גרו בתוך הארמון אלא קיבלו בתים קטנים משלהם.

• וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שהרי תמר לא שתקה אלא יצאה בזעקה ובבגדים קרועים בכוונה לפרסם את המעשה. וַיִּחַר, כאב לוֹ מְאֹד. עם זאת, לא צוין שעשה דבר כדי לסייע לתמר שהייתה תחת חסותו, ואף לא הוכיח את אמנון.

• וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן מאז לְמֵרָע וְעַד טוֹב. גם דברי תוכחה לא היה אבשלום מסוגל לומר לו, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. בתוך השנאה העמוקה שלא נמצא לה ביטוי, התעוררו בלב אבשלום מחשבות מעשיות על הפגיעה באמנון.

• וַיְהִי לאחר שְׁנָתַיִם יָמִים, וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְצאנו של אַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם, ליד אֶפְרָיִם. וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לחגוג עמו את חגיגת הגז השמחה.

• וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ – יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם: אַל, בְּנִי, אני אמנם שמח בשמחתך אך אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, אני ופמלייתי, וְלֹא נִכְבַּד, נכביד עָלֶיךָ ללא צורך. הרי זוהי חגיגה פרטית. וַיִּפְרָץ, הפציר בּוֹ – וְלֹא אָבָה, רצה המלך לָלֶכֶת, וַיְבָרֲכֵהוּ. הוא הסתפק בברכה להצלחה.

• וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: וָלֹא, אם אתה לא תבוא, יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי. אבשלום חווה עלבון בהיעדר המלך מחגיגתו, או הראה עצמו נעלב, ודרש שלפחות בנו הגדול של דוד ייצג אותו. וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ?! לשם מה אתה צריך את נוכחותו?! דוד לא חש נוח בבקשה זו, שכן ידע על היחסים המתוחים השוררים בין שניהם.

• וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם שוב. ואז המלך הסכים – וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. דוד ידע שאבשלום אינו מבקש את אהבת אמנון, אך הניח שאבשלום רוצה להתכבד בבואו של בן המלך.

• וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: רְאוּ נָא, כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, כשאמנון ישתה וישתכר בחגיגת הגז הוא לא יהיה צלול ולא יעמדו לו כוחותיו, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן – וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ. אַל תִּירָאוּ, אל תחששו להרוג אותו, הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם. אין זה דבר של מה – בכך, להרוג אדם בלא משפט, ובפרט שמדובר בבכור בניו של המלך, אבל האחריות לכך לא תרבוץ עליכם, שכן אתם נדרשים רק למלא את פקודתי. חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל, אנשים גיבורים וחזקים.

• וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם.וַיָּקֻמוּ כָּל שאר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ בראותם את הרצח לנגד עיניהם, וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ.

• וַיְהִי הֵמָּה עדיין בַדֶּרֶךְ, ומחמת הבהלה והפחד אולי לא הלכו בדרך הקצרה ביותר, וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר: הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד. אל דוד הגיעה השמועה בדבר רצח בקֶרב בניו, אך כיוון ששאר בני המלך לא נשארו במקומם, התקבל המסר שאבשלום הרג את כולם.

• וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים, עמדו לידו קְרֻעֵי בְגָדִים נוכח האסון הנורא בבית המלוכה.

• וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר: אַל יֹאמַר, יחשוב אֲדֹנִי: אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ, אני משער כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. אין לאבשלום סיבה להרוג את שאר בני המלך, ואילו המניע להריגתו של אמנון ברור. כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה תכנית ההריגה שׂוּמָה, מונחת סדורה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, שעינה אמנון אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

• וְעַתָּה, אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר: כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ, כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. כאן ניכרת שוב חכמתו של יונדב. הוא כמובן לא חשף את חלקו במאורע.

• וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם לכיוון אחר, כמו ששאר האחים נסו, כי חשש שייענש קשות על מעשהו. וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה מראש החומה, שתפקידו לספר את המתרחש במרחק, אֶת עֵינָיו. וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו, מאחוריו, או: ממערבו מִצַּד הָהָר, אך לא הצליח לזהותם.

• וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה. דברַי התאמתו.

• וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ, כשסיים לְדַבֵּר, וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. כולם היו מזועזעים ובכו על מותו של אמנון ועל הרצח שנעשה בתוך המשפחה.

• וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר, שהיה ככל הנראה סבו. אמו של אבשלום באה מגשור, ועל כן היה בטוח שהמלך לא יסגיר אותו. וַיִּתְאַבֵּל דוד עַל בְּנוֹ אמנון כָּל הַיָּמִים. ומסתבר שהתעצב הרבה גם בגלל בנו אבשלום.

• וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

• וַתְּכַל נפש דָּוִד הַמֶּלֶךְ, דוד השתוקק מאוד לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם. כִּי נִחַם, נרגע מיגונו עַל אַמְנוֹן כִּי, שהרי מֵת. כפי שסופר גם בעניין הקודם, גם כשדוד התאבל על מתיו, הוא ידע שהמת לא ישוב ושיש להמשיך הלאה. כך כהה ופחת אבלו על אמנון עם הזמן, ואילו געגועיו לאבשלום נותרו בעינם.